העיתון, שנוסד בשנת1851, זכה ב-130פרסי פוליצר, יותר מכל עיתון אחר,[5][6] ולו מוניטין בתורהעיתון המתעד הלאומי.[7] נכון לשנת2019, הוא מדורג במקום ה-3 בארצות הברית עם תפוצה יומית של כ־480,000 עותקים,[8] על פי הערכות מ-2016, תפוצתו דורגה במקום ה-17 בעולם מבין העיתונים היומיים בתשלום(אנ').[9][10]
דף השער של המהדורה הראשונה של "ניו-יורק דיילי טיימס", ב-18 בספטמבר 1851דף השער של הניו יורק טיימס ב-29 ביולי 1914, המכריז עלהמלחמה שלאוסטריה-הונגריה נגדסרביה
ב-14 בספטמבר 1857 קיצר העיתון רשמית את שמו ל"הניו-יורק טיימס" (וב-1 בדצמבר 1896 השמיט את המקף).[18]
השפעת העיתון הלכה וגברה בשנים 1870–1871, כאשר פרסם סדרת חשיפות עלויליאם טוויד(אנ'), מנהיגטמאני הול (קבלן הקולות הראשי שלהמפלגה הדמוקרטית בניו יורק). החשיפות הובילו לסוף השליטה של טוויד ושותפיו בעיר.[19] טוויד הציע לטיימס חמישה מיליון דולר (שווה ערך ל-107 מיליון דולר בשנת 2019) כדי לא לפרסם את הסיפור.[20]
לאחר מותו של הנרי ריימונד ב-1869 החליף אותו ג'ורג' ג'ונס כמוציא לאור. משנפטר גם הוא, ב-1891, גייסו כמה מעורכי העיתון מיליון דולר (28 מיליון במונחי 2019) ורכשו אותו.[24][25] לדאבונם, העיתון נקלע למשבר פיננסי בבהלה של 1893,[23] וב-1896 הייתה תפוצתו היומית כ-9,000 עותקים בלבד, והפסדיו – כאלף דולר ביום. באותה שנה קנה המו"ל היהודיאדולף אוקס את גרעין השליטה בחברה בתמורה ל-75 אלף דולרים.[26]
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, קבע אוקס את סיסמתו המפורסמת של העיתון "All the News That's Fit to Print" – שפירושה "כל החדשות שהתאימו לדפוס" או "שראויות לדפוס".[27] בכך הבטיחה הסיסמה סיקור חדשותי מקיף, והיוותה גם עקיצה נגד הסיקור הלא תמיד ראוי, לכאורה, של עיתונים מתחרים, בהם הניו יורק וורלד שלג'וזף פוליצר והניו יורק ג'ורנל שלויליאם רנדולף הרסט, שהיו ידועים בדיווחיםסנסציונים ולעיתים קרובות בלתי מדויקים, סגנון שהחל סביב אותה תקופה לקבל את הכינוי "עיתונות צהובה".[28] תחת אוקס השיג העיתון תפוצה ומוניטין בינלאומיים. תפוצתו ביום ראשון עלתה מפחות מ-9,000 בשנת 1896 ל-780,000 בשנת 1934.[26]
עיתונאים בחדר החדשות של הניו יורק טיימס, 1942בניין טיימס סקוור, מטה ההוצאה לאור של העיתון, 1913–2007
אוקס נפטר בשנת 1935,[26] והוחלף כמוציא לאור על ידי חתנו (בעלה של בתו), ארתור הייז סלצברגר.[29] הוא והדורות הבאים שירשו אותו, המשיכו להרחיב את תפוצת העיתון והיקפו. התשבץ שולב בקביעות החל מ-1942, ומדור האופנה החל מ-1946. מהדורה בינלאומית פורסמה גם היא החל מ-1946, עד שב-1967 החל הטיימס לפרסם את ההראלד טריביון הבין-לאומי, בשיתוף פעולה עם הניו יורק הארלד טריביון והוושינגטון פוסט.
ב-1964 היה העיתון מעורב בפסק הדין התקדימיניו יורק טיימס נגד סאליבן, בו צודדבית המשפט העליון בזכות העיתון לחופש הביטוי לאחר שנתבע באשמתלשון הרע. פסק הדין קבע לראשונה כיאיש ציבור התובע לשון הרע נדרש להוכיח לא רק שנפגע מטענה שקרית, אלא גם שהנתבע ידע שהטענה שקרית או הביע "התעלמות פזיזה מהשאלה האם מדובר באמת או שקר".[30]
ב-1971 הדליףדניאל אלסברג לעיתון אתמסמכי הפנטגון, ובהם פירוט היסטורי מסווג שלמשרד ההגנה אודות מעורבותה הצבאית והפוליטית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. הטיימס החל לפרסם סדרת כתבות בנושא, שהובילו למחלוקת ציבורית ומספר תביעות נגד העיתון. בין השאר חשף כיצד הרחיב ממשל הנשיא הקודםלינדון ב. ג'ונסון את מעורבות ארצות הברית במלחמה, בזמן שהבטיח לא לעשות זאת. הנשיא המכהןריצ'רד ניקסון סבר שהחשיפות יפגעו במאמצי המלחמה המתמשכת, וממשלו הוציא צו איסור פרסום. הפרשה התגלגלה לבית המשפט העליון והובילה לפסק הדין התקדימיחברת הניו יורק טיימס נגד ארצות הברית(אנ'), שקבע ברוב של 6 שופטים מול 3 שצווי האיסור היו בלתיחוקתיים ושהממשלה לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש.[31]
בניין ההנהלה הראשית של הניו יורק טיימס בשדרה השמינית במנהטן
ב-1980 החל הטיימס לשמר את תוכני העיתון באופן דיגיטלי.[32] ב-22 בינואר 1996 השיק את אתרו הרשמי: NYTimes.com.[33] במרץ 2011 החל העיתון להפעילחומת תשלום באתר האינטרנט שלו,[34] זאת בעקבות הירידה במספר המנויים בעיתון המודפס ועליית כמות הגולשים באינטרנט, בנוסף סבל מירידה בהכנסות מפרסום.[35] בתגובה השיק העיתון אסטרטגיה של מעבר לפעילות דיגיטלית,[36] כולל רכישה של אתרים.[37] באוקטובר 2015 חצה העיתון את רף ה-1 מיליון מנויים דיגיטליים.[38] בפברואר 2019 עקפו הכנסות מהדיגיטל את ההכנסות מהעיתון המודפס.[39] בפברואר 2020 הגיע ל-5 מיליון מנויים דיגיטליים.[40] באוגוסט 2025 עמד מספר המנויים הדיגיטליים על 11.30 מיליון.[41]
בדצמבר 2023 תבע העיתון אתOpenAI ומיקרוסופט על שימוש ללא אישור בתכני העיתון לאימון מערכותבינה מלאכותית.[42] ביולי 2025 העניקה לאמזון זכות שימוש בתכנים לצורכי אימון תמורת סכום של 20–25 מיליון בשנה.[43]
לאחרפרשת ג'ייסון בלייר, כונן ב-2003 העיתון את משרת "העורך הציבורי" על מנת "לחקור סוגיות שליושרה עיתונאית".[49] בעל המשרה תפקד למעשה כנציב קבילות הציבור, ותפקידו "לקבל את תלונות הקוראים ולתשאל את עיתונאי הטיימס כיצד הם מקבלים החלטות".[50] אך המשרה בוטלה ב-2017, לדברי המוציא לאור כיוון שנעשתה מיושנת, כש"עוקבינו ברשתות החברתיות [...] נעשו כלב שמירה מודרני, דרוך ויעיל יותר משאדם בודד אי פעם יוכל להיות".[50]
כשהטיימס מסקר קמפיין נשיאותי לאומי, ראיתי שהעורכים הראשיים והכתבים הם בעלי משמעת עצמית באכיפת הוגנות ואיזון, ובדרך כלל מצליחים בכך. אך בין מחלקותיו הרבות של העיתון, רבים כל כך חולקים סוג של פרוגרסיביות – בהיעדר מונח טוב יותר – פוליטית ותרבותית, שתפישת עולם זו מדממת כמעט מדפי הטיימס.
ב-2016 כתבה העורכת הציבורית אליזבת ספייד כי "שמרנים ואפילו מתונים רבים, מוצאים בטיימס תפיסת עולם שלמדינה כחולה" ומאשימים את העיתון בהטיה ליברלית. ספייד לא הסכימה שהעיתון מוטה פוליטית, וסברה שהטיימס הוא חלק מהנוף התקשורתי המפולג בארצות הברית, המשקף את השסע הפוליטי באוכלוסייתה, המוביל ליברלים ושמרנים למקורות נפרדים לקבלת חדשות.[54] העורך הראשי של העיתון, דין באקט, הצהיר כי הוא אינו סובר שלעיתון הטיה ליברלית, והוסיף:[54]
עלינו להיות מאוד זהירים כדי שאנשים ירגישו שהם יכולים למצוא את עצמם בניו יורק טיימס. אני רוצה שנתפס כהוגנים וישרים כלפי העולם, ולא רק כלפי חלק ממנו. זו מטרה ממש קשה. האם אנחנו מצליחים כל הזמן? לא.
בניגוד לרוב העיתונים היומיים בארצות הברית, הטיימס מסתמך עלמדריך כתיבה משלו ולא עלמדריך הסגנון של AP, והוא ידוע בסגנון עריכה שמרני. בהתייחסו לאנשים, העיתון נוהג להוסיף מילות כבוד (כגון "מר", "גברת" ו"פרופ׳") לשמות משפחה.[61] יוצאי דופן בולטים הם סיקור הספורט, התרבות הפופולרית,[62] וביקורות הספרים.
באוגוסט 2014, על רקע ביקורת ציבורית בנושא, החליט הטיימס להשתמש במילה "עינויים" לתיאור אירועים בהם החוקרים "גרמו כאב לאסיר במאמץ לקבל מידע". היה זה מעבר מהנוהג הקודם לתאר חקירות כ"קשות" או "אכזריות".[63]
לעיתון מדיניות גסויות קפדנית. ביקורת משנת 2007 על קונצרט של להקת הפאנק רוק "Fucked Up", למשל, נמנעה לחלוטין מאזכור שם הקבוצה הגס.[64] עם זאת, הטיימס פרסם מדי פעם תוכני וידאו לא מסוננים הכוללים גסויות וקללות כאשר עורכיו החליטו שלסרטון יש ערך חדשותי.[65] במהלך קמפייןהבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 הדפיס העיתון מילים כגון "לזיין" ו"כוּס" כשדיווח על הצהרות וולגריות שלדונלד טראמפ בהקלטה משנת 2005. לדברי עורכת הפוליטיקה דאז של העיתון, קרולין ראיין: "זה דבר נדיר עבורנו להשתמש בשפה כזו בסיפורינו, אפילו במירכאות, ודנו בכך בהרחבה." ראיין סיפרה שהעיתון החליט בסופו של דבר לפרסם את המילים בגלל ערכן החדשותי וכיוון ש"להשאיר זאת בחוץ או פשוט לתאר זאת נראה לנו מביך ופחות גלוי, במיוחד בהתחשב בכך שנציג סרטון שיראה לקוראים שלנו בדיוק מה נאמר."[66]
חלקים מסוימים, כגון "מטרו", נמצאים רק במהדורות העיתון המופצת במטרופולין של ניו יורק.[67] מלבד אוסף שבועי שלקריקטורות מעיתונים אחרים, לטיימס אין טור קבוע לקריקטורות משלו.[68]
תפוצה בימיםשני עדשישי. עד 2010 מוצגת התפוצה בתשלום בכל הפלטפורמות (לרבותמינויים דיגיטליים), בעוד שהחל מ-2014 מוצגת התפוצה המודפסת בלבד. לא מוצגים נתוני השנים 2011–2013.[69]
על רקע מהפכת האינטרנט, ובדומה לרוב העיתונים האמריקאים,[70] גם הניו יורק טיימס חווה ירידה קבועה בתפוצת המהדורה המודפסת. תפוצתו המודפסת נפלה בכ-60% מ-2005 ל-2019.[69]
הניו יורק טיימס הבינלאומי הוא גרסה מודפסת של העיתון המותאמת לקוראים מחוץ לארצות הברית. בעבר הייתה זו יוזמה משותפת עם הוושינגטון פוסט בשם "ההראלד טריביון הבינלאומי", אך ב-2002 קיבל הטיימס בעלות מלאה על העיתון.
הניו יורק טיימס החל להתפרסם באופןמקוון מדי יום ב-22 בינואר 1996, ו"הציע לקוראים ברחבי העולם גישה מיידית לרוב תוכני העיתון היומי."[71] כמעט כל האתר נגיש בחינם לכל הקוראים, כמו גם ארכיוני החדשות של הטיימס מ-1851–1922 ומשנת 1987 ואילך.[72][73] עם זאת, האתר מגביל את מספר הכתבות הנגישות בחינם לקוראים שאינםמנויים.
ב-2019 דורג nytimes.com כאתר הראשון בעולם במדדאלכסה לעיתוני חדשות.[74] נכון לאוגוסט 2020, היו לחברה 6.5 מיליון מנויים בתשלום, מתוכם 5.7 מיליון מנויים לתוכן הדיגיטלי שלה. בכך עקפו לראשונה באותו חודש הכנסותיה הדיגיטליות את הכנסותיה מדפוס.[75]
מקס פרנקל, יהודי גרמני-אמריקאי ועורך בכיר לשעבר בעיתון, במאמר שפרסם בנושא בניו יורק טיימס בגיליון המציין 150 שנה להקמתו,[76] מגדיר את כישלון העיתון לתאר כראוי אתהשואה ככישלון "המזעזע והמכתים" ביותר בהיסטוריה של הטיימס. "בעוד שכמה כלי תקשורת אחרים [...] הציגו חששות בולטים יותר, הסיקור של הטיימס נקט באופן כללי בעמדה שהזוועות שהוסבו ליהודי אירופה, אף שהיו איומות, לא היו שונות משמעותית מאלו שחוו עשרות מיליוני קורבנות המלחמה האחרים, ולא היו ראויות לתשומת לב בולטת יותר". באותו מאמר מצטט פרנקל את לורל לף, פרופסור חברה לעיתונות באוניברסיטת נורת'איסטרן, המתעדת בספרה משנת 2005, "Buried by the Times", את נטיית העיתון לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה להציב עמוק במהדורותיו היומיות את החדשות על הרדיפה וההשמדה המתמשכים של יהודים, תוך שהוא מטשטש את הייחודיות שבפשעי הנאצים כלפי היהודים.[77]
גם אז עיתונים בבעלות משפחות יהודיות, כמו הטיימס, חששו שהחברה האמריקנית, שעדיין הייתה אנטישמית באופן נרחב, תבין לא נכון את התנגדותם המשולהבת להיטלר כמטרה יהודית. אפילו כמה קבוצות יהודיות מובילות הגבילו את פניותיהם להצלה שמא יואשמו ברצון להסיט משאבים מלחמתיים. בטיימס, חוסר הרצון להבליט את השחיטה השיטתית של היהודים הושפע ללא ספק גם מדעותיו של המוציא לאור,ארתור הייז סלצברגר. הוא האמין בתוקף ובאופן פומבי כי היהדות היאדת, לאגזע אולאום – שיהודים צריכים להיות נפרדים רק בדרך שבה הם סוגדים. הוא חשב שאינם צריכיםמדינה או מוסדות פוליטיים וחברתיים משלהם. הוא השקיע מאמצים רבים כדי להימנע ממיתוג הטיימס כ"עיתון יהודי". הוא התרעם על כלי תקשורת אחרים על שהדגישו בחדשות את יהדותם של אנשים.
ג'רולד אאורבך, פרופסור להיסטוריה במכללת ולסלי, כתב בספרו "Print to Fit, The New York Times, Zionism and Israel, 1896-2016"[78] כי הייתה זו חשיבות עליונה עבוראדולף אוקס, הבעלים היהודי הראשון של העיתון, שהעיתון לא יסווג כ"עיתון יהודי".ארתור הייז סלצברגר, שירש אותו כמו"ל ב-1935, שמר על עמדה זו ושיתף את דאגותיו של אוקס מהאופן שבו יהודים נתפסו בחברה האמריקאית. החששות שלו משיפוט התבטאו באופן חיובי בנאמנותו החזקה לארצות הברית (בפרט על רקע השאלה הציבורית – בארצות הברית ובאירופה – בדבר יכולתם של היהודים להישאר נאמנים למולדתם, ולא רק לדתם או לחלום הציוני). במקביל, בין דפי הטיימס, סלצברגר סירב להביא תשומת לב בולטת ליהודים, כולל סירוב לסמן את קורבנות הנאצים כיהודים במובהק. דיווחים רבים על מעשי טבח שביצעו הנאצים התייחסו לקורבנות יהודים פשוט כ"אנשים".[79]
ב-2003 נדרש כתב העיתוןג'ייסון בלייר להתפטר לאחר שנתפס בהעתקה והמצאה של חלקים מכתבותיו. הפרשה הביאה להקמתועדת חקירה פנימית, שלאחר כמה חודשים הובילה להתפטרותם של שני עורכים בכירים, לכינון משרת העורך הציבורי ולמספר שינויים נוספים.[80]
מנגד, העיתון הואשם גם כאנטי-ישראלי.ראש ממשלת ישראלבנימין נתניהו דחה הצעה לפרסםמאמר דעה בעיתון מטעמים של חוסר אובייקטיביות. כתבה בה העירתומאס פרידמן כי השבחים שהוענקו לנתניהו במהלך נאום בקונגרס "שולמו על ידי הלובי הישראלי" עוררו התנצלות והבהרה מאת פרידמן.[86]מרכז שמעון ויזנטל מתח ביקורת ב-2009 על העיתון על שהדפיס קריקטורות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני שנטען כי היואנטישמיות.[87] ב-2019 העיתון פרסםקריקטורהאנטישמית בה מוצגבנימין נתניהו ככלב תחש עםמגן דוד כקולר, מוביל אתדונלד טראמפ שמוצג כעיוור חובשכיפה. הפרשה הובילה לביקורות חריפות, ובתגובה התנצל העיתון,[88] הודיע על הפסקת העבודה עם מפיצי הקריקטורה,[89] ולבסוף ביטל כליל את הקריקטורה היומית.[90]
העורך הציבורי קלארק הויט סיכם את טורו ב-2009 כך:[91]"אף על פי שהתומכים הקולניים ביותר של ישראל והפלסטינים אינם מסכימים, אני חושב שהניו יורק טיימס [...] ניסה כמיטב יכולתו לעשות עבודה הוגנת, מאוזנת ושלמה – והצליח במידה רבה".
ב-14 במרץ 2024 התקיימה הפגנה של פעילים פרו-פלסטינים ליד הכניסה לבניין הניו יורק טיימס, במחאה על מה שהם מכנים "סיקור מוטה של המלחמה בעזה".[96]
באפריל 2024 האתר The Intercept חשף כי הנהלת הניו יורק טיימס הנחתה את הכתבים להימנע משימוש במילים "פלסטין", "רצח עם", "טיהור אתני", "מחנות פליטים" או "שטח כבוש" כאשר הם מדווחים על המלחמה בעזה. ההנחיה גררה ביקורת מצד חלק מעובדי העיתון, שטענו כי מדובר בהטיה לטובת ישראל בדיווחים על המלחמה.[97]
ב-28 ביוני 2024 פורסם בעיתוןג'ואיש כרוניקל, תחקיר המבוסס על סקירה של כלל הידיעות שפורסמו בניו יורק טיימס בנוגע למלחמה, על פי התחקיר מתוך 1,398 ידיעות, 647 הביעו אהדה כלפי פלסטינים, ורק 147 הביעו אהדה כלפי ישראלים (כוללהחטופים). בפילוח 647 הידיעות שהביעו אהדה כלפי פלסטינים, רק שתיים אימצו נימה ביקורתית כלפי ארגון הטרורחמאס. 33 הביעו ביקורת הן על ישראל והן על חמאס, ו-479 הביעו ביקורת על ישראל בלבד (שאר הידיעות לא הכילו ביקורת כלפי אף צד).[98]
נתון נוסף שנבדק, הוא אילו ידיעות נבחרו למדור 'חדשות מובילות' המדגיש את שלושת הידיעות המרכזיות של אותו היום. במהלך שבעת חודשי הלחימה, מתוך 276 ידיעות שפורסמו במדור, 55% הביעו אהדה כלפי הפלסטינים, ורק 5.8% לישראלים. פילוח נוסף הראה כי 60% מ-276 הידיעות המובילות מתחו ביקורת על ישראל, בעוד שרק 3% מתחו ביקורת על חמאס ו-5% מתחו ביקורת על איראן.[98]
מחקר שנערך באוניברסיטת ייל ובחן 1,561 מאמרים שפורסמו בניו יורק טיימס בין אוקטובר 2023 ליוני 2024, מצא שדיווחי העיתון התאימו לנרטיב שבו ישראל הוצגה כתוקפנית, ואילו סבלם של הפלסטינים קיבל את מרב הסיקור. בנוסף כ־70% מאותם מאמרים לא הזכירו אפילו פעם אחת את האלימות שהפגין חמאס במהלך ומאז הטבח בפרוץ המלחמה.[99][100]
ביוני2020 אולץ להתפטר עורך מדור הדעות של העיתון,ג'יימס בנט, לאחר שפרסםטור דעה שכתב הסנאטור הרפובליקניטום קוטון.[101] בעקבותיו התפטרה גם העורכת והפובליציסטיתבארי וייס. במכתב ההתפטרות שלה, שזכה לתהודה גדולה בעולם התקשורת, האשימה וייס את העיתון ועובדיו בתרבות של השתקה כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמם השייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית.[102]
לאורך השנים פיתח הניו יורק טיימס מוניטין לאומי ובינלאומי ליסודיות בדיווחיו.[103] בקרב רוב העיתונאים זוכה העיתון להערכה רבה; סקר משנת 1999 שתשאל עורכי עיתונים ונערך על ידי "Columbia Journalism Review(אנ')" מצא כי הטיימס דורג כעיתון האמריקני "הטוב ביותר" בסקר, לפני עיתונים כמו הוושינגטון פוסט, הוול סטריט ג'ורנל והלוס אנג'לס טיימס.[104][105] ב-2011 דירג דניאל דה וייס מהוושינגטון פוסט את הטיימס במקום הראשון לפי שיטת ניקוד שהמציא, אף שהסתייג מרשימות דירוג בכלל ומשיטת הדירוג שלו עצמו.[105] ב-2012 כינה דיווח שלWNYC(אנ') את הטיימס "העיתון המכובד בעולם".[106] עם זאת, מקטע הולך וגדל של אזרחים ועיתונאים מבקר את העיתון עלהטיות פוליטיות לכאורה.
תפישות הציבור לגבי אמינות הטיימס – כמו גם כלפי רוב כלי התקשורת בארצות הברית – ירדה בקרב הקהל האמריקני לפחות החל משנת 2004.[107][108] סקר שלמרכז המחקר פיו מ-2012 בחן את תפיסת אמינותם של ארגוני חדשות שונים. בקרב הנשאלים שנתנו דירוג, 49% אמרו כי הם מאמינים ל"כל או רוב" הדיווחים של הטיימס, בעוד 50% אינם מסכימים עם דיווחיו. 19% מהנשאלים העידו שאינם יכולים לדרג את אמינות העיתון. שיעורים אלו דומים לאלו של העיתוןUSA Today.[107] לדברי אנליסטית התקשורת ברוק גלדסטון של WNYC, במאמר שכתבה בטיימס, את הירידה באמון הציבור האמריקאי כלפי תקשורת ההמונים ניתן להסביר (1) על ידי עליית החדשות המקוטבות ותיבות התהודה באינטרנט; (2) ירידה באמון הציבור בכלל הארגונים המוסדיים של ארצות הברית; (3) על ידי העובדה ש"אמריקאים אומרים שהם רוצים דיוק וחוסר משוא פנים, אך הסקרים מצביעים על כך שלמעשה, רובנו מחפשיםאישור לדיעותינו".[109]
הניו יורק טיימס זכה ב-130פרסי פוליצר, כמעט פי שניים מהבא אחריו (הוושינגטון פוסט). הפרס מוענק על הצטיינות בעיתונות במגוון קטגוריות.[110] כמו כן, נכון ל-2014, זכה העיתון בשלושהפרסי פיבודי ושניים נוספים במשותף עם זוכים נוספים.[111] פרסי פיבודי ניתנים על הישגים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה המקוונת.
^שבעה עיתונים שונים פורסמו בתור "הניו יורק טיימס", הראשון שבהם ב-1813, אך כולם נסגרו כעבור שנים בודדות.[16]
^12בארצות הברית מקובל הנוהג שעיתונים וגורמים אחרים מכריזים שהם ממליצים פומבית ("endorse") על מתמודדים בבחירות למשרות ציבוריות, לרוב תוך פרסום מאמר המפרט את הסיבות והשיקולים.
^מהמחקר עולה, בין השאר, שהטיימס נהג להסתמך על עמדתם של מקורות ישראלים לעיתים קרובות יותר ממקורות פלסטיניים, שנקודת המבט הישראלית קיבלה את המילה האחרונה בפי 2 יותר כתבות, שיותר סיפורים התמקדו בנקודת המבט הישראלית, ושכתבות בהן פלסטינים היו מבצעי האלימות הופיעו לעיתים תכופות יותר בעמוד השער מאשר כשישראלים (אזרחים או הצבא הישראלי) פעלו באלימות.[83]
^12Viser, Matt (בספטמבר 2003). "Attempted Objectivity: An Analysis of the New York Times and Ha'aretz and their Portrayals of the Palestinian-Israeli Conflict".The International Journal of Press/Politics.8 (4): 114–120.doi:10.1177/1081180X03256999.{{cite journal}}: (עזרה)
^Zelizer, Barbie; Park, David; Gudelunas, David (בדצמבר 2002). "How Bias Shapes the News: Challenging the New York Times' Status as a Newspaper of Record on the Middle East".Journalism (באנגלית).3 (3): 283–307.doi:10.1177/146488490200300305.{{cite journal}}: (עזרה)
.png)
