קהילת יהודי בבל (עירק) היא אחת הקהילות העתיקות והמרכזיות בהיסטוריה של העם היהודי, קהילה שרציפות קיומה בבבל נמשכה מחורבן בית ראשון ועד למאה ה־20. יצירתה הרוחנית של הקהילה עיצבה לדורות את פני התרבות היהודית. החל מהתלמוד הבבלי וספרות הגאונים, שבתקופתם נתרחשה ראשית יציאתו של הפיוט מתחום הקודש, שירת התפילה, אל עבר שירת היחיד ועולמו הפנימי, ועד לפיוט של המאות האחרונות – מן המאה ה־18 ואילך, שאז מתחילה תקופת פריחה ושגשוג בחיי הרוח וביצירה הספרותית בבבל, עד לעלייתה של רובה של גלות מפוארת זו לישראל עם קום המדינה.

המרכז הרבני־רוחני בבבל היה מרכז חשוב לאורך הדורות ובעיקר באלף הראשון. המרכז עיצב במידה רבה את עולם התפילה גם בתחום הרעיוני, הספרותי וגם בתחום המוזיקלי.

ישנם כמה רבדים במסורת השירה הפעילה של יהודי בבל, המשקפים תקופות שונות:

שירת פייטני ספרד הגדולים, ובראשם ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי, שירתו של ר' ישראל נג'ארה בן המאה ה־16 והשירה המאוחרת החל מהמאה ה־18 ועד ר' יוסף חיים (הבן איש חי) שנפטר בתחילת המאה ה־20.

המסורת המוזיקלית של יהודי בבל מתאפיינת באיכויות ובהבעה אמנותית ייחודית, המתבטאת הן בנוסחי התפילה והן בעולם השירה והפיוט.

מן המפורסמות שיהודי עירק, בעיקר יהודי בגדד היו חלק משמעותי בעיצוב המוזיקה של עירק לאורך הדורות ועד המאה ה־20. דמויות כמו צאלח ודאוד אלכוותי, עזרא אהרון, אברהם סלמן ודמויות נוספות היו גם הבסיס לתזמורת הערבית של רשות השידור בישראל בשנים שבהן פעלה.