לא חולפת דקה קולנועית מהרגע שבו קלואי (ג'סיקה ביל) מודיעה לחברה ריאן (כריס אוונס) שהיא מנתקת כל קשר אתו, מכיוון שהוא חסר אחריות, ילדותי ומרוכז בעצמו - וכבר נקלע ריאן למצב שמעמיד במבחן את אישיותו, ומוכיח שהוא לא כזה. תוך כדי נסיעה במכוניתו הוא עונה לטלפון הסלולרי ושומע את קולה הרועד של אשה שמזדהה כג'סיקה מרטין ומודיעה לו שנחטפה על ידי חבורת בריונים, שכלאו אותה בעליית גג.

ריאן לא מאמין לה (הצופים יודעים שהיא דוברת אמת). הוא שואל אותה כיצד היא יכולה לדבר בטלפון אם נחטפה (נדמה לי שזה היה הרגע שבו התחלתי להעריץ את ריאן; אני לעולם לא הייתי חושב לשאול דבר כזה). ג'סיקה מסבירה לו שהצליחה לתפעל מכשיר טלפון מקולקל, שלנוחותו של התסריט הושאר בעליית הגג. ריאן עדיין לא ממש מאמין, אבל כאשר אחד החוטפים נכנס לעליית הגג, וריאן שומע אותו מאיים על ג'סיקה - הוא מחליט להיחלץ לעזרתה.

לא רק שריאן יתגלה במשך הסרט כהיפוכו הגמור של הבחור חסר האחריות, הילדותי והמרוכז רק בעצמו, כפי שהטיחה בו חברתו, אלא שהוא מוכן לסכן את חייו למען זרה שלא ראה מעולם (הוא אפילו אינו יודע שהיא נראית כמו קים בייסינגר, המגלמת אותה), ומאוחר יותר גם למען בעלה קרייג (ריצ'רד בורג'י) ובנה הקטן ריקי (אדם טיילור גורדון), שייחטפו גם הם. כמעט בן רגע הוא נהפך מאחד האדם לגיבור סרט פעולה לכל דבר, שידהר בכבישים במכוניתו כאילו זה מה שהוא עושה כל חייו, ישתמש באקדח במיומנות שלא היתה מביישת את אחרון האקדוחנים וייחלץ ממלכודות בתושייה שגובלת בגאונות.

כל הזמן הזה הוא גם שומר על חוש הומור בריא. כאשר הוא מבין ששמו של הילד הוא ריקי הוא שואל את ג'סיקה איך זה שקראה לבנה ריקי מרטין; וג'סיקה, למרות מצוקתה, משיבה לו בסבלנות ראויה לציון שבנם נולד לפני שהזמר הלטיני התפרסם. כך זה נמשך כשעה וחצי של פעלתנות בלתי פוסקת, המצטברות לסרט שיש לו יומרה אחת בלבד: להחזיק את הצופים במתח. ואת זה דייוויד ר' אליס, במאי הסרט "סלולר", עושה. "סלולר" נדמה יותר כמו פנטסיה של סרט פעולה מאשר כמו סרט פעולה של ממש, שלוקח את עצמו ברצינות ומנסה אפילו לעתים לשכנע באמינותו הריאליסטית. אין ב"סלולר" אפילו רגע אמין אחד; זהו סרט מופרך לחלוטין. אבל דווקא משום כך אפשר ליהנות ממנו כמעט ללא הסתייגות.

אליס, שהחל את הקריירה שלו כשחקן-ילד, ועבד במשך שנים רבות כפעלולן וכבמאי קטעי פעולה בסרטים כמו "הארי פוטר ואבן החכמים", מביים את הסרט בתנופה, ובעיקר בקלילות. ניכר שהוא נהנה מהמופרכות המוחלטת של המצבים שהוא מנציח על הבד. לא רק הוא נהנה, גם השחקנים נהנים. כריס אוונס, שמגלם את דמותו של ריאן, נראה ומשחק כמו עשרות שחקנים בני גילו שמאכלסים כיום את בד הקולנוע ומרקע הטלוויזיה בארצות הברית; הוא חסר כל ייחוד, אך דווקא משום כך יש בו משהו נחמד.

הוא מעין צעיר כל-אמריקאי שנקלע למצב שכמו נלקח מאחד הסרטים שהוא וחבריו רואים בסופי שבוע. גם ברגעים שבהם הוא נמצא בסכנה אמיתית, נדמה שהוא נהנה מעצם ההרפתקה הקולנועית שאליה נקלע; אחרי הכל, לא בכל יום מזדמן לצעיר להוכיח שהוא גבר וגיבור המציל משפחה אמריקאית שלמה. בייסינגר אמנם נדרשת רוב הזמן, בתוקף תפקידה כאשה ואם החטופה, לייבב, לצרוח ולהתחנן על חייה, אך גם היא עושה רושם שהיא מודעת לעובדה שהיא מככבת בפנטסיה ללא כל אחיזה במציאות.

תפקיד מעט תמוה קיבל ויליאם מייסי, המגלם את השוטר מוני, המתכוון לפרוש מהמשטרה ולהקים עם אשתו מכון יופי (באחת הסצינות הוא ואשתו אף מושחים על פניהם מסיכות טיפוח; שלו ירוקה, שלה בגוון של ארגמן). אליס לא מוותר על ההזדמנות להחדיר לסרט מידה של הומור מעט אקסצנטרי ומטורף. הניסיון אינו עולה יפה, אבל בשל הופעתו המהימנה כתמיד של מייסי, אפשר להתייחס גם אליו בסלחנות. "סלולר" הוא סרט חסר כל חשיבות, אך אפשר לצפות בו בהנאה אם לא באים עם ציפיות או דרישות, פרט לרצון שלא להשתעמם.

יהיו שיגדירו אותו כסרט האידיאלי להצגה יומית, בהנחה שתביעותינו הקולנועיות אחר הצהריים שונות מאלה של הערב. אני מניח שיצליח יותר בגרסה הביתי שלו - בדי-וי-די ובקלטות וידיאו - מאשר בקולנוע. יותר מכל, "סלולר" חוגג את נפלאות הטכנולוגיה העכשווית, שבאות לביטוי בשימושים המגוונים שאפשר לעשות בטלפון הסלולרי כדי להציל חיי אדם ולהעניש את הרעים שמבקשים להרוס את הסדר המשפחתי והחברתי (לא אחשוף כמובן מי הם הרעים, אך הבחירה בזהותם מצטרפת לנטייה הפרנואידית שבאה לביטוי בכמה סרטים אמריקאיים באחרונה). לפיכך יהיה זה רק הולם שסרטו של אליס ימשיך להתקיים בגלגולים טכנולוגיים שונים, ובדרכו הצנועה והלא מחייבת ימשיך לספק הנאה.

"סלולר". בימוי: דייוויד ר' אליס; תסריט: כריס מורגן; צילום: גרי קאפו; מוסיקה: ג'ון אוטמן; שחקנים: כריס אוונס, קים בסינגר, ויליאם ה' מייסי, אריק כריסטיאן אולסן, ג'ייסון סטאתם, ריצ'רד בורג'י, אדם טיילור גורדון, ג'סיקה ביל, אדי דריסקול