לשרת DHCP קיימת אפשרות להקצות כתובת עבור לקוח ברשת המקומית לזמן מוגבל - זהו זמן ההקצאה (lease time). אם השרת אכן פועל באופן זה, הוא שולח את זמן ההקצאה בפאקטת ה-acknowledge. על פי שיטה זו, למחשב אין כתובת IP קבועה, אלא הוא 'שוכר' כתובת מהשרת.
במקרה של השכרת כתובת, המחשב חייב לפנות אל השרת שוב, כדי לקבל את הכתובת לזמן נוסף, או לקבל כתובת חלופית. פנייה כזו תתבצע כתלות בזמן, וגם בעת עליית המחשב. במקרה הראשון, כאשר מגיעחצי מזמן ההקצאה, פונה המחשב בבקשה נוספת אל השרת, על מנת להאריך את זמן השכרת הכתובת. במקרה שהשרת לא עונה (למשל כי הוא נפל), יחכה המחשב עוד חצי מהזמן הנותר (כלומר שלושת-רבעי (3/4) הזמן מזמן ההקצאה הכולל) וינסה לפנות שוב. כך ימשיך המחשב עד שיענה לו השרת. אם השרת לא עונה לו, ינסה המחשב לפנות אל שרת אחר במטרה להאריך את זמן ההקצאה של הכתובת. אם גם תהליך זה כשל, יפנה המחשב בבקשה לכתובת חדשה.
למרות שמקובל לחשוב שכתובות DHCP הן "דינמיות", בפועל לאחר שהונפקה כתובת למערכת היא תשתנה במקרה שמתבצע שחרור כתובת (Release) והשרת מספק את הכתובת למחשב אחר לפני בקשת החידוש, או במקרה של זמן חיבור ארוך מהמותר על פי הגדרות ה-Lease time בשרת ה-DHCP, או במקרה של אי חיבור לרשת במשך זמן רב.
אפשרות נוספת בפרוטוקול היא השחרור (release), בו הלקוח שולח פאקטה ב-unicast אל השרת ממנו קיבל את הכתובת בבקשה לשחרר את הכתובת, ומוחק אותה אצלו. זהו לא חלק סטנדרטי מהפרוטוקול - בדרך כלל השאיפה של המשתמש היא לשמור על אותה הכתובת לאורך זמן ארוך ככל האפשר.
המשתמש יכול לבצע שחרור באופן עצמאי. מצב כזה קורה למשל כאשר המשתמש קיבל כתובת לזמן אינסופי אך הוא מתכוון לעזוב את הרשת המקומית, או לצורך טיפול בבעיית רשת כלשהי. כאשר המשתמש שולח בקשה לשחרור כתובת, אין הוא צריך לקבל תשובה על הצלחה/כישלון - שכן שחרור כתובות איננו חלק רשמי של הפרוטוקול, והלקוח "עושה טובה" לשרת שהוא משחרר את הכתובת.
גם כאשר המשתמש איננו משחרר כתובת באופן עצמאי, לשרת יש יכולת לדעת שכתובת מסוימת איננה בשימוש זמן רב, ולקחת אותה מהמשתמש הנוכחי. לדוגמה כאשר לשרת לא נותרו כתובות פנויות לחלוקה הוא יכול לבדוק מי הן הכתובות שלא ביצעו בקשה לחידוש הקצאה תקופה ארוכה, ולהעביר אחת מהן עבור הבקשה החדשה. יכולת זו משחררת את מנהל הרשת מהצורך לעדכן את השרת לגבי מערכות שיצאו משימוש.
