נשמח לעזור בכל בקשה
באוספי הספרייה ישנם פריטים רבים שמקורם בעולם הנוצרי, ביניהם גם אוצרות ייחודיים. חלק גדול של הפריטים מקורם בארצות אירופה. עם זאת, הספרייה מחזיקה גם בכתבי יד ייחודיים שמוצאם בקבוצות שונות במזרח. הפריטים הללו לא נרכשו על ידי הספרייה, אלא ניתנו לה במתנה במהלך שנות קיומה על ידי תורמים נדיבים שהפריטים הללו נכללו בין אוצרותיהם. לכל פריט סיפור ייחודי משלו, אך רק לעיתים זכינו שיגיע הסיפור לידינו; לעיתים נותרים תולדותיו של כתב היד עלומים.
בולה אפיפיורית היא מסמך רשמי שניתן מטעמו של האפיפיור. הבולה קיבלה את שמה על שמו של החותם (BULLA) שהיה מחובר למסמך בשרוך. הבולה עצמה הייתה חותם עשוי בדרך כלל עופרת (במקרים יוצאי דופן זהב), והשרוך לעתים עשוי ממשי, ולעתים מחבל פשוט יותר.
בבולה שלפנינו, האפיפיור מעניק פריבילגיות קרקעיות לבישוף של נרני (NARNI) שבחבל אומבריה שבאיטליה.
בצדו האחד של החותם מופיע שמו של האפיפיור פיוס ה-IV, ואלו בצדו השני מופיעים שני השליחים שפעלו ברומא, פטרוס (SPE – Sanctus Petrus) ופאולוס (SPA – Sanctus Paulus) וביניהם הצלב על גבעת הגולגותא. דגם זה היה מקובל בימי הביניים והוחלף ברנסאנס.
"פשיטתא", היינו התרגום הפשוט, נעשה כנראה בראשית המאה השנייה, לצרכי הקהילה היהודית בצפון-מזרח סוריה ובמסופוטמיה. עם עלייתה של הנצרות במסופוטמיה, מהמאה ה-3 ואילך, אומץ תרגום זה על ידי הקהילות הנוצריות הסוריות והוא משמש אותן עד עצם היום הזה. הלשון הסורית שבה דברו הקהילות הללו היא ניב מזרחי של הארמית, ואילו הכתב הסורי הוא ענף של הכתב הארמי הנפוץ ("כתב אשורי" במקורות; הכתב העברי המרובע בימינו) שלפי האגדה אומץ על ידי עזרא הסופר במקום הכתב העברי הקדום, כתב דעץ, שהשומרונים ממשיכים להשתמש בו עד היום.
כתב היד שלפנינו, הכולל את ספרי נביאים אחרונים (ישעיה, תרי-עשר, ירמיה, איכה ויחזקאל) הוא אחד העותקים היותר קדומים של הפשיטתא בעולם. הוא נכתב בכתב סורי קלאסי (Estrangelo) על גבי קלף, במאה ה-9, ככל הנראה בעיר Edessa שבדרום-מזרחי תורכיה, היא העיר אורפא. כתב היד ניתן לספרייה במתנה על ידי הגב' אריקה יסלזון, בשנת 1995.
וולגאטה הוא שמו של תרגום המקרא והברית החדשה ללטינית שנעשה על ידי אב הכנסייה היירונימוס הקדוש (347-420 לספירה). התרגום נעשה על פי בקשתו של האפיפיור דמאסוס הראשון שביקש מהיירונימוס לשפר את התרגום הקיים ללטינית שהתקרא לאחר החלפתו בוולגאטה: "התרגום הישן" (Vetus Latina).
השם וולגאטה הוא קיצור של: versio vulgata, כלומר הגרסה הנפוצה. שם זה הוענק לתרגום רק במאה ה-13 כאשר אכן הפך לתרגום המקובל ביותר במערב אירופה.
כתב היד שלפנינו, שנכתב על קלף בצרפת במאה ה-13, מכיל גרסה מלאה של הוולגאטה. הכתיבה סמי-גותית רהוטה, אותיות הפתיחה גדולות ומקושטות והוא כולל עיטורי קולמוס רבים ועדינים באדום וכחול. כריכת העור עם הטבעות הזהב היא מאוחרת.
כתב היד צווה לספרייה על ידי צ'רלס רוזנבלום מפיטסבורג (ארה"ב) ונמסר לספרייה בשנת 1974.
