בסוריה התקיימו במשך מאות שנים שתי קהילות יהודיות מרכזיות – חלבּ (ארם צובה) ודמשק. שתיהן עתיקות ומרשימות, וכל אחת השאירה חותם ייחודי בעולם היהודי.

בחלב שבצפון סוריה חי יישוב יהודי רציף כמעט אלפיים שנה, עוד מימי הרומאים ועד המאה ה־20. בלב העיר עמד בית הכנסת הגדול, אחד המבנים היהודיים המרשימים ביותר במזרח, שבו שמרו דורות על "כתר ארם צובה" – כתב יד התנ"ך הנחשב ביותר, שנכתב כנראה בתחילת המאה העשירית. חלב הייתה עיר מרכזית ומסחרית, אבל גם מוקד לתורה ולפיוט, וכבר מימי הביניים התפתחה בה מסורת שירה ופיוט רציפה, מגוונת ובעלת השפעה רחבה.

בדמשק, בירת סוריה, התכנסה הקהילה היהודית ברובע קטן ובכפרים שסביבה. המפורסם שבהם היה ג'ובר, שבו עמד בית הכנסת העתיק ובו מערה שיוחסה לנביא אלישע. המקום היה מוקד עלייה לרגל, לתפילות ולתחינות, ונקשר באמונות על ניסים וישועות. בתוך העיר פעל בית הכנסת "חוש אל־באשה", שבו נשמר "כתר דמשק" – כתב יד תנ"ך מפואר שנכתב בספרד בשנת 1240, מעוטר במיקרוגרפיה ודפי "שטיחים".

במאה ה־16 הפכה דמשק גם למוקד חשוב של קבלה ושירה. ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, בחר להתיישב בה ומשך אליו תלמידים רבים, ואילו ר' ישראל נג'ארה – פייטן ומלחין ענק – שילב בין כתיבה, הלחנה וביצוע, והשפעתו על שירת הבקשות וזמירות השבת ניכרת עד היום. סביבם נרקמה גם מסורת מוזיקלית מקומית, קרובה לזו של חלב אבל עם אופי משלה – פשוטה, עתיקה ומיוחדת.

שתי הקהילות, חלב ודמשק, שמרו כל אחת על ייחודה, אבל גם חלקו מאפיינים משותפים – קדושה ועתיקות, יצירה פיוטית ולמדנית, קשר עמוק לארץ ישראל והשפעה על כל מרחב יהודי המזרח.