רינה חלבי יושבת על כיסא גבוה במטבח וקולפת מאות ביצים קשות. מאז התאלמנה מבעלה סביח (צבי) לפני חמש שנים, היא נוהגת לבוא מדי בוקר לדוכן הסביח המשפחתי שהקים ברמת גן בתחילת שנות ה–60, כדי לקלף ביצים או לתבל את סלט הירקות. "הדוכן הראשון שלנו היה בגינת בר־אילן, ברחוב עוזיאל 60", היא מספרת, והעיניים הכחולות מצטעפות בדוק של געגועים לאיש חיקה, שנולד בבגדד בשנת 1938, עלה לישראל בתחילת שנות ה–50 ומת ב–2012. "סביח עבד בבית חרושת ליציקת ברזל כשראה קיוסק קטן של זוג מבוגרים שהוצע למכירה בדמי מפתח. הקיוסק היה מול התחנה האחרונה של קו 63, ונהגים וכרטיסנים היו קונים בורקס, ופלה ושתייה. הנהגים ביקשו מסביח משהו רציני יותר לאכול, והוא ביקש ממני שאתן לו את שאריות הביצים החומות של שבת. בשבת, כמו כל משפחה עיראקית, אכלנו ארוחת בוקר מסורתית של ביצים חומות שבושלו מעל הטבית — החמין — יחד עם חצילים מטוגנים וסלטים. עוד בעיראק היו אוכלים ככה, וקוראים לזה פשוט לאפה בייד ובטינג'אן, לאפה של ביצה וחציל".