ראשית ההתיישבות היהודית באיטליה היא בימי הבית השני. איטליה, כידוע, הייתה מרכזה של האימפריה הרומית. בימי הביניים התרכזו יהודי חצי האי בדרום איטליה, אולם מראשית המאה ה־16 התפתח היישוב בצפונה. בליוורנו התפתח מערך דפוס בין־לאומי שהנגיש כתבים יהודיים רבים לציבור. במאות ה־16–19 פעלו באיטליה רבנים חשובים כמו המקובל מנחם עזריה מפאנו (1548–1620), רבי משה חיים לוצאטו (1707–1744), רבי משה זכות (נפטר 1697) והחיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי 1724–1806). כיום הקהילות היהודיות הגדולות באיטליה הן ברומא ומילאנו.

קהילת היהודים באיטליה איננה אחידה, אלא כוללת כמה קהילות יהודיות שונות זו מזו במוצאן ובמסורותיהן. הקהילה הוותיקה והייחודית ביותר מכונה איטליאני או "בני רומי". על פי בני הקהילה, מוצאה מיהודי ארץ ישראל שהוגלו לאזור בידי טיטוס לאחר חורבן הבית השני. קהילה זו אינה נוהגות לפי מנהגי הספרדים והאשכנזים, אלא לפי מנהג ייחודי. הן מתפללות מתוך סידור מיוחד שמשמר נוסחאות מסידורי ארץ ישראל הקדומים. 

קהילה נוספת היא קהילת הספרדים. נהוג לחלק קהילות אלה לשני סוגים: קהילות ה"ספניולי", שהגיעו לאיטליה ישירות מספרד ופורטוגל לאחר הגירוש; וקהילות ה"לבנטיני", שמוצאן אמנם מספרד, אך הן התיישבו לאחר הגירוש באימפריה העות'מאנית ורק אחר כך עברו לאיטליה.

קהילה שלישית באיטליה היא קהילת ה"טדסקי": יהודים אשכנזים שהיגרו מגרמניה לצפון איטליה במאות ה־15–16. בשלוש ערים במחוז פיימונטה שבצפון איטליה – אסטי, פוסאנו ומונקאלוו – הידועות בכינוי אפ"ם, ישבו יהודים אשכנזים שמוצאם מצרפת, ששימרו נוסח מיוחד לימים הנוראים.

המבקר בבתי הכנסת האיטלקיים באיטליה או בירושלים אינו יכול שלא להתפעל מהפסיפס המוזיקלי העשיר שמרכיב את התפילה והפיוט של מסורת זו, פסיפס שהוא תוצר של מפגשים בין יהודים מקהילות שונות ממזרח וממערב ושל חשיפה ארוכה לתהפוכות המוזיקליות שהתרחשו באיטליה והשפיעו על אירופה כולה: החל מהרנסנס והבארוק, וכלה באופרה האיטלקית.

המוזיקה המסורתית של יהודי איטליה תועדה בכתב ובהקלטה מאוחר יחסית למוזיקה של קבוצות יהודיות אחרות באירופה. היהודים, שרבים מהם נטלו חלק פעיל בתנועת השחרור והאיחוד של איטליה במאה התשע עשרה, גם הם הפנו את תשומת לבם למאחד ולא עסקו בתיעוד המוזיקה המסורתית של בתי הכנסת. יוצא דופן היה המלחין והכנר פדריקו קונסולו (1841–1906) שרשם בתווים נעימות מהקהילה הספרדית באיטליה. תיעוד שיטתי של נעימות התפילה והפיוט של יהודי איטליה החל רק באמצע המאה העשרים, בהשפעת המוזיקולוגיה האמריקאית, על ידי החוקר ליאו לוי (1912–1982). ליאו לוי היה ראשון לקבוצת חוקרים שהמשיכה וממשיכה גם כיום בתיעוד וחקר המוזיקה המסורתית של יהודי איטליה.

מלבד מוזיקה מסורתית, בית הכנסת האיטלקי מתאפיין בשילוב של מוזיקה אמנותית בתפילה ובפיוט. המלחין המפורסם ביותר למוזיקה של בתי כנסת שפעל באיטליה היה סלומונה דה רוסי (חי במאות ה־16 וה־17). רוסי הלחין יצירות לבית הכנסת בסגנון האמנותי של המעבר מתקופת הרנסנס לתקופת הבארוק. הוא היה המלחין הראשון שהכניס לבית הכנסת מוזיקה פוליפונית, שבה מושמעות בו־זמנית כמה מנגינות שונות ועצמאיות, המשתלבות יחד באופן נעים לאוזן. משלהי המאה הי"ח שבו מלחינים יהודים להלחין מוזיקה אמנותית עבור בתי הכנסת, במיוחד בליוורנו ובפירנצה. ידוע במיוחד המלחין מיכאל בולאפי (1768–1842), שהלחין מוזיקה עבור בית הכנסת הגדול של ליוורנו ולחנו הידוע ל"מזמור לדוד" התפשט באזורים נרחבים של העולם היהודי.