HIV (ראשי תיבות שלHuman immunodeficiency virus, ובעברית:נְגִיף הַכֶּשֶׁל הַחִסּוּנִי הָאֱנוֹשִׁי) הואנגיף מסוגרטרו-וירוס אשר גורם בהיעדר טיפול, לאחר תקופת זמן בת שנים ללאסימפטומים, למחלת האיידס (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) –מחלה קשה שלמערכת החיסון. הנגיף זוהה לראשונה בשנת1983.
HIV הוארטרו-וירוס (כלומר, החומר התורשתי שבו הואRNA חד-גדילי חיובי שמתועתק ל-DNA באמצעותשעתוק לאחור), HIV תוקף אתתאי הדם הלבנים, אשר תפקידם הוא לאתרחיידקים,נגיפים ותאיםסרטניים בגוף ו"לקרוא" לתאי דם לבנים אחרים להילחם בהם. הנגיף פוגע ביכולת ההגנה העצמית של הגוף והחולה באיידסמת ממחלות שבאופן נורמלי הגוף היה מסוגל להתמודד עמן ללא קושי, כגוןשפעת ודלקת ריאות. גם סוגיסרטן מסוימים (בעיקרסרקומה, סרטןרקמות החיבור) נפוצים בקרב חולי איידס, כיוון שתאי הדם הלבנים באדם בריא נלחמים גם בתאים סרטניים.
מאז הופעתה של המחלה במדינות המערב בסוףשנות ה-70 של המאה ה-20 הפכה למגפה עולמית - ומתוקף כך לאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר בעשורים האחרונים.המחלה עודנה חשוכת מרפא, למרות מאמצים גדולים למצוא להתרופה אוחיסון, אך ישנן תרופות (קוקטייל) אשר בזכותן תוחלת ואיכות חייו של נשא הנגיף זהה כמעט לאלו של יתר האוכלוסייה, למעט השלכות מסוימות כמו הגברת הסיכון לחלות בדמנציה בגיל צעיר.[1] כאשר הטיפול הרפואי אינו בהשג יד (לרוב במדינותהעולם השלישי), מתים מרבית החולים בשנים הראשונות שלאחר האבחון.
מחוץ לגוף האדם הנגיף אינו יכול לשרוד לאורך זמן, אף כי בתנאי מעבדה הוא יכול לשרוד במשך כמה ימים עד כמה שבועות; על כל פנים, בניסויים אלו נבדקות דגימות שבהן ריכוז הווירוס גבוה מבגוף האדם. העובדה שבתנאים רגילים דם או נוזל אחר שהגוף מפריש מתייבשים במהירות הופכת את הסיכון להידבקות בנגיף מהסביבה לכמעט בלתי-קיים.[2]עיקור פשוט באמצעות חימום או באמצעות חיטוי מביא להשמדה כמעט ודאית של הנגיף.
הנגיף אינו מועבר דרךאוויר,מזון,שתייה, או מגע פיזי רגיל. גםנשיקות אינן מדבקות מאחר שריכוז הנגיף ברוק נמוך ביותר, ויידרשו כמה ליטרים של רוק על-מנת לגרום להדבקה. עד היום לא נרשם מקרה של הדבקה ב-HIV באמצעות נשיקה. הנגיף גם אינו מועבר בעקיצתיתוש; יתושים שואבים דם מהאדם הנעקץ, אך לא מחדירים אליו דם.
אחוזי נשאי HIV במדינות אפריקה בשנת2007 על פי ארגון האיידס של האומות המאוחדות.
הסברה המקובלת נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, היא שה-HIV הוא וריאציה של מספר נגיפים דומים אשר תוקפיםקופי אדם. בנקודה כלשהי בשנות ה-50 של המאה ה-20 נוצרהמוטציה בנגיף הקופי, שאפשרה לו להדביק בני אדם. ההדבקה הראשונה התרחשה באפריקה, והמחלה התפשטה לאיטה ביבשת זו במשך עשרים השנים הבאות. תמורותפוליטיות וחברתיות באפריקה שלשנות ה-70, כולל נדידה גדולה של תושבים ממרכז אפריקה אל מזרחה, תרמו להפצת הנגיף.
בשנת1981 זוהתה לראשונה המחלה בארצות הברית, התאריך הרשמי לפרוץ המגפה במערב הוא ה-5 ביוני 1981. ביום זה דווח על חמישה צעיריםהומוסקסואליים מלוס אנג'לס שלקו בדלקת ריאות הקשורה לאיידס (הם לקו בה במהלך מחצית השנה שקדמה לתאריך פרוץ המגפה). השם איידס ניתן למחלה רק בשנת1982, לאחר שבמשך תקופה מסוימת היא נקראהGRID (קיצור של Gay-Related Immunodeficiency Disease, "כשל חיסוני של הומוסקסואלים"). מגפות מקומיות החלו בערים הגדולות של ארצות הברית, ובראשןניו יורק וסן פרנסיסקו.
מגפת האיידס היא פנדמית (מגפה כלל-עולמית); נכון לתחילתהמאה ה-21, ברוב המוחלט של המדינות המגפה אינה מראה כל סימן של ירידה בתפוצתה. מעריכים כי נכון ל-2003 למעלה מ-40 מיליון אנשים ברחבי העולם נושאים את הנגיף ; כ-27 מיליון מתו ממחלות הקשורות לאיידס; שיעור החולים במחלה במדינותהעולם השלישי מהווה כ-90% מכלל החולים בעולם ; במדינות המערב קיימת יציבות יחסית במספר החולים. לאחר ירידה מסוימת במספר החולים באמצעשנות ה-90, חלה עלייה מחודשת בתחילת המאה ה-21.
הנגיף חודר לגוף האדם באחת מהדרכים הבאות, שהמשותף לכולן הוא מגע ישיר וממושך ביןנוזלי הגוף:
קונדום הואאמצעי מניעה המסוגל למנוע הידבקות ב-HIV. הוא אמצעי המניעה האפקטיבי ביותר למניעת הידבקות ב-HIV; הוא מונע הידבקות בנגיף בלמעלה מ-98% מהמקרים.
יחסי מין - קיוםיחסי מין עם נשא של הנגיף,ואגינליים,אנאליים אואוראליים, הוא הדרך הנפוצה להידבקות במחלה. הנגיף נמצא בכל הפרשות הגוף. באיברי המין (בשני המינים) ישנן נקבוביות סופגות מיקרוסקופיות, ולכן בקיום יחסי מין ללא אמצעי למניעת מגע ישיר - קונדום, ישנו סיכוי להידבקות. מין אוראלי נחשב בטוח כל עוד אין מגע של זרע או שלדימום נרתיקי עם הרקמות הריריות שבפה. במיוחד גדול הסיכוי להידבקות במהלך מין אנאלי, בגלל דימומיםפי הטבעת וברקטום הנגרמים בעקבות החדירה, ולפיכך הסיכוי למגע בין נוזלי הגוף גדול יותר.[3]
הזרקת סמים - דרך נוספת נפוצה להידבקות במחלה היא שימוש בסמים בהזרקה. נוהג נפוץ במהלך ההזרקה הוא שאיבה של כמות קטנה שלדם לתוך המזרק לפני ההזרקה, פעולה שמטרתה לקצר את תהליך ערבוב הסם בדם. כך נשארות שאריות מהנגיף בחוד המזרק, ובסביבה סגורה ולחה זו יכול הנגיף "לחיות" זמן רב יחסית לעמידותו באוויר הפתוח (שהיא, כאמור, קטנה). האדם הבא שישתמש באותו מזרק, יזריק לגופו יחד עם הסם גם את הנגיף. מדינות שונות החלו בסוףהמאה ה-20 לחלק מזרקים בחינם וללא חשש להפללת המשתמשים בסמים, לאחר שהגיעו למסקנה שהתועלת מתרומתו של צעד זה למניעת ההדבקה בנגיף עולה על הנזק שבעידוד השימוש בסמים.
עירוי דם -עירוי דם שמקורו בתרומת דם נגועה, שיינתן לאדם בריא יהפוך אותו בוודאות לחולה. רוב המדינות (ובהןישראל) בודקות כל תרומת דם מחשש להדבקה, ועם השתכללות הטיפול בנגיף סיכון זה נוטרל כמעט לחלוטין. בשנות ה-80 (ובעיקר בשנים1982 ו-1983), כשהמודעות למחלה וטכניקות זיהוי הנגיף היו בראשיתן, נדבקו חולים רבים מעירויי דם נגועים. חוליהמופיליה סבלו מכך במיוחד, שכן הם נדרשים לעירויי דם תכופים. בתחילת המאה ה-21 פותח פרוטוקול לפיו מבוצע טיפול בחימום לגורם קרישה VIII, החומר החסר בדמם של רוב חולי ההמופיליה והניתן להם כחלק מהטיפול. החימום משמיד נגיפי HIV אפשריים אך אינו פוגע בגורם הקרישה. בנוסף פותחה טכניקה לייצור גורם הקרישה באמצעיםביוטכנולוגיים בעזרת חיידקים; שיטה זו מחליפה בהדרגה את הצורך בעירויי דם לחולי המופיליה.
פצעים פתוחים - כאשר שני פצעים פתוחים ומדממים מגיעים למגע פיזי, ישיר וארוך ביניהם, קיימת סכנת הידבקות. סכנה זו קיימת בעיקר אצל צוותי הרפואה למיניהם, שמתגוננים מפניה בדרכים שונות ובהן שימוש בכפפותגומי.
קיים סיכוי של בין 15% ל-45% שאם נגועה ב-HIV תעביר את הנגיף לתינוקה. ההדבקה עשויה להתרחש בזמן ההיריון, בזמן הלידה או לאחר הלידה - באמצעות הנקה. הסיכוי להדבקה פוחת בעשרות מונים אצל אמהות אשר נוטלות תרופות נגד איידס, אשר יולדות את תינוקן בניתוח קיסרי ואשר נמנעות מהנקה. בארצות העולם השלישי העברה מאם לתינוק היא מדרכי ההדבקה העיקריות, זאת בניגוד למדינות המפותחות. ועם זאת בהיעדר תחליפיחלב אם מספקים במדינות המתפתחות - ההמלצה היא בכל זאת להניק בשל הסיכון היותר גבוה לתינוק בהימנעות מהנקה.
תאים דנדריטיים הם אלו הנפלשים לראשונה על ידי הנגיף; לאחר מכן נודדים התאים הדנדריטיים ובתוכם הנגיף אלקשרי הלימפה, שם נוצר המפגש הראשוני בין הנגיף ובין תאי T. הנגיף נשאר לעיתים קרובות רדום בתאים דנדריטיים, במקרופאג'ים ובתאי T בלתי-מופעלים. תאים אלו יכולים להישאר מודבקים במשך שנים ארוכות, גם לאחר שתרופות הצליחו למגר את הנגיפים בשאר התאים.
משכו של שלב הדגירה קשה לחיזוי, והוא נע בין שנתיים ל-15 שנים. במהלך שלב זה, שבו האדם אינו חולה אך משמש כנשא, מתרבה הנגיף במהירות, אך ספירת תאי ה-T אינה יורדת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל, כך שמערכת החיסון מסוגלת עדיין להילחם בהצלחה בזיהומים משניים התוקפים את הגוף. משך הדגירה שונה מאדם לאדם; הדבר תלוי בזני הנגיף הנמצאים בגוף, בכושרה הכללי של מערכת החיסון של החולה, בפרופיל הגנטי שלו ובמידת חשיפתו לזיהומים.
שלב "התפרצות המחלה" מתחיל כשספירת תאי ה-T צונחת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל. בתחילת שלב זה תוקף הנגיף את המקרופאג'ים, המרכיב העיקרי שלמערכת החיסון המולדת (כלומר, המרכיב במערכת החיסון אשר תוקףפתוגנים ללא כל אבחנה). כבר אז מורגשת ירידה ביכולת החיסונית של הגוף, שכן המקרופאג'ים מהווים מחסום ראשוני חשוב בפני פתוגנים.
לאחר מכן חודר הנגיף לתאי דם לבנים המציגים על גבי הממברנה שלהםקולטן הקרויCD4. תאים העונים לקריטריון זה הםמונוציטים,תאים דנדריטיים ובעיקר:לימפוציטים מסייעים מסוג T (באנגלית: Helper T cells). הנגיף נצמד לקולטן שעל גבי הממברנה ולאחר מכן חודר אל תוך התא. הנגיף, המכיל כאמור RNA, משתמש באנזים המצוי בקפסיד (הקופסית החלבונית העוטפת את החומר התורשתי) של הנגיף:רוורס טרנסקריפטאז. האנזים מבצע "שעתוק לאחור" - ויוצר סליל כפול שלDNA מהסליל הבודד של RNA. ה-DNA שנוצר משתלב בכרומוזומים של הלימפוציט ומאוחר יותר משועתק ל-RNA, אשר בתורומתורגם לחלבונים, כפי שמתרחש עם כל אחד מהגנים הרגילים שמרכיבים את החומר התורשתי של הלימפוציט.
תרגום הגנום הנגיפי (הכולל בסך-הכל 9 גנים) גורם ליצירת עותקים רבים של הנגיף בתוך הלימפוציט. ה-RNA הנגיפי מכיל, למעשה, "הוראות הרכבה" ליצירת נגיפים חדשים. הנגיף מנצל את מנגנון השכפול של הלימפוציט (שכן לנגיפים אין מנגנון שכפול עצמאי), משתכפל בצורה מסיבית וגורם למותו של הלימפוציט. לאחר מכן גורמים הנגיפים החדשים להרס ממברנת הלימפוציט; עתה יכולים הנגיפים לצאת מן התא ולהדביק לימפוציטים חדשים. במונוציטים ובתאים דנדריטיים משתכפל הנגיף גם כן, אך בדרך-כלל אינו מביא למות התא. תאים אלו מהווים, אם כן, מעין מאגר של נגיפים.
בחודשים הראשונים להידבקות מנסה מערכת החיסון להתמודד עם הנגיף, ומייצרתתאי B, אשר בתורם מייצריםנוגדנים הנצמדים לנגיף ומביאים להשמדתו. בהמשך מערכת החיסון אינה מסוגלת יותר לעמוד בעומס, המוערך ב-109 לימפוציטים מודבקים בכל יום וב-1010 נגיפים חדשים המיוצרים בכל יום. כמעט כל הלימפוציטים הנגועים שוכנים בקשרי הלימפה.
אדם מוגדר כחולה באיידס כשספירתתאי ה-T מסייעים (CD4) שלו נמוכה מ-200 תאים למק"ל; למרות זאת, תסמינים וזיהומים משניים מופיעים כבר לפני כן (כשהספירה נמוכה מ-500 תאים למק"ל). כ-80% מחולי האיידס נפטרים תוך חמש שנים מאז הגדרתם כחולי איידס; רבים מהם מתים לפני כן.
שיאה של מחלת האיידס הוא דיכויה של מערכת החיסון וכתוצאה מכך הידבקות בפתוגנים אופורטוניסטיים -מיקרואורגניזמים אשר נמצאים בסביבת האדם או בגופו כמעט תמיד, אך המעוררים מחלות רק במצב שלכשל חיסוני. לא כל פתוגן מסוגל להדביק חולי איידס; רכיבים רבים של מערכת החיסון אינם נפגעים כתוצאה מהמחלה, וחולי איידס נדבקים רק בפתוגנים המחוסלים בדרך כלל על ידי התגובה החיסונית התאית (כלומר, התגובה החיסונית המופעלת על ידי תאים, כגון תאי T מסייעים ומקרופאג'ים, זאת בניגוד לתגובה החיסונית ההומוראלית, המופעלת על ידי חלקיקים הזורמים בדם ובלימפה - בעיקרנוגדנים).
בעבר הייתהדלקת ריאות גורם המוות העיקרי מאיידס, אולם טיפול מונע באנטיביוטיקה ופיתוח תרופות אנטי-פטרייתיות חדישות הביאו לירידה בשיעור המוות מדלקת ריאות בחולי איידס. פתוגנים רבים גורמים לשלשול חמור בחולי איידס כגון החיידקSalmonella, הגורם לטיפוס הבטן. השלשול החמור, המביא גם לאיבוד משקל, הוא אחד הגורמים העיקריים למוות בחולי איידס במדינות העולם השלישי.
ה-HIV נקשר באופןכימי לכמהקולטנים הנמצאים על גבי ממברנת הלימפוציט. אצל אנשים מסוימים חלהמוטציה בגן המקודד לייצור אחד הקולטנים (אשר תפקידו לקלוטכימוקינים),CCR5, ולפיכך הקולטן אינו מיוצר בגופם. העדר הקולטן אינו גורם לתופעות שליליות, והיכולת החיסונית של האדם אינה נפגמת. לעומת זאת, דווקא העדר הקולטן באנשים אלו מקנה להם עמידות בפני איידס; הנגיף אינו מסוגל להיצמד אצל אנשים אלה לממברנת הלימפוציטים, ולפיכך הם אינם יכולים לחלות במחלה.
במוטציה המוזכרת לעיל קיים חֶסֶר של 32נוקלאוטידים בגן המקודד ל-CCR5. המוטציה מועברת בתורשה באופןאוטוזומי רצסיבי (ראו גם:פגם גנטי). הומוזיגוטים (אנשים בעלי שניאללים פגומים) אינם מייצרים את הקולטן כלל, ועמידים לפיכך בפני המחלה; הטרוזיגוטים (אנשים בעלי אלל אחד תקין ואלל אחד פגום) מייצרים את הקולטן בכמות מועטה. הם עשויים להידבק ב-HIV, אלא שמהלך המחלה אצלם איטי בצורה ניכרת מהרגיל.
כמות הקולטן CCR5 על גבי ממברנות הלימפוציטים אינה קבועה. המנגנון הגנטי של הלימפוציטים מצויד במנגנוני בקרה אשר מעודדים או מעכבים את ייצור הקולטן על פי הצורך. כשפתוגנים פולשים לגוף, מיוצרת כמות רבה יותר של קולטנים; לימפוציטים בעלי מספר רב של קולטנים חשופים יותר לתקיפה על ידי HIV, שכן עתה מסוגל הנגיף להיצמד טוב יותר אל הלימפוציט. הסיכוי להדבקה ב-HIV וקצב התפתחות המחלה תלויים, לפיכך, בפעילותה של מערכת החיסון באותה נקודת זמן ובמצב הבריאותי הכללי של האדם.
האלל הפגום נפוץ בעיקר בקרב אנשים לבנים, וכמעט ואינו קיים בגזעים אחרים. כ-10% מהלבנים בארצות הברית הם נשאים של המוטציה (הטרוזיגוטים), וכ-1% הם הומוזיגוטים (בסך-הכל כמיליון איש בארצות הברית).
גילוי המוטציה המקנה עמידות בפני איידס הביא לפיתוח תרופות בעלות רעיון דומה: הללו דומות לכימוקין הנקשר באופן שגרתי לקולטן CCR5; הן נקשרות אליו באופן קבוע וחוסמות אותו בפני הנגיף. לתרופות אלו הצלחה מסוימת, ובצידה חשש גדול: CCR5 אינו הקולטן היחיד אליו מסוגל הנגיף להיצמד; זן נדיר יחסית (שכיחות של 5% מכלל הזנים) של HIV נצמד לקולטן אחר,CXCR4. מיעוט של החולים שטופלו בתרופה חוסמת CCR5 חלו בכל זאת באיידס, לאחר שנדבקו בזן הנצמד לקולטן האחר. זן זה אלים יותר, וגורם להופעת תסמיני המחלה (ולמוות) בקצב מהיר. החשש הוא שדיכוי הזן השכיח של HIV יביא לשגשוג הזן האלים במרוצת הדורות. תופעה דומה התרחשה במחלת המלריה בשנות ה-70; תרופות שהביאו להכחדת הזן השכיח והמתון של הפרוטיסטפלסמודיום, גורם המחלה, הביאו לחיזוקו של זן אלים יותר, הנפוץ בעולם השלישי.
אחד מהקשיים בהתמודדות עם הנגיף, הוא העובדה שהוא מחדיר את עצמו לדנ"א שלהנשא, ויכול להימצא שם בצורה רדומה במשך שנים עד להתפרצות של המחלה עצמה. במחקר[4] שנעשה בשנת 2019 ניסו חוקרים במכון גלדסטון באוניברסיטת קליפורניה, כשפרופ' וורנר גרין שחוקר HIV עמד בראשם, לאתר את הנגיף הרדום בתאים של הנשא ולעורר אותם כדי שמערכת החיסון תוכל לתקוף אותם ולחסלם באופן סופי.
בשיתוף פעולה של המכון עם חברת ביוטק מעמק הסיליקון, פותחה מערכת שמשלבתנוגדנים שיודעים לזהות תאים שהוחדר בהם נגיף ה-HIV, ותאים שנקראים CAR-T ומסוגלים לזהות את הנוגדנים האלה. תאי ה CAR-T הם למעשה תאים שנלקחו מהמערכת החיסונית של החולה ועוברים תהליך שלהנדסה גנטית, כדי שיוכלו לזהות רק את הנוגדנים שמתקיפים את התאים שהודבקו ב-HIV, וכך גם לפקח עליהם. שילוב התאים מזהי הנוגדנים נועד לוודא שהנוגדנים יתקפו רק את התאים הנגועים ב-HIV ולא תאים בריאים שמצויים בסביבתם וחשופים להדבקה מהתאים החולים.[5]
נוסחת המבנה של AZT, התרופה העיקרית הניתנת לחולי איידס
מספר התרופות הקיימות כנגד נגיפים אינו גדול, והטיפול במחלות נגיפיות מתמקד בעיקר במתןחיסונים - כלומר, עידוד מערכת החיסון להילחם בנגיף בעצמה. הנגיף מציב אתגרים קשים בפני המדענים השוקדים על פיתוח תרופה למחלה. הקושי העיקרי הוא השתנותו המהירה של הנגיף. בכל הנגיפים חלות מוטציות, אך קצבן ב-HIV גבוה במיוחד. לַנגיף אין מנגנוני תיקון לחומר התורשתי, מנגנונים המצויים כמעט בכל היצורים החיים. מוטציות המתרחשות בו נשארות בעינן ומועברות לדור הבא של הנגיפים, אשר בתורו מייצר מוטציות חדשות. בנוסף, האנזים רוורס טרנסקריפטאז, אשר ממיר את ה-RNA של הנגיף ל-DNA, הוא מטבעו אנזים "רשלני", וגורם לשגיאות רבות ברצף הנוקלאוטידים, קרי: מוטציות. דרך פעולתם של הנוגדנים של מערכת החיסון, אשר תפקידם הוא לזהות ולהילחם במיקרואורגניזמים, מבוססת על זיהוי הפתוגן באמצעותגליקופרוטאינים (חלבונים בעלי שייריםסוכריים) המצויים על גבי הממברנה שלו. הגליקופרוטאינים שעל גבי HIV משתנים בקצב כה מהיר, כך שלמערכת החיסון אין סיכוי להתמודד עם הנגיף.
נכון לסוףהעשור הראשון של המאה ה-21 קיימת שורה שלתרופות אנטי-ויראליות המנטרלות את הנגיף HIV בכמה דרכים. יעילות התרופות גבוהה מאוד, ונשאים אשר נוטלים את התרופות על בסיס קבוע והמטען הנגיפי שלהם נמצא במשך לפחות שישה חודשים מתחת לרף הזיהוי אינם יכולים להדביק יותר באמצעות קיום יחסי מין (כל עוד אין זיהומים אחרים המועברים באמצעות קיום יחסי מין). כך למשל בקרב 62 זוגות שקיימו יחסי מין מלאים לא-מוגנים על מנת להיכנס להיריון (כשהגבר הוא נשא ונמצא בטיפול אנטי-רטרוויראלי מוצלח), לא התרחשה באף אחד מהמקרים העברה של הנגיף. משמעות הדבר עבור נשאים החיים בזוגיות קבועה עם אדם שאינו נשא היא, שתחת טיפול אנטי-רטרוויראלי מוצלח הם אינם מסכנים יותר את בן זוגם, גם כאשר אין משתמשים יותר בקונדום.[6] לאחר השיפור ביעילות הטיפול, תוחלת החיים והן איכות החיים שצפויה לנשא מטופל זהה כמעט לזו של יתר האוכלוסייה. בזכות הטיפולים החדשניים מוגדרת המחלה ככרונית ולא כסופנית.
התרופות נחלקות לשלושה סוגים:
מעכבי רוורס טרנסקריפטאז מונעים יצירת DNA מה-RNA של הנגיף, ובכך מונעים השתלבות הגנום הנגיפי בזה של התא הנגוע ושכפול הנגיף.AZT, התרופה העיקרית הניתנת לחולי איידס, משתייכת לקטגוריה זו. התרופה (ששמה הכימי הוא3'-אזידו-3'-דאוקסיתימידין) היא נגזרת של הנוקלאוטיד המכיל את הבסיס החנקניתימין (קבוצתהידרוקסיל אחת הוחלפה בקבוצת אזידו,N3). האנזים רוורס טרנסקריפטאז נוטל את הנוקלאוטיד המדומה בתהליך בניית ה-DNA, אך AZT אינו מתאים בצורה מושלמת לבניית הסליל, והתהליך מופסק. AZT נמכר תחת השמות המסחרייםזידוֹבוּדין (Zidovudine),רטרוֹויר (Retrovir) ורטרוֹויס (Retrovis).
AZT משתייך לקטגוריית NRTI (ראשי תיבות של Nucleotide Reverse Transcriptase Inhibitor, מעכבי רוורס טרנסקריפטאז נוקלאוטידיים). היות שגם תאי גוף החולה משתמשים בנוקלאוטידים לשם בניית ה-DNA שבהם, קיימת סכנה של פגיעה בתאי החולה, ואכן נטילת AZT ותרופות דומות במינון יתר עלולה לגרום נזקים חמורים. במעכבי רוורס טרנסקריפטאז שאינם נוקלאוטידים (NNRTI) לא קיימת בעיה זו, שכן תרופות אלו חוסמות את האתר הפעיל של האנזים ובכך מביאות להפסקת פעולתו.
מעכבי פרוטֵאַזות מונעים חיתוך של מספר חלבונים נגיפיים, דבר המונע הרכבה של נגיפים חדשים בתוך התא הנפלש. רכיבי הנגיף מיוצרים בלימפוציט, אך אינם יכולים לחבור יחדיו ליצירת נגיף חדש.פרוטֵאַז (Protease) הוא שמה של קבוצת אנזימים אשר חותכים חלבונים.סאקווינאביר (Saquinavir) וריטונאוויר (Ritonavir) הם מעכבי הפרוטאז העיקריים.
מעכבי חדירה מונעים מהנגיף לחדור אל תאי מערכת החיסון. זוהי קבוצת התרופות החדשה ביותר, ומאושר לגביה רק מעכב חדירה אחד לשימוש,אנפובירטיד (Enfuvirtide, שם מסחרי:פוזאון, Fuzeon). פוזאון מאושרת על ידיקופות החולים כמפלט אחרון, אך ורק לחולים אשר כל שאר התרופות כבר לא משפיעות עליהם. שתי סיבות עיקריות לכך: עלות התרופה (מעל ל-20,000 דולר לשנה לחולה) ואופן נטילתה (בהזרקה פעמים ביום, נטל רב על החולים).
נוסחת המבנה של ריטונאוויר, מעכב פרוטאזות
לרוב ניתנות לחולים תרופות משלושת הסוגים יחדיו, וזאת כדי לשפר את יעילות הלחימה בנגיף ולהילחם בעמידות לתרופות, אותה מפתח הנגיף לאחר זמן מה. זהו ה"קוקטייל" הנודע אותו נוטלים נשאי HIV רבים. חולה המטופל בתרופות נגד איידס ואשר הנגיפים בגופו פיתחו עמידות בפני אחת התרופות, סביר להניח שבמקרה וידביק אדם אחר, יהיו הנגיפים בגופו של הנדבק עמידים אף הם לתרופה. את התרופות חשוב ליטול בעקביות לפי המינון המומלץ, שכן החסרה של אפילו מנה אחת עלולה לעודד את הנגיף לפתח עמידות.
כמה מהתרופות הנפוצות הניתנות לחולי איידס - AZT בראשן - מגלות יעילות עצומה במיגור הנגיף. ספירת הנגיף בדם לאחר שבועות ספורים של נטילת התרופה צונחת בצורה דרסטית, וספירת הלימפוציטים עולה. למרות זאת, לא צולח בידה של אף לא אחת מהתרופות להביא לריפוי מוחלט. הסיבה לכך הוזכרה לעיל ("דגירה"): בנגיפים רדומים, אשר כבר שילבו את הגנום שלהם בזה של התא הנגוע אך אשר עדיין אינם משתכפלים, לא מסוגלות התרופות לפגוע. נגיפים רדומים, אשר שוכנים בעיקר בתאים דנדריטיים ובתאי T בלתי-מופעלים, יכולים להישאר במצב זה למשך כל חיי החולה. בנקודה מסוימת, גם לאחר שרוב הנגיפים בגוף הושמדו על ידי התרופות, מתעוררים הנגיפים הרדומים ומתחילים להשתכפל מחדש. בנוסף לכך, גם העמידות אותה מפתח הנגיף במהירות (תוך כמה ימים בחלק מהתרופות, כמה חודשים ב-AZT) מהווה גורם חשוב לכישלון הידוע מראש של התרופות למגר את המחלה.
לאור היעילות הגבוהה של הטיפולים המוצעים כיום, נשא שהעומס הנגיפי שלו מצליח להגיע אל מתחת לרמה הניתנת למדידה (<50 עותקים/מ"ל) אינו מדביק אחרים גם אם לא השתמש בקונדום, נהוג לכנות מצב זה U=U, לא מדיד=לא מדביק (Undetectable=Untransmittable).
את הקוקטייל ניתן לקחת גם כ"טיפול מונע" מיד לאחר הדבקה פוטנציאלית.[7] התרופות אמורות לתקוף את הנגיפים כשמספרם בגוף עדיין נמוך ובכך למנוע הדבקה. הדעות בנוגע ליעילות הטיפול חלוקות, וההמלצות הגורפות של הרופאים הן שאין להסתמך על טיפול זה ולהשתמש בו כתחליף ליחסי מין בטוחים. למרות זאת, מומחים ישראלים לטיפול בנגיף דיווחו בשנת 2018 על מגמה של עליה של במקרי ההידבקות בשנה, כשכל שנה המספר העולה בכ-400 חולים חדשים, ומייחסים את העלייה הזו לשאננות שהחלה להתפתח בקרב צעירים בעקבות פריצות הדרך בטיפול בנגיף.[1]
לאחר שהדור הראשון שזכה לטיפול חי עם הנגיף, מחקרים משנת 2018 מראים שבקרב חולים אשר חיים עם הנגיף למעלה מ-20 שנה, עולים הסיכויים לדמנציה בגיל צעיר.[1]
במקביל לטכניקות ללחימה בנגיף, שוקדת האימונולוגיה על שני פתרונות נוספים:
מציאת דרכים לחידוש מלאי תאי הדם הלבנים בגוף, ללא קשר להתפשטות הנגיף.
הרכבת חיסון לאיידס. בתחילת המאה ה-21 נערכו ניסויים קליניים בקופים ובבני אדם, בהם הוזרקו נגיפי HIV מוחלשים אל הגוף. התוצאות אינן חד-משמעיות.
בדיקת HIV הנפוצה ביותר מאתרתנוגדנים בדם הספציפיים לנגיף HIV. נוגדנים מיוצרים על ידילימפוציטים מסוג B והללו אינם נפגעים בשלבי המחלה הראשונים. מרגע חדירת הנגיף לגוף ועד להופעת כמות ניתנת לזיהוי של נוגדנים בדם עוברים לפחות חודשיים; לפיכך יש להמתין 7 שבועות בין רגע הידבקות פוטנציאלי (קיום יחסי מין, למשל) ובין הבדיקה. בכאחוז אחד של החולים נדרשת תקופת המתנה ארוכה אף יותר (אך לא יותר מחצי שנה). במקרים נדירים של שיבוש במערכת יצור הנוגדנים של הגוף, כמו בתסמונותXLA ו-CVID, לא יהיה תוקף לבדיקת הנוגדנים השגרתית ל-HIV, ונשא יקבל תוצאה זהה לזו של אדם בריא.
"HIV נגד לוקמיה" היא שיטה שלריפוי גני לטיפול בסרטן הדם, בעזרתנגיף HIV,רטרו וירוס הגורם למחלת האיידס (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש). הנגיף "מהונדס", בצורה כזו שהוא מצדו "מהנדס"תאילימפוציט T בדם והופך אותם לקטלניים כנגד הסרטן. בהתבסס על הצלחות של ניסויים בשיטה זו במהלך2011 ו-2012, פיתחה חברת התרופותנוברטיס הליך בשםTisagenlecleucel המשתמש בנשא נגיפי סינתטי.[8] המיוצר על ידי חברת אוקספורד-ביומדיקה. ההליך האחרון אושר על ידי ה-FDA האמריקאי[9] ב-30 באוגוסט2017 והיה בכך להליך הראשון המאושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי,[10][11] הכולל שלב של ריפוי גני.
