מאז חידוש המתקפה כבר נהרגו למעלה מ-400 עזתים. פלסטינים נושאים גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית על ח'אן יונס, 18 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בסוף ינואר, שבוע ימים לאחר כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף, כתבתיכאן: "מהרגע הראשון של הפסקת האש, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עושה כל שביכולתו כדי להקריס אותה באמצעות פרובוקציות מתוכננות היטב, שמטרתן לחזור למלחמה בסדר גודל מלא". אתמול (יום שלישי), אחרי חודשיים של הפרות הולכות ומחמירות של הסכם הפסקת האש שנכפה עליו,נתניהו חזר לטבוח בעזה.
>> תודה לך טראמפ על שאתה הורג את החטופים שלנו
כמו בהתניה פבלובית, כותרות העיתונים בישראל ציטטו את שקרי ה"הסברה", לפיהם החזרה ללחימה נועדה "לשבור את הקפאון במו"מ ולהביא לשחרור החטופים" (ynet); "במערכת הבטחון אמרו לדרג המדיני שהפעולה עשויה לסכן חטופים, אך המליצו לאשר אותה בשל המבוי הסתום במו"מ" (חדשות 12); "נתניהו וכ"ץ הנחו לתקוף מטרות בעזה לאחר שחמאס סירב פעם אחר פעם לשחרר את החטופים ודחה את כל ההצעות שקיבל" (וואלה), ועוד ועוד.
שוב אנו עדים לשכתוב של אירועים שקרו לעיני כולנו בשבועות האחרונים. שוב תקשורת המיינסטרים בישראל מתנהגת פחות כמו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ויותר כמו "פראבדה", ולכן חשוב לחזור ולהזכיר את העובדות אודות ה"קיפאון במשא ומתן" שהוביל כביכול להחלטה לחזור לטבוח בעזה, וכן לזהכיר מי הצד שהפר באופן חוזר ונשנה את ההסכם.
הסכם הפסקת האש שנחתם ב-15 בינואר כלל שלושה שלבים, כאשר השלב הראשון נועד לאפשר את המשא ומתן לקראת יישום השלב השני והשלישי שיביאו לסיום המלחמה, לנסיגת הצבא הישראלי מהרצועה, ולפתרון קבע שיכלול את שיקום הרצועה וכינון משטר אזרחי בה.
חמאס כיבד את התחייבויותיו במסגרת השלב הראשון, ותיקן תוך שעות או ימים בודדים כל פעולה, כשהואשם בהפרת התנאים ליישומה (כמו במקרים שלשחרור ארבל יהוד והשבת גופתה של שירי ביבס). עם זאת, היה ברור לכולם, כולל בתוך ישראל, שלנתניהואין שום כוונה להגיע לשלב ב' בעסקה (שלא לדבר על שלב ג'), וישראל אכן החלה מיד בצעדים הולכים ומחמירים שנועדו להביא לקריסת הפסקת האש.
חמאס כיבד את התחייבויותיו במסגרת השלב הראשון. טקס השחרור של החטופים ירדן ביבס ועופר קלדרון לידי הצלב האדום, 1 בפברואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
התחייבות מרכזית בהסכם הפסקת האש היתה להתחיל במו"מ לקראת יישום שלב ב' של העסקה בתוך 16 יום, כלומר ב-3 בפברואר. המועד האחרון לסיום המו"מ על שלב ב' נקבע ל-22 בפברואר. קווי המתאר של השלב השני בעסקה היו מוסכמים וידועים לכולם: נסיגה ישראלית מרצועת עזה והכרזה על הפסקת אש קבועה בתמורה לשחרור כל החטופים והשבויים החיים.
על פי שליחו של הנשיא טראמפ לענייני חטופים ושבויים, אדם בוהלר (שאיננו, כמובן, מתווך חסר פניות, אלא מוטה מאוד לטובת ישראל), חמאס הסכים במסגרת השיחות שאם ההסכם יגיע לשלב ג', הוא יתפרק מנשקו ומשליטתו ברצועה, וכן יסכים ל"הודנה" (הפסקת אש) של 5–10 שנים שבמהלכן המדינות הערבות להסכם יבטיחו שחמאס לא מאיים צבאית על ישראל.
בהפרה בוטה של התחייבותה לדון ביישום שלב ב',ישראלאפילו לא שלחה משלחת שתתחיל את המו"מ עדאחרי פקיעת המועד לסיום השיחות. כאשר ישראל הואילה בטובה לשלוח משלחת, היא עשתה זאת תוך סירוב מוחלט לדון ביישום שלב ב' של העסקה, והסכימה לדון רק ב"מתווה ויטקוף", לפיו במקום עמידה בהתחייבות להגיע לשלב ב' בעסקה, יוארך שלב א' תוך שחרור מחצית החטופים. ישראל חזרה בה מההתחייבות לסגת מהרצועה.
ה"מבוי הסתום" שאליו הגיע המשא ומתן אינו תוצאה של סרבנות מצד חמאס, אלא תוצאה של חזרת ישראל מכל אחת ואחת מההתחייבויות שלה במסגרת הסכם הפסקת האש, תוך איום מתמיד לחזור לטבוח בעזה אם חמאס לא יסכים ל"מתווה ויטקוף", שמהווה בעצמו הפרה של הסכם הפסקת האש.
חוסר תום הלב המשווע של ישראל בכל הנוגע להפסקת האש לא מוגבל רק להפרת ההתחייבות לדון בשלב ב'. התחייבות מרכזית נוספת בהסכם היתהצמצום הכוחות, כבר במסגרת שלב א', בגבול רצועת עזה-מצרים (ציר פילדלפי). התחלת הנסיגה הסופית מהציר היתה אמורה להתחיל ביום ה-42, ולהסתיים ביום ה-50 (למותר לציין שכל המועדים כבר עברו).
כמו כן, התחייבה ישראל לסגתמהמסדרון שחצבה תוך הרס נרחב כדי לבתר את צפון הרצועה מדרומה (פרוזדור נצרים), להסיגמזרחה את כוחותיה מריכוזי האוכלוסייה אל רצועת הגבול (המעובה מאוד) עם רצועת עזה, וכן התחייבה להתחיל מיד עם חתימת ההסכם בהכנות לפינוי מעבר רפיח ומסירתו, עם סיום שלב א', לשליטת מצרים.
בעוד ישראל אכן צמצמה את נוכחות הצבא באזורים המאוכלסים (מסיבותיה שלה, לאו דווקא כדי לעמוד בהסכם) ונסוגה מפרוזדור נצרים, היאהודיעה בפומבי שתפר את ההסכם ולא תיסוג מציר פילדלפי, וכך אכן עשתה. ישראל בוודאי שלא נסוגה מזרחה אל אזור הגבול המעובה שהוסכםבמפות שליוו את ההסכם, ולא מראה שום כוונה להעביר את השליטה במעבר רפיח.
במסגרת ההסכםהתחייבה ישראל לאפשר כניסה מסיבית של סיוע הומניטרי לרצועה, ובכלל זאת כניסה של 600 משאיות סיוע בכל יום של הפסקת האש, וכניסה של 60 אלף קרוואנים ו-200 אלף אוהלים, שנועדו לאכלס את מאות אלפי העזתים שבתיהם הוחרבו.
ישראל החליטה להשתין מהמקפצה על ההסכם, ובצעד סדיסטי במיוחד חסמה את כל כניסת הסיוע לרצועה. תושב בח'אן יונס, 12 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בשבועות הראשונים להפסקת האש, אכן נכנסוכ-10,000 משאיות סיוע לרצועה, אך ישראלסירבה לאפשר את הכנסתם של הקרוואנים ושל ציוד לפינוי הריסות, שעדיין מחכים במעבר רפיח. לרצועה הוכנסה רקכעשירית ממספר האוהלים. במקביל, החלה ישראל לטעון לאחר חתימת ההסכם שקרוואנים שיאכלסו עקורים ודחפורים שיפנו את הררי ההריסותעשויים לשמש ללחימה. לפחותשבעה תינוקות קפאו למוות במהלך ימי החורף הקשים של פברואר.
ואז,בתחילת מרץ, ישראל החליטה להשתין מהמקפצה על ההסכם, ובצעד סדיסטי במיוחד חסמה את כל כניסת הסיוע לרצועה, וכןניתקה את אספקת החשמל (הזעומה מלכתחילה) שהיא מספקת לרצועה, שעיקרה משמשלהפעלת מתקן להתפלת מים עבור האוכלוסייה הסובלתממחסור חמור במי שתייה.
בהקשר זה חשוב להזכיר שהסיבה לכך שעזה תלויה באספקת חשמל ישראלית מלכתחילה היא שישראלתקפה במכווןשוב ושוב את תחנת הכוח היחידה ברצועה, ומנעה במשך שנים רבות הכנסת דלק וציוד לשיקום מערכת החשמל העזתית, בדיוק כדי להבטיח שתושבי עזה יהיו תלויים בחסדיה.
זאת ועוד; בסעיף של הפסקת האש, שמלכתחילה היה מוטה לטובת ישראל, חילופי השבויים בהסכם לא היו אמורים להתקיים סימולטנית, אלא שבכל פעימה, קודם חמאס ישחרר חטופים ושבויים, ובתוך שעה מקבלתם בישראל, תשחרר ישראל בתמורה את האסירים הפלסטיניים הכלולים בפעימה.
ללא יוצא מן הכלל, ישראלעיכבה אתשחרור האסירים הפלסטינים בכל אחת מהפעימות ביותר משעה, בחלק מהמקריםלתוך שעות הלילה ובמקרה אחדבלא פחות מחמישה ימים, לכאורה כמחאה על טקסי ההשפלה בעת שחרור החטופים הישראלים, שעל אף היותם גרוטסקיים ומכוערים, לא היוו הפרה של התחייבויות חמאס במסגרת ההסכם, בניגוד לעיכובים שבהחלט כן היוו הפרה. בפועל, כמו בכל ההפרות האחרות, ישראל קיוותה לעורר מצד הפלגים הפלסטיניים תגובה אלימה, שתספק לה תירוץ לחזור למלחמה.
כמו בכל הסכם הפסקת אש בהיסטוריה, המחויבות הראשונה במעלה של הצדדים היא לעשות בדיוק את זה: להפסיק את האש. ספציפית, שלב א' של ההסכם היה אמור לכלול הפסקת אש זמנית בת חודשיים, בעוד השלבים הבאים דנו בהפסקת אש קבועה.
במהלך החודשיים שחלפו מאז כניסת ההסכם לתוקף, לא תועדה ולו התקפה אחת מצד חמאס על ישראל או על הכוחות הצבאיים ברצועה (לטענת ישראל, רקטה אחת נורתה מהרצועה ב-24 בפברואר, אבל אפילו בישראל לא האשימו את חמאס בשיגור הרקטה). מנגד, ישראל בפועל לא נצרה את האש שלה, אלא רק הפחיתה אותה. ישראלתקפה שוב ושוב בעזה, בתירוץ המוזר שהיא "זיהתה חשודים שאיימו על הכוחות". גם אם נאמין שה"חשודים" אכן היו בכל המקרים חמושים פלסטינים, עצם נוכחותם של כוחות חמושים באזור שבו היו הקרבות אינו מהווה הצדקה להפרת הפסקת האש, אחרת שום הפסקת אש בהיסטוריה לא היתה מחזיקה אפילו שנייה.
לאורך כל החודשיים של הפסקת האש, ישראל רק הלכה והגבירה את התקיפות בעזה (נוסף למסע ההרס של מחנות הפליטים בגדה ולאי הנסיגה מדרום לבנון ומחלקים נרחבים של סוריה). לפי הספירה של משרד הבריאות ברצועה,נהרגו בעזה לפחות 118 אנשים מאש ישראליתבזמן הפסקת האש, נכון לאמצע פברואר. התקרית החמורה ביותר התרחשהביום שבת האחרון, כאשר כהכנה לחזרה לשגרת הטבח, הפציצה ישראל בצפון הרצועה, ותשעה נהרגו.
מכל הכתוב לעיל עולה דפוס ברור לפיו ישראל לא רק שהפרה מהרגע הראשון את הפסקת האש, אלא גם הלכה והחמירה את ההפרות ככל שחמאס התעקש על סבלנות ועל דבקותו בהסכם. כשמכלול ההפרות והפרובוקציות כשל, ישראל פשוט ויתרה על הניסיונות להעמיד פנים שחמאס אחראי לקריסת ההסכם ופתחה במבצע הפצצות מסיבי ברצועה, בהפרה הבוטה והקיצונית ביותר של הפסקת האש.
בעוד הציבור הישראלי עסוק באופן כמעט בלעדי בהשלכות של צעדי הממשלה על גורלם של שני תריסר חטופים ושבויים – שאולי עדיין בין החיים ואולי לא – חשוב לזכור ולהזכיר שמאז חידוש המתקפה כבר נהרגו למעלה מ-400 עזתים. כמו בכל 18 החודשים האחרונים, זו האוכלוסייה הבלתי חמושה וחסרת ההגנה של עזה, למעלה ממחציתה מתחת לגיל 18, שמהווה את המטרה העיקרית של מסע הטבח המחודש.
כל העמדות הפנים, לפיהן ישראל נמנעת ככל יכולתה מפגיעה באזרחים, קרסו מזמן אל מולהמציאות שלמסע הנקמה המדמם של ישראל בעזה. בהערכות השמרניות,13 אלף ילדים נרצחו, ומספר זה כולל רק את ההרוגים מתקיפות ישראליות ישירות, לא את התינוקות שמתו מקור במחנות העקורים, לא את הילדיםשמתו ממחלות ומרעב. כל התשתיות הבסיסיות שהכרחיות לחיים הושמדו בהתקפות מכוונות. הסבל העצום של תושבי עזה אינו רק "נזק אגבי" של מלחמה שממוקדת בחמאס. "החזרת ההרתעה", שעליה דובר רבות כמטרה מרכזית של המלחמה, נעשית באמצעות התעללות מכוונת באוכלוסייה האזרחית העזתית, למען יראו וייראו.
פעל מהרגע הראשון להקריס את הפסקת האש שנכפתה עליו, הרבה לפני המהלך לפיטורי ראש השב"כ. בנימין נתניהו (צילום: הדס פרוש / פלאש90)
לבסוף, תהיה זוטעותלחשוב שהעיתוי של הטבח המחודש נועד להסיח את דעת הציבור מהסערה סביב פיטוריו המתוכננים של ראש השב"כ רונן בר, או להבטיח את יציבות הקואליציה על ידי חזרתו של איתמר בן גביר לממשלה. סדר האירועים, וכן סדר העדיפויות של נתניהו, הוא הפוך. נתניהו פעל מהרגע הראשון להקריס את הפסקת האש שנכפתה עליו, הרבה לפני המהלך לפיטורי בר.
כמו כן,השלמת פרויקט הטיהור האתני של רצועת עזה היא כיום המטרה העליונה עבור נתניהו, והשלמתה קודמת בחשיבותה אפילו לחשיבות שהוא מייחס להישרדותו הפוליטית. נתניהו ראה תמיד את הישארותו בשלטון כתנאי הכרחי להשגת מטרותיו הביטחוניות, לא להיפך. ניסיונו המר עם שרון לימד אותו שהוא לא יכול לסמוך על גנרלים, ניציים ככל שיהיו, והוא היחיד שיכול בעיניו למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית.
אם בראש סדר העדיפויות של נתניהו היתה הישרדותו הפוליטית ולא המשך המלחמה, הוא לא היה מסתכן בלהרגיז את הפטרון שלו בבית הלבן ואת שליחיו, כפי שעשה כשהתחפר בסרבנותו במהלך המשא ומתן. נתניהו היה יכול בקלות להישען על תמיכת גנץ ומפלגות המרכז כדי להמשיך לשלבים הבאים של ההסכם ולהביא לשחרור כל החטופים מבלי להסתמך על בן גביר, דבר שהיה מגדיל פלאים את הסיכויים שלו להישאר בשלטון. נתניהו לא חזר לטבוח בעזה כדי לפטר את בר ולהחזיר לממשלה את בן גביר. הוא מפטר את בר ומחזיר את בן גביר כי הוא רוצה לא רק להישאר בשלטון, אלא לעשות זאת תוך כדי שהוא מחסל את גטו עזה.
נדב פרנקוביץ' סייע בהכנת הכתבה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
אשה פמיניסטית, טרנסקסואלית וביסקסואלית, ופעילה בקהילה הטרנסית ובתנועה הפמיניסטית, ובעלת נסיון רב בפעילות בתנועות רבות אחרות.
"ראיתי את זה", כמו במשפט המפורסם של ארונדהטי רוי, כשהייתי בת ארבע עשרה, ומאז עבר עשור שבו לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה, להפסיק לראות את זה.
תמיד אמרו עלי שאני קיצונית ולמרות שנלחמתי רבות בהגדרה הזאת וטענתי להגנתי שאני רדיקלית, היום אני כבר לא פוחדת מהתואר הזה: אני קיצונית בהתעקשות שלי להצביע על עוולות ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקן חוסר צדק.
הכתיבה שלי תעסוק לא מעט בתנועות השמאל בישראל ובמנגנונים שמדירים וממדרים מתוך התנועות האלה מזרחים ונשים (ומזרחיות ונשיות), ובביקורת פנימית על התנועות שלקחתי ואני לוקחת בהן חלק באופן כללי, בין השאר כי אני מאמינה שיש כביסות מלוכלכות שחובה לכבס בחוץ.
נמצאת כאן בגלל שורה אחת בסיום מאמר מפורסם של ויקי שירן: "מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב".
בפרק השני של "שיחה מקומית - הפודקאסט" דיברתי עם סמאח סלאימה. על סולדריות נשית בזמן מלחמה, ועל האפשרות לשותפות יהודית-ערבית.
