השיכון הציבורי

בלוק המגורים הוא שיא אדריכלי – זהו שיאם הרעיוני, התכנוני והאסתטי של המודרנה. תמימותו הצורנית של הבלוק מטעה. מקובל לייחס לו תלישות או ניטרליות, אבל למעשה זהו אובייקט פוליטי המייצג את השמאל ואת הימין כאחד. השיכון הוא ביטוי לחזון קהילות הפועלים של תנועות העבודה ותוצר של תהליכי הייצור, הייעול והרווח הקפיטליסטיים. השיכון הישראלי פרח במאה ה-20: החל בשנות ה-30 עם עליית תנועת העבודה המאורגנת (ההסתדרות על ענפיה השונים), וכלה בשנות ה-70 המאוחרות עם התמוטטות האתוס הסוציאליסטי בישראל. בתקופה זו פוזרו הבלוקים במאות אתרים מאילת ועד מטולה ויצרו את הנוף הבנוי הישראלי. באוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות שמורים חומרי ארכיון המתארים את מרכיבי השיכון הישראלי: מפרטי הבניין ועד התכניות הארציות לפיזור שכונות המגורים במרחב הישראלי.

פדגוגיה אדריכלית

"ללמוד ארכיטקטורה משמע לבנות אישיות", כך תיאר האדריכל והתיאורטיקן אדולף לוס, מאבות התנועה המודרניסטית באירופה, את חוויית לימודי הארכיטקטורה. מוסדות הלימוד המובילים במאה ה-20 תרמו רבות לטיפוח האידיאל שביטא לוס, המזהה את ההכשרה המקצועית של האדריכל כהתפתחות אינטלקטואלית ותהליך ערכי מכונן. באוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות שמורות העדויות לתהליכים הפדגוגיים העמוקים שעברו אדריכלי הארץ במוסד הלימוד המקומי היחיד לאורך רוב שנות המאה ה-20 – הטכניון, ובמוסדות לימוד נוספים שבהם הוכשרו ברחבי העולם.

העיר הלבנה

בשנת 2003 הוכרזה העיר תל אביב כאתר מורשת עולמית על שום הריכוז הייחודי של המבנים בעיר המתוכננים בהתאם לעקרונות הסגנון הבין-לאומי. באוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות מאות דוגמאות לבנייני המגורים ומבני הציבור, השלטון והמסחר שנבנו בארץ ברוח הסגנון והפכו לשפה המדוברת של היישוב הציוני בימי המנדט. מבנים אלו חרגו הרבה מעבר לגבולותיה של העיר העברית הראשונה ואפשר לאתרם ביישוב היהודי והערבי כאחד: בערים, בכפרים, בפרוורי הגנים הבורגניים ובשכונות הפועלים.

הקיבוץ

"לא עיר ולא כפר", כך תיאר את הקיבוץ האדריכל שמואל (מילק) ביקלס שהיה מאדריכלי הקיבוצים ואף התגורר בקיבוץ. מתחילת המאה ה-20 נחשבו הקיבוצים חוד החנית של התכנון והאדריכלות הרדיקליים בישראל. באוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות שמורים מגוון פריטים (ובהם תוכניות מתאר, תוכניות נוי, שרטוטים אדריכליים ועוד) המעידים על מרכיביו המרחביים של היישוב הקומונלי הישראלי – מחדרי אוכל ועד בתי ילדים, מרפתות ועד מכבסות. אלו הם הביטויים הפיזיים של הסוציאליזם האידיאולוגי בארץ.

בית הספרים הלאומי

ב-1953 הוחלט להקים מבנה חדש לבית הספרים הלאומי (כיום הספרייה הלאומית), שתוכנן להיות המבנה הגדול בארץ. כשהוכרזה התחרות לתכנון המבנה הסמלי התבהרו פערי הדורות בין אדריכלי דור המנדט, שהיו ברובם מהגרים שהוכשרו באירופה, לבין אדריכלי דור המדינה שהיו ילידי הארץ. תהליך הבחירה רווי המתחים הגיע לשיאו בבחירת הצעתם של האדריכלים חנן הברון וזיוה ארמוני, בוגרי טכניון בראשית דרכם המקצועית. בעקבות תוצאות התחרות המפתיעות הוחלט לאחד את שלושת הצוותים שהצעותיהם זכו למרב התמיכה. כך, מלבד הברון וארמוני, כלל צוות התכנון גם את האדריכלים אברהם יסקי, אמנון אלכסנדרוני, שולמית ומיכאל נדלר ושמעון פובזנר (האחרון, בן 32, היה המבוגר בחבורה). באוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות שמורים מאות פריטים המתעדים את תהליך התכנון של המבנה האיקוני, בהם עשרות סקיצות ושרבוטים שנאספו במהלך תהליך היצירה המשותף. סגנון התכנון המוצג בחומרי הארכיון משקף את תהליך ההתגבשות של האדריכלות הממלכתית בישראל.

עוד נושאים מעניינים