המיליון ששינה את המזרח התיכון: העלייה הסובייטית לישראל
לילי גלילי, רומן ברונפמן. הוצאת מטר, 282 עמ’, 98 שקלים

רוסיה היא אימפריה והרוסית היא שפה אימפריאליסטית. איך אפשר, כמתרגם, להכניס את המרחבים הלשוניים והחווייתיים הללו לתוך קופסת הגפרורים של ההוויה העברית והישראלית?

רועי חן: “יש מדינה נוספת, חוץ מרוסיה וישראל, והיא מדינת הספרות, שיש בה גם עברית וגם רוסית. כשמדובר על ספרות טובה, אין שום בעיה להריק אותה משפה אחת לשפה אחרת. הרי לא לוקחים את רוסיה הגיאוגרפית ומכניסים אותה לפס הצר של מדינת ישראל.

" ובאשר להוויה הלשונית הכבירה של הרוסית, כולנו, המתרגמים, קורבנות של התקופה שבה אנחנו חיים. התרגומים הנפלאים של אברהם שלונסקי נגרסו בשיני הזמן, בעיקר משום שבעברית חלו שינויים רבים, שלא חלו בשפות אחרות. כמתרגם, איני מתיימר לתרגם אלא לבני דורי”.

בשיחה מקדימה סיפרת שבחוץ לארץ כתבת מאמרים ודברי ביקורת, אבל כשהגעת לארץ התחלת לכתוב סיפורים. איך זה קרה ולמה?

לאוניד פקרובסקי: “בברית המועצות היתה לי משרת חוקר בכיר במשרד התרבות. בתוך ארבע שעות טיסה מקייב לישראל נהפכתי מאדם משכיל, משפיע ובעל דעה, לחופר קברים בבית הקברות הצבאי בחולון. זה היה כאב שקשה לתאר. היה לי אוכל לאכול, אבל הנפש שלי היתה רעבה. מתוך הכאב הזה, מתוך החסר הזה, צמחו הסיפורים שלי. אני יושב בבודקה ומסתכל מסביב. יש לכתיבה שלי שורשים במציאות, אבל היא בדיונית”.

סגירה

• המיליון ששינה את המזרח התיכוןמאשה צור-גלוזמן
• בתוך בודקה במגרש חניה בתל אביב יושב סופר מבריקאביבה לורי
• הצגה של איש אחדמיה סלע

באיזה אופן השפיעה העלייה הרוסית על הספרות העברית?

חן: “מה שהביאה הנה הספרות הרוסית החדשה הוא הז’אנר של הפנטסיה הריאליסטית. זה חדש לספרות העברית, השקועה עד צוואר בריאליזם יובשני. בספרות הרוסית, עד להתפרקותה של ברית המועצות היתה הפנטסיה הריאליסטית האפשרות היחידה להשמיע ביקורת כלשהי, וגם ככה זה נחשב לעתים קרובות לספרות דקדנטית”.

פקרובסקי: “עמוס עוז, דויד גרוסמן והכי מכולם, מאיר שלו - הוא ממש מרקס הישראלי. גם אני רוצה לכתוב את ‘רומן רוסי’ ברוסית”.

ב”מיליון ששינה את המזרח התיכון” מדווחים המחברים על תחושת השקיפות של העולים. האם גם היצירה הספרותית שנכתבת פה היא שקופה, שאינה זוכה לתשומת הלב הראויה לה?

חן: “לעתים קרובות אני נשאל מתי יגיע הדוסטויבסקי הבא מקרב עולי שנות ה–90. אולי השאלה הזאת מעידה על חוסר ההערכה של הציבור הישראלי לספרות הרוסית, ואולי סתם על כך שאינו מכיר אותה. התשובה לכך היא שיצירתם של דוסטויבסקי ויתר הסופרים הרוסים הקלאסיים נכתבה פעם ברוסיה והיא מתאימה לרוחות שנשבו במדינת ישראל בראשית דרכה אבל הן לא מנשבות בה כיום, או לפחות מנשבות בה פחות.
"לפעמים אני שומע על סופר זה או אחר שהקהילה הרוסית משבחת מאוד את כתיבתו, ואיכשהו הוא לא מצליח להתקבל על לב הקוראים הישראלים, גם אם תורגם, ואני שואל את עצמי מה הולך לאיבוד בדרך. אולי אלה שתי חברות שהיו קרובות זו לזו בשנים עברו, צמחו כל אחת בכיוון אחר, התרחקו זו מזו והמעבר ביניהן קשה יותר עכשיו”.

פקרובסקי: “הבעיה היא שרוב הסופרים הכותבים רוסית בארץ כותבים על דברים לא מוכרים. הסיפורים שלי למשל פורסמו ב’תרבות וספרות’ של עיתון ‘הארץ’ מפני שהם מביטים בחברה הישראלית בעיניים חדשות וזה נושא שמאוד מעניין את הישראלים”.

האם הספרות הרוסית שנכתבת פה בארץ מנסה להציע אלטרנטיבה לספרות העברית?

פקרובסקי: “יש רנסנס של הספרות העברית, ואין שום דבר שיכול לאיים עליה”.
אבל הסופרים האלה כותבים על עצמם ועל חייהם מנקודה ישראלית ואתה מביט בה בעיניים זרות.

חן: “גם דן צלקה הביט בחברה הישראלית בעיניים זרות. אולי הזרות הזאת מאפשרת את המרחק האסתטי שהיצירה זקוקה לו. לאוניד מפגיש את הקורא מחדש עם המקומות שנדמה לו שהוא מכיר”.

פקרובסקי: “העניין הוא לא על מה כותבים, אלא איך עושים את זה”.

לפעמים נראה שהעולים באו לעולם הפוך: כשהם חוגגים את יום הניצחון על הנאצים, אנחנו מציינים את יום השואה. וזו רק דוגמה אחת שמסמלת הרבה. האם ההיפוך המנטלי הזה מתבטא ביצירה הרוסית שמתקיימת בארץ?

חן: “העובדה שיש אירוע היסטורי אחד שאנחנו קוראים לו השואה והרוסים קוראים לו ‘מלחמת המולדת הגדולה’ - מגדירה אותו כשני אירועים נפרדים ומבטאת את הנרטיבים השונים שעליהם גדלנו. ברגע ששני השמות מתקיימים בראשך, מדובר בפיצול אישיות שיכול להיות גם בריא. בימים מסוימים שני הצדדים חיים בשלום, באחרים - מסוכסכים עד זוב דם. דווקא מהימים האלה, של סכסוך פנימי בין מלים, מושגים ועולמות, אפשר אולי לייצר ספרות טובה”.

לא נעשה די מאמץ

זמן קצר לאחר שהחלה העלייה מברית המועצות המתפוררת, בניסיון להבין את המהגרים ואת ההגירה, כתבה גיל הראבן ב–1992 את הספר “תקווה אם נתעקש - עם עולים ועם עצמנו”. הראבן נפגשה עם עולים ברחבי הארץ, ושירטטה את דמותם בתחילת תהליך הקליטה. 20 שנה מאוחר יותר היא סבורה שהעלייה הרוסית עדיין לא השפיעה על הפרוזה העברית. “הגיעו לכאן אלפי כותבים: סופרים, משוררים ועיתונאים. מטבע הדברים, יש בהם גרועים, טובים ויש גם מעולים, אלא שלנו אין דרך להתוודע ליצירתם.

דוגמה למה שאולי הפסדנו אפשר למצוא בסיפורו של מיכאל גנדלב, שעלה לארץ בשנות ה–70, כתב כאן את רוב יצירתו, ונחשב בעיני רבים לגדול המשוררים הרוסים בני זמננו. אף על פי שחיים גורי תירגם איתו קובץ משיריו לעברית, המשורר החשוב הזה נשאר אלמוני במקומותינו. אנה איסקובה היא אחת היחידות החיות כאן שספר שלה תורגם לעברית. ‘ואז השחיר הירח’ שיצא ב–2009, הצליח להגיע לקהל הישראלים הוותיקים וזכה לתשומת לב. לדעתי, לא נעשה די מאמץ לפתוח דלת לאנשים היוצרים פה ברוסית, וחבל שכך. עד לשנים האחרונות הספרות הישראלית נטתה לריאליזם סוציאליסטי או לבנליה ריאליסטית. אני מאמינה שאחדים מכותבי הרוסית היו יכולים להביא איתם רוח אחרת. נדירים מאוד הסופרים שמצליחים לעבור שפה בכתיבתם, ורוח כזאת נמצא אולי בין ילדיהם של המהגרים, דוברי רוסית שגדלו בארץ”.