סיפורן של קהילות יהודי הודו הוא סיפור מרתק ורחב יריעה. בשטחי תת־היבשת ההודית התקיימו קהילות יהודיות נפרדות שרוב הזמן לא ידעו זו על קיומה של זו.

קהילת"בני ישראל", הגדולה מכולן, התיישבה באזור קונקאן שבמדינת מאהאראשטרה של ימינו, באזור החוף המערבי של הודו.
לפי המסורת המקומית, הקהילה היא מצאצאי גולים שספינתם התנפצה אל חופי הודו במאה השנייה לפני הספירה. עדויות כתובות על הקהילה קיימות החל מן המאה העשירית. הקהילה חיה עד למאה הי"ח בניתוק מוחלט משאר קהילות ישראל, וקיימה את מצוות הדת שעברו מדור לדור בעל פה. במאה ה־18, בעקבות מפגש עם יהודי מקהילת קוצ'ין, למדו שלושה מבני הקהילה את ההלכות העדכניות של קהילת קוצ'ין והפכו לשכבת ההנהגה הדתית של הקהילה. במאה הי"ט הנהיגו את הקהילה יהודים מהקהילה הקוצ'ינית, ובעקבות הגירה לערים הגדולות, פגשו גם ביהודי בבל וביהודים מהגרים מאירופה. נוסח התפילה והפיוט מושפעים מהנוסח של קהילת קוצ'ין, אך אופי ההגייה והנעימה שונה מאד, כנראה בשל השפעת השפה המקומית – מראטהי. הנוסח קיבל לתוכו גם השפעות בבליות ומערביות מן הקהילות שאִתן באו במגע.

קהילתיהדות קוצ'ין דוברת את שפת ההמליאלאם. יש בה קהילה עתיקה – המלברים, שישבה בקרלה שבדרום מערב הודו, באזור חוף מלבר. לפי המסורת המקומית הקהילה קיימת מגלות בית ראשון. עדות כתובה לקיומה ניתן למצוא מן המאה העשירית. בהמשך הגיעו לאזור הפראדסים, יוצאי אירופה והמזרח התיכון שהחלו להגיע להודו מעת הכיבוש הפורטגזי משנת 1498 ואילך. אליהם הצטרפו משפחות מן המזרח התיכון. גם אלו מוכרים כקהילה קוצ'ינית. שתי הקהילות הקוצ'יניות לא התערבבו ביניהן, אך מנהגיהן ונוסח הפיוט התפילה שלהן דומה. 

ההיסטוריה המרתקת של יהודי קוצ'ין, הכוללת תקופות כיבוש של שלוש מעצמות, משתקפת נאמנה בזמרת הפיוט.
את הפיוטים ביצע חזן, שלעִתים גם כתב אותם. הלחנים נמסרו בעל פה. רבים מהפיוטים נכתבו בידי חכמי המקום, ורבים אחרים הגיעו עם המבקרים והמהגרים מתימן, ארצות המזרח ואשכנז. כך הצטברו רבדים הכוללים עושר ומגוון תרבותי. גם הלחנים – מקורם אקלקטי־מקומי, ובהשפעות המפגשים הבין־תרבותיים.

"היהודים הבגדאדים" הגיעו במאה ה־19 להודו. זהו שם כולל לבני עיראק וארצות ערב אחרות, שהחלו להגיע בעיקר עם בואם של הבריטים להודו, משנת 1795 ואילך. קהילות אלו שימרו את נוסח ומנהגי ארצות המוצא. באותה התקופה הגיעו גם יוצאי ארצות אירופה להודו, וגם הם שמרו על מנהג ארצות המוצא. 

כיום חיים כ־3,000 יהודים ויהודיות בהודו, כעשירית ממספר היהודים ערב הקמת המדינה, רובם בקהילות "בני ישראל". עם קבלת עצמאות הודו והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 עלו רוב בני הקהילות השונות לישראל וחלקם היגרו לבריטניה וקנדה.

בארץ קיימות כמה קהילות במושבים ובערים, המשמרות את נוסח ומנהגי העדה. במושב נבטים קיים מוזיאון לשימור מורשת קהית יוצאי קוצ'ין ובית כנסת המנציח בתי כנסת מקוצ'ין.

לקהילות השונות נוסח תפילה ופיוט, כמו גם מנהגים המשיקים בחלקם ושונים בחלקם האחר. הנעימה וההגייה שונות מאוד בין המסורות, בשל המיקום הגאוגרפי המרוחק ושפת המקום השונה, בארץ שגודלה כשל חצי יבשת.