"היישוב הישן" הוא מונח המתייחס לתושביה היהודים הוותיקים של ארץ ישראל, להבדיל מבני ובנות העלייה הראשונה ואלו שעלו ארצה בעקבותיה, החל משנת 1881 ואילך.

במהלך המאה ה-18, מרגע שהוסדר מעמדו של היישוב הישן מול השלטונות העות'מאניים, חל גידול באוכלוסייתו, בעיקר כתוצאה מבואן של קבוצות יהודים אורתודוקסיים, ובהם חסידים ותלמידי הגר"א.

בזכותם של בני היישוב הישן נשמרה רציפותה של הנוכחות היהודית בארץ ישראל, והיא העניקה את העוגן להתחדשותו של היישוב העברי בארץ ישראל.

מאפייני היישוב הישן

אוכלוסיית היישוב הישן התרכזה בארבע ערי הקודש בארץ ישראל - ירושלים, חברון, צפת וטבריה. במהלך המאה ה-19 רוב התושבים התגוררו בירושלים, והעיר נעשתה למרכז היהודי הגדול בארץ ישראל.

אנשי היישוב הישן התפרנסו בעיקר מכספי ה"חלוקה". כספים אלה נתרמו על ידי נדבנים וארגונים פילנתרופים שונים ברחבי העולם, וחולקו לתושבים על ידי "כוללים" על פי ארצות המוצא, החסידויות השונות ועוד. אוכלוסיית היישוב פיתחה בהם תלות כמעט מוחלטת. יהודי הגולה ראו ביהודי הארץ את שומרי הגחלת המסמלים את הקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל, ולכן תמכו ביישוב באמצעות כספי החלוקה.

ספרדים ואשכנזים, חסידים ופרושים, חיו בקהילות קטנות וסגורות בין חומות הערים הקדושות, והקדישו את כל זמנם ללימוד תורה מתוך ציפייה לביאת המשיח. רק מעטים מבני היישוב (בעיקר מקרב העדה הספרדית) התאמצו להתפרנס ממלאכה וממסחר, בעוד שרוב האוכלוסייה נמנעה מפעילות יצרנית ומשאיפות פרנסה. ניסיונות להחדיר מאפיינים מודרניים ומגמות שונות לשינוי אורח חייהם המסורתי נתקלו בהתנגדות ונקטעו באיבן.

התלות בכספי החלוקה, לצד הגידול באוכלוסייה מכ-7,000 יהודים בשנת 1800 עד לכ-27,000 בשנת 1880, יצרו תנאי מחייה קשים בערים, במיוחד בירושלים. צפיפות, עוני ותנאי תברואה והיגיינה ירודים אפיינו את היישוב. מחסור במים ותזונה לקויה גרמו תחלואה גבוהה ותמותה.

אולם, במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו לנשוב ביישוב רוחות שינוי שהתבטאו כן בגידול במגמת היציאה לעבודה, וכן בתחילתה של פריחה תרבותית וחינוכית. בד בבד החלו להיבנות השכונות הראשונות מחוץ לחומות.

שקיעתה של האימפריה העות'מאנית ובואם של גלי עלייה ציוניים ארצה הביאו לאובדן ההגמוניה של היישוב הישן בקרב תושביה היהודיים בארץ ישראל ולהתמעטות כוחה.

היישוב הישן בספרייה הלאומית

בספרייה הלאומית מצויים פריטים רבים הקשורים ביישוב הישן. לצד ספרים, מאמרים ומחקרים, ניתן למצוא, למשל, את דברי הדפוס הראשונים באות עברית שנדפסו בארץ ישראל, כתבי שליחות לשד"רים (שלוחים דרבנן, שליחים לגיוס כספים בחו"ל) ומסמכים ומכתבים העוסקים בניסיונות המודרניזציה שיצאו מקרב אנשי היישוב עצמם.

כמו כן, באוספי הספרייה קיים תיעוד נרחב לפועלם של אישים בולטים בתולדות היישוב הישן, ובהם הרב סלנט, הרב דיסקין והרב זוננפלד. לאלה, נוסף תיעוד של חלוצי היציאה מחומות ירושלים, ובהם משה מונטיפיורי, יואל משה סלומון ויהושע ילין.