עשרת אלבומי הלהקה שקדמו ל-Pet Sounds עסקו בנושאים קבועים כמוקיץ,גלישה,מכוניות ונשים. באלבום זה החליטה הלהקה לסטות מנושאים אלו ומסגנון הרוק אנד רול שאפיין את שירי הלהקה, לטובת אלבום מגוון ושונה ביחס לקודמיו.
בריאן וילסון,בסיסט הלהקה ומפיק האלבום, שאב את ההשראה מאלבומם שלהביטלס,Rubber Soul. בראיון שהעניק וילסון, סיפר כי לאחר ששמע פעם נוספת את האלבום Rubber Soul בביתו, הוא רץ במהרה לאשתו והכריז: "מרילין, אני הולך לעשות את האלבום המושלם! את אלבום הרוק הטוב ביותר שאי פעם נוצר!"[2]
במהלך שנת1965 פגשבריאן וילסון אתטוני אשר,פזמונאי ורעיונאי שעבד בכתיבתזמרירים עבורמשרד פרסום.[3] מספר חודשים מאוחר יותר וילסון, בהמלצת חברו, הזמין את אשר לשתף איתו פעולה בכתיבת שירים לאלבום חדש, בעודו מציין שהוא רוצה לעשות משהו "שונה לגמרי" עם מישהו איתו לא כתב יחד מעולם.[2]
אשר הסכים להצעה וכעבור עשרה ימים שניהם נפגשו במטרה לכתוב. וילסון ניגן חלק מההקלטות האחרונות שלו והביא לאשרקלטת שמע עם שיר שלו בשם "In My Childhood". אחרי שערך את השיר התוצאה של אשר הייתה "You Still Believe in Me", שיר שנכנס לבסוף לאלבום, ושכנע את וילסון שאשר היה הכותב שהוא חיפש לעבוד איתו. כאשר וילסון נשאל בראיונות בעתיד מדוע הרגיש שאשר היה ההתאמה הנכונה, ענה שחשב שהוא היה "בחור מאוד חכם, אדם מאוד מילולי."[4]
וילסון ואשר כתבו יחד לאורך תקופה של כשניים עד שלושה שבועות בביתו של וילסון, בין ינואר לפברואר1966. כל פגישת כתיבה התחילה בכך שוילסון ניגן מנגינה או מספראקורדים שעבד עליהם, בשיחה עלתקליט כלשהו שוילסון אהב, או בדיון על נושא כלשהו שוילסון רצה לכתוב עליו. בראיון שנעשה עם אשר, אמר כי תרומתו המשמעותית ביותר הייתה בשלושה שירים: "I Just Wasn't Made for These Times", "Caroline, No" ו-"That's Not Me".[5]
סך הכל, שמונה מתוך 13 השירים באלבום נכתבו על ידי וילסון ואשר (אחד השירים נכתב יחד עםמייק לאב).
לפני האלבום חברי הלהקה נהגו להגיע לא מוכנים להקלטות ולא נהגו לעשות חזרות לפני שהם היו מקליטים שירים. לדבריטכנאי הקול של האלבום צ'אק בריטס: "רוב הזמן, הם לא היו מוכנים לשיר. הם היו עושים חזרות בסטודיו. למעשה, לא היה דבר כזה אצלם חזרות. הם היו מגיעים ומיד מתחילים לשיר למיקרפון. בריאן ידע את החלקים של כולם, והשאר גם ידעו את החלקים אחד של השני, וזה פשוט סוג של זרם."[6]
לפיאל ג'ארדין, במהלך ההקלטות שלPet Sounds בריאן היה מלמד בליוויפסנתר כל אחד את השורות הרלוונטיות עבורו בשירים. הוא הרחיב: "כל לילה היינו מגיעים להשמעה חוזרת. היינו יושבים ומאזינים למה שעשינו בלילה הקודם. מישהו היה יכול לומר, ובכן, זה די טוב אבל אנחנו יכולים לעשות את זה טוב יותר."[7] תהליך שבדיעבד הוכיח את עצמו כיעיל.
הפרפקציוניזם של בריאן גרם ללאב לכנות אותו במהלך ההקלטות "אוזני כלב", הוא הסביר בראיון:[8]
היינו עושים את זה שוב ושוב עד שזה היה נכון. [בריאן] היה הולך על כל ניואנס עדין שתוכל לעלות על הדת. כל קול היה צריך להיות נכון. התזמון היה צריך להיות נכון. כל גוון של קול היה צריך להיות מתאים, לפי איך שהוא הרגיש. ואז הוא עלול, ביום שאחרי, לזרוק את מה שעבדנו עליו ואז היינו צריכים לעשות את זה מההתחלה.
המקור באנגלית
We would do it over again until it was right. [Brian] was going for every subtle nuance that you could conceivably think of. Every voice had to be right, every voice and its resonance and tonality had to be right. The timing had to be right. The timbre of the voices just had to be correct, according to how he felt. And then he might, the next day, completely throw that out and we might have to do it over again.
בתמונה על עטיפת האלבום מופיעים חמישה חברי הלהקה (מימין לשמאל): אל ג'ארדין, מייק לאב,דניס וילסון, בריאן וילסון וקארל וילסון כאשר הם מאכילים שבעהעזים עם תפוח.ברוס ג'ונסטון, שהצטרף ללהקה שנה קודם לכן, לא מופיע בתמונה בעקבות קשיים משפטיים עםחברת התקליטים,קולומביה רקורדס (עם זאת ג'ונסטון הופיע בתמונה על הצד האחורי של האלבום). התמונה צולמה ב-10 בפברואר 1966 בגן החיות של סן דייגו על ידי הצלם ג'ורג ג'רמן.[10]
על פי ראיון משנת2016 עם וילסון וג'ארדין על שם האלבום, על השםPet Sounds לדבריהם חשב לאב.[11] בראיון אחר, לאב נזכר שחשב על השם בהשראת קולות החיות הנשמעים באלבום ולאחר שהוא ויתר חברי הלהקה סיימו להקליט את הקולות של הכלב לשיר "Caroline, No".
הביקורות הראשונות שהאלבום קיבל בארצות הברית נעו בין שליליות לחיוביות מהוססות.[2] לדעתו של הביוגרף דייוויד ליף המעריצים האמריקאים ראו באלבום מאתגר מדי וויתרו עליו מהר מדי.[12] האלבום לא הועמד באותה שנה לאף פרס בטקספרסי גראמי.
מה שמבקרים רבים מחשיבים לאחד מאלבומים הטובים והחשובים ביותר בהיסטוריית הרוק מעולם לא זכה להצלחה בקרב קוני תקליטים אמריקאים. התקליט מעולם לא מכר מספיק כדי להפוך לתקליט זהב... זה לקח הרבה השמעות למעריץ כדי לבסוף להעריך ולספוג מה שבריאן השיג. במונחים של מכירת תקליטים, זה היה מזיק, מפני שמהר הופצה שמועה בקרב המעריצים המחתרתיים "תתרחקו מהאלבום החדש של Beach Boys, הוא מוזר."
המקור באנגלית
What many critics consider to be one of the best and most important albums in rock history never was embraced by American record buyers. It never sold enough to become a gold record... It took many listenings for a fan to finally appreciate and absorb what Brian had accomplished. In terms of record sales, this was damaging, because the fan underground quickly passed the word to "stay away from the new Beach Boys album, it's weird."
—דייויד ליף
בבריטניה מצב האלבום היה שונה והמבקרים הבריטים פרסמו בעיקר ביקורות חיוביות עליו. לדעתו שלג'ן ונר, העורך המייסד של מגזין הרולינג סטון, המעריצים הבריטיים ראו בלהקה כמתקדמת הרבה יותר מלהקתהביטלס, וראו אתבריאן וילסון כגאון.[13] פני ולנטיין ממגזין דיסק רשמה על האלבום: "13 רצועות של גאונותו של בריאן וילסון... כל התקליט הוא הרבה יותר רומנטי מהעליזות הרגילה של ה-Beach Boys. שירים קטנים, עצובים ועגמומיים בנושא אהבה אבודה ואהבה חדשה וכל מה שמסביב לאהבה."[14]
בתוכנית הרדיו האמריקאית "Pop Chronicles", העסקה בהיסטוריה של המוזיקה,שדרן הרדיו ג'ון גילילנד אמר בשנת1969, מספר שנים לאחר שחרור האלבום, שלדעתו שחרור האלבום של הביטלסRevolver בסמוך לאלבומם שלThe Beach Boys גרם לפגיעה במכירות בארצות הברית.[13]
בביקורות המאוחרות לאלבום ניכר שהמבקרים מכירים בחשיבותו ובהשפעתו של האלבום. ריצ'י אונטרברגר מאתרAllMusic כתב: "אלבום ה-Beach Boys הטוב ביותר, ואחד הטובים של שנות ה-60. ההרכב הגיע כאן לרמה חדשה לגמרי במונחים של כתיבה והפקה."[16] דגלאס וולק ממגזין בלנדר רשם: "לא אלבוםרוק אנד רול - ולא מוזיקה שיש לה שם, באמת. [...] השירים מעלי זכרונות נהדרים של התמימות בהתבגרות. למרות נפילה מסחרית בזמנו, האלבום מחזיק בתואר היהלום שבכתר של ה-Beach Boys."[17]