דפי התלמוד הבבלי מוכרים בימינו במבנה אחיד, שבו הטקסט התלמודי מוקף בשני פירושיו החשובים ביותר. בצד הפנימי מוצג פירוש רש"י, ובצד החיצוני פירוש "בעלי התוספות" ובלשון העם התוספות או תוס'. בעלי התוספות היו אסכולה רחבה של חכמים-מפרשים שדבריהם נערכו בהמשך לאוספים מגוונים. יש אומרים שהיו כמה מאות בעלי תוספות. הם פעלו במאות ה-12 וה-13 בצרפת, גרמניה ומרכז אירופה, ומיעוטם באיטליה ואנגליה. בתחילת המאה ה-13 עלו קבוצות מבעלי התוספות לארץ ישראל ובנו בתי מדרש בעכו וירושלים. בעלי התוספות השפיעו השפעה מכרעת על עולם התורה בכלל, ועל עולם התלמוד הבבלי וההלכה בפרט.

ראשוני בעלי התוספות היו תלמידיו של רש"י שכתבו הערות לפירושו. בהמשך התרחבה פרשנותם, והם יצרו יחד בניין פרשני מפואר עם שיטות ייחודיות. בעלי התוספות כתבו פרשנות לרוב מסכתות התלמוד הבבלי. הם כתבו גם פרשנות לתורה, אולם מרבית החיבורים הללו לא נשמרו ולא נערכו. קטעים מפירושיהם לתורה נמצאו בכתבי יד מאוחרים יותר, ומהמאה ה-19 חלקם נערכו ופורסמו. עשייתם ההלכתית הנרחבת של בעלי התוספות התבטאה בין היתר בכרך שאלות ותשובות שהוצא לאור.

שיטת בעלי התוספות

לנוכח מספרם הרב של בעלי התוספות, הם היו פזורים בבתי מדרש רבים בעיירות שונות. שם הם פלפלו בסוגיות בתלמוד הבבלי, השוו אותן לסוגיות בירושלמי, ועסקו בספרות התנאים ובתוכה המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. בעלי התוספות דנו רבות בפירושים לתלמוד שנכתבו בדורות שקדמו להם ולעיתים קרובות חלקו עליהם.

בשיטתם הדגישו בעלי התוספות את ההרמוניזציה, כלומר הם נהגו להקשות בין סוגיות וליישב את הקושיות כדי להוכיח שאין סתירה בין המקורות. זאת בשונה מרש"י שנטה לכתוב פירוש מקומי לסוגיה מבלי להתייחס לסוגיות מקבילות. אחד הכלים שהמציאו בעלי התוספות למטרה זו היה "החילוק" בין הסוגיות, קרי הטענה ששתי הסוגיות עוסקות במקרים מעט שונים, ולכן ההלכה בכל אחד מהם שונה. דרך זו יצרה חידושי הלכה רבים והציבה את בעלי התוספות בין פוסקי ההלכה האשכנזים החשובים ביותר. שיטה זו התגלגלה לסגנון הפלפול האשכנזי המאוחר, והשפיעה על שיטת "בריסק" הליטאית שהתפתחה בסוף המאה ה-19 ומבוססת על חילוקים ל"שני דינים".

כמו רש"י, גם בעלי התוספות הרבו לדון בקביעת הנוסח הנכון לטקסט התלמודי, אך פעמים רבות חלקו על גישתו. הם נבדלו מרש"י גם בעיסוק בהלכה מול העיסוק באגדה.

בעלי התוספות המוכרים

בין בעלי התוספות המפורסמים ביותר בולטים בני משפחתו של רש"י, ובמיוחד שלושת נכדיו: רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם, 1160-1080) הידוע גם בפירושו לתורה, שאף השלים חלקים שהיו חסרים בפירוש רש"י לתלמוד במסכתות פסחים ובבא בתרא; רבי יצחק בן מאיר (ריב"ם, 1135-1095); ורבי יעקב בן מאיר (רבנו תם, 1171-1100) הנתפס כגדול מכולם; אחיינו ותלמידו של רבנו תם, רבי יצחק בן שמואל (1190-1115) הידוע גם בכינוייו רבי יצחק הזקן, ר"י הזקן או ר"י, התפרסם כאחד מגדולי בעלי התוספות.

קורפוס כה גדול של חומר שנכתב בידי מחברים רבים נזקק לעריכה, ובעלי התוספות המאוחרים עסקו במלאכה זו. עבודת העריכה לא נעשתה במשותף, ולכן ניכרים הבדלי גישה וסגנון בין המסכתות. מהמאה ה-16 מהדורות התלמוד המודפסות, הכוללות פירושי תוספות, מבוססות על העריכה שבוצעה בדפוס דניאל בומברג לקראת הדפסת "ש"ס ונציה"; רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1327-1250) נחשב למפורסם בין עורכי התוספות, ואף חיבר פירוש משלו לתלמוד הבבלי וכן ספר של שאלות ותשובות בהלכה. פירושו עוסק בהיבט ההלכתי של התלמוד ותואם לפסיקות בעלי התוספות.

בספרייה הלאומית שמורים שפע פריטים המעשירים במידע נרחב על בעלי התוספות, מפעלם הפרשני, תרומתם ההלכתית ושיטותיהם הייחודיות. בספרייה אפשר לעיין בספרים והעתקי כתבי יד מתקופות שונות, שבהם נכתבו פירושי התוספות לתלמוד ולתורה ופסיקותיהם ההלכתיות. כמו כן זמינים לצפייה ספרים, מאמרים, כתבות ומחקרים הנוגעים לבעלי התוספות.