נשמח לעזור בכל בקשה
האזעקה הפתאומית בשתיים בצהריים של יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973 הייתה רגע מכונן שסימן נקודת מפנה בחיי העם והמדינה. גלו חומרים מאוצרות הספרייה הלאומית המשקפים את ימי המלחמה ואת הדיה בציבור הישראלי בעצם ימי ההתרחשות ובתקופה שאחריה.
מהקולות העזים של המצביאים אשר על המערכה ועד לילדה בת 10 התוהה כיצד מטפלים בחיות בגן-החיות בימים של אזעקות וסכנה פיזית, מהאזעקה שפילחה את האוויר ועד לתנועת המלחמה שהחלה בהפגנת יחיד ושינתה את המציאות הישראלית. החרדה, תחושת הבדידות, וגם ההתגייסות ההמונית לסייע בכל דרך. מדינה שלמה שניצבת מול מראה ומנסה להבין מה קרה לה, וברקע, "לו יהי" של נעמי שמר, השיר שהפך לתפילה והושר בפי כל.
החומרים המודפסים מימי מלחמת יום הכיפורים משקפים עיסוק רב בצנזורה, בסכנה שהאויב מאזין, מלקט מידע, כמעט נוכח בקרבנו. יתכן שהדבר נובע מן ההפתעה, מהכשל המודיעיני החמור שגרם לכך שמדינת ישראל הותקפה על ידי צבאות סוריה ומצרים, ומצאה את עצמה לא מוכנה. בוודאי תרמה לכך העובדה ששני הצבאות הערביים פלשו לשטח שבידי ישראל, ברמת הגולן ובחצי האי סיני. התחושה שהאויב חדר את הקווים, ומי יודע היכן מסתובבים סוכניו ובאילו אמצעים הוא פועל כדי לחשוף את מהלכינו, גרמה לכך שעל כל גלוית דואר צבאית, בכל עלון רשמי, בכל פרסום של הפיקודים, רבות האזהרות הנמסרות לחיילים.
גלויה של הנחיות לחיילים מגדירה במלים ברורות: "סודיות: נשק נגד אויב". הגלויה מזהירה "...חשוב לסכל את מאמצי מודיעין האויב; אויב המנסה לאסוף ידיעות על צה"ל בכל דרך אפשרית, כדי להכשיל את מבצעינו. לכן, יש חשיבות לטיפול נכון ונבון בעיתונאים ובמיוחד עיתונאים מחו"ל". העיתונאים הזרים הם איום פוטנציאלי, הם מסתובבים בשטח ואולי חלקם עובד עבור האויב, או עלול להדליף מידע שיימסר להם. עיתוני הפיקודים משובצים אזהרות: "האויב שומע, אל תיתן לו..."; "שיחה בטלה מקור מידע לאויב. אנא, היזהר בדיבורך. שמור סוד!" גם גלויות הדואר מזהירות: "פטפוט עלול להכשיל אותנו" ואפילו בנוסח מצמרר: "שמור סוד – חסוך בדם!"
מלחמת יום כיפור הייתה קו שבר בציבור הישראלי. היה ברור בעליל ש"משהו לא היה בסדר" או בלשון התקופה "העסק לא דפק כמו שצריך". כשהפסקת האש הושגה והמלחמה הסתיימה למעשה, ב-24 באוקטובר 1973, גברו קולות הביקורת בציבור. הקלחת הציבורית הישראלית החלה לרחוש בהדרגה. כוחות המילואים נותרו בעמדותיהם ובגבול הסורי הסתמנה מלחמת התשה שהצמיתה לחזית כוחות משמעותיים של צה"ל. בינתיים, בסוף דצמבר 1973 נערכו הבחירות לכנסת שנדחו בשל המלחמה, ותוצאותיהן הותירו את גולדה מאיר בראשות הממשלה, במה שנתפס כהמשך הסדר הקיים.
בפברואר 1974, השתחרר ממילואים סרן מוטי אשכנזי, שהיה מפקד מוצב "בודפשט" בתעלה וחווה את המצב הקשה במקום ערב המלחמה. הזנחה, שאננות וחוסר מוכנות לאפשרות של מתקפה מצרית עוררו באשכנזי דאגה עמוקה. הוא שב והתריע על כך באוזני מפקדיו, אך אזהרותיו לא נלקחו ברצינות. בסופו של דבר, עם פרוץ המלחמה, מצא את עצמו אשכנזי בראש חייליו במוצב, תחת הפגזה כבדה שלא חדלה כל ימות המלחמה. המוצב החזיק מעמד אך המחיר בהרוגים, בפצועים ובשבויים היה כבד מאוד. עם שובו של אשכנזי לחיים האזרחיים הוא היה נחוש להשמיע את ביקורתו ברבים. מוטי אשכנזי החל בהפגנת יחיד, בדרישה להתפטרותו של שר הביטחון משה דיין ובקריאה להנהגת המדינה לקחת על עצמה את האחריות על מה שכונה בישראל "המחדל". אשכנזי הכריז על שביתת רעב בת 48 שעות והתעקש להפגין מול משרד ראש הממשלה, בקור ובגשם הירושלמי של ימי החורף.
בינתיים, עוד ב-21 בנובמבר 1973, החלה לפעול ועדת החקירה הממלכתית לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים, בראשות נשיא המשפט העליון השופט אגרנט. על הוועדה הוטל לחקור את הכנות צה"ל לקראת המלחמה, את הטיפול במידע ערב המלחמה ואת מהלכי הצבא לפני בלימת האויב, כלומר עד היום השלישי למלחמה. בציבור הדעות היו חלוקות. היו מי שסברו שהאחריות צריכה להיבחן בהקשר הצבאי בלבד. אך האווירה הציבורית נטתה למתוח ביקורת קשה מעבר לפיקוד צה"ל, גם על שר הביטחון ואולי אף על הממשלה כולה.
ואולם מוטי אשכנזי ראה בכלל ההנהגה אשמה במחדל. הפגנת היחיד שלו החלה לסחוף אחרים, חיילי מילואים שהשתחררו והצטרפו להפגנה שלו בירושלים, ואזרחים מכל שדרות הציבור. מה שהחל כהפגנה של קצין מילואים אחד היה לתנועה ציבורית גדולה, שאי-אפשר היה להתעלם ממנה. גם ניסיון של משה דיין להסתמך על תוצאות הבחירות כדי להשמיט את הקרקע מתחת למחאה של אשכנזי, לא עלה יפה. בחלל האוויר המשיכו להישמע המלה "מחדל", שכללה האשמה באי-עשייה, באדישות ובזלזול. לידה נשמעה מכל עבר הדרישה להחלת "אחריות מיניסטריאלית" על הדרג המדיני.
ב-1 באפריל הגישה ועדת אגרנט דו"ח ביניים שהטיל אשמה כבדה על ראש אמ"ן אלי זעירא ועל ראש אמ"ן מחקר אריה שלו, על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ועל הרמטכ"ל דוד אלעזר. ועדת אגרנט לא מצאה דופי בתפקודו של שר הביטחון דיין ואף שיבחה את ראש הממשלה גולדה מאיר. המחאה הציבורית לא שככה, אלא להפך. דרישתו של אשכנזי להטיל אחריות על הדרג המדיני נראתה רלבנטית יותר מאי-פעם. המחאה עשתה את שלה. הרמטכ"ל אלעזר התפטר, האלופים זעירא וגונן הודחו משירות בצה"ל, כפי שנדרש בעקבות דו"ח אגרנט. אך המחאה הביאה גם לכך שראש הממשלה מאיר התפטרה, ובממשלה שקמה בעקבות זאת, בראשות יצחק רבין, לא ניתן כל תפקיד למשה דיין.
יש לציין כי המחאה נגד הדרג המדיני והפיקוד העליון של צה"ל הייתה אמנם התופעה רחבת ההיקף והבולטת ביותר בתחום המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אך הציבור הישראלי סער גם מסיבות אחרות. למשל, כבר בימים הראשונים לאחר ההכרזה על הפסקת האש קמה מחאה על הכוונה למהר ולהחזיר שבויים שנפלו בידי צה"ל, מתוך תחושה שיש לדאוג היטב לחיילי צה"ל השבויים בטרם נוותר על "קלפי מיקוח". בנוסף לכך, התחושה הקשה בציבור שישראל עמדה בסכנה נוראה בגלל התרופפות פנימית הולידה מספר רב של התארגנויות פוליטיות וציבוריות של אנשים שביקשו לבחון את מה שקרה, והיו חלק מהתסיסה הרחבה בחברה הישראלית בשבועות ובחודשים שלאחר המלחמה. במבט לאחור, דומה שמלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת מים בכל הנוגע להשמעת קולו של הציבור הרחב במדינת ישראל, קול של תהייה וביקורת, קול של דרישה ומחאה.
מיד עם תחילת המלחמה, ב-6 באוקטובר, מתחיל פיקוד הצבא לפרסם פקודות יום והודעות מודפסות שמתפתחות לכדי עיתונים המופצים בחזיתות ובפיקודים השונים. תערובת של דברי עידוד והקרנה של להט קרב, מאמץ גדול לסייע למורל החיילים הלוחמים ועם כל יום שחולף גם מידע תומך, עדכונים וחומרי הסברה. פעילות ההסברה רחבת היקף ונמרצת, ומטרותיה מגוונות. מצד אחד, ההסברה מכוונת לחיילים, לעודד אותם, לעדכן אותם מעט, לתת להם תחושה שהם חלק מתמונה גדולה יותר. מצד אחר, ככל שהפרסומים גדלים, ברור שהם מופנים לחלקים הלא לוחמים בצבא וגם למעגלים הרחבים יותר בציבור.
"כשתינתן הפקודה, נפרוץ קדימה, נהלום ונשמיד"כשמדובר בדפים יומיים של אלופי הפיקוד בצפון ובדרום, הלשון חדה, המלים עזות: "השריון הסורי הופך אבוקות אש, תותחיהם מנותצים ומוצביהם כתובים", "אנחנו החומה הסוככת על עם ישראל, ואליה תתנפץ זרוע הרשע של האויב", "כשתינתן הפקודה, נפרוץ קדימה, נהלום ונשמיד", אומר אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי בדף קרבי מס' 1. הוא אינו מתאר דווקא מציאות מדויקת, אלא מקרין מנהיגות ועוז רוח. עמיתו בפיקוד הדרום, האלוף שמואל גונן (גורודיש) גם הוא אינו חוסך בדברים של השראה ותקיפות: "אנו חייבים בפעולה תוקפנית ומהירה. עלינו לפגוע באויב, לנגוס בו ולגרור את כוחותיו למדבר ושם לחסלו... לאחר זאת יבוא שלב ההכרעה, בו נביא את המלחמה לארצו, לאדמתו, לחצר ביתו ולליבו".
בינתיים, בפיקוד המרכז, ב-8 באוקטובר, ממהר הדף הקרבי לצייר מציאות של הכרעה והצלחה, בעצם כמה מן הרגעים הקשים ביותר במערכה: "...גשרי המצרים על הסואץ נופצו והצבא המצרי בסיני מכותר ומוכה קשות... השלב הראשון הולך ומסתיים, הבלימה בוצעה בגבורה, כרגע היוזמה כולה בידינו, וכוחותינו הולמים באויב ומוחצים אותו, כראוי לו. זוהי מכת שוק על ירך שהבטיח שר הביטחון לאויב עם פרוץ הקרבות, ולאחריה – 'גמר חתימה טובה'" והדף מסתיים בציטוט מספר שמואל ב', פרק כ"ב: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם".
באותו פרסום של פיקוד המרכז, בדף ממול, לצד איור של אריה, סמל הפיקוד, ולידו חייל ערבי בעמדת נחיתות, מופיעות שתי אזהרות מטעם ביטחון שדה, וגם בדיחות אחדות. בכתיבה המחויכת בולטת נימה של זלזול בערבים, ברוח הימים שלאחר מלחמת ששת הימים. הרהב של הניצחון האדיר של שנת 1967 הופך כעת לרוח עזה של עידוד הכוחות ולמאמץ להעלות את המורל.
אם בתחילת הקרבות אנו רואים הודעות קצרות, טלגרפיות, המביעות בעיקר נחישות, תוקפנות ועוזר רוח, הרי שככל שהמלחמה מתקדמת הפרסומים הרשמיים מתגוונים, מתרחבים ופונים לכיוונים שונים. מידע, עידוד, חדשות מהעורף, מעט הומור, קריקטורות, מידע על מטוסי האויב, צילומים של כוחות צה"ל המעבירים את המלחמה לשטח האויב ואזהרות מפני דליפת מידע. לבסוף, מופיעים הסברים להפסקת האש, טפיחות על שכמם של הלוחמים ודברי צער ותנחומים על הנופלים במערכה.
קראו את הסיפורים מאחורי מלחמת יום הכיפורים: הסיפור של השיר "לו יהי", חיים גורי מספר על הזווית שלו מהמלחמה, אל"מ לוי מגלה כי ישראל החליטה לספוג את המכה הראשונה, ומכתבים שכתבו הילדים של שנת 1973.
