המונח "מפלגת חרות" מפנה לכאן. לערך העוסק במפלגת הימין הקטנה שהוקמה ב-1999, ראוחרות - התנועה הלאומית. | |
| מדינה | ישראל ישראל |
|---|---|
| מייסד | מנחם בגין |
| מנהיגים | מנחם בגין (1949–1983) יצחק שמיר (1983–1988) |
| תקופת הפעילות | 15 במאי1948 –25 באוגוסט1988 (40 שנה) |
| אפיון | מפלגת ימיןציונית[1] |
| אידאולוגיות | ציונות רוויזיוניסטית[1] ארץ ישראל השלמה[1] ליברליזם כלכלי[1] |
| כנסות | הראשונה -האחת עשרה |
| ממשלות | 13 -15,18 -22 |
| אותיות | ח |
| שיא כוחה | 28 מושבים (כנסות10,11)* *בשתי הכנסות הצטרפו חברים בעת כהונת הכנסת |
| שפל כוחה | 8 מושבים (הכנסת השנייה) |
| רשימה פוליטית | גח"ל (1965-1973) הליכוד (1973-1988) |
| נוצרה מתוך | יוצאי האצ"ל, הלח"י וברית הציונים הרוויזיוניסטים |
| התמזגה לתוך | גח"ל ואחר כךהליכוד |
| מטה | מצודת זאב,המלך ג'ורג' 38,תל אביב |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין[1] |
תנועת החֵרוּת (ובקיצורחֵרוּת) הייתהמפלגתימיןציונית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשותמנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".
במסגרת הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצה"ל עלתה על הפרק שאלת פירוקו של האצ"ל. בגין כמפקד הארגון הציע להפוך אותו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית, כזו שמקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי. על כן, מיד עם הכרזת המדינה, עמד מנחם בגין ב-15 במאי 1948, כמפקד המחתרת והחליט ביחד עם פקודיו, להקים את תנועת 'חרות' מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי. הצהרתו של בגין פורסמה בשידור הרדיו 'קול ציון הלוחמת' בתחנת השידור של האצ"ל: "במדינת ישראל מכריז בזה הארגון הצבאי הלאומי על הקמתה של תנועת החרות העברית שתשמור אמונים למסורת המפוארת שלמלחמת השחרור ותלחם במסגרת החוק העברי".
בציר הפוליטי הוקמה התנועה בצידה הימני של המפה הפוליטית, את התנועה הרכיבו קבוצות אחדות ביניהם, הצה"ר, הסתדרות העובדים הלאומיים, אחדות ישראל, האצ"ל ואנשי 'הוועד העברי'. בראייתו של בגין, הציונות הרוויזיוניסטית תורגמה פוליטית על ידי הקמת תנועת 'חרות', שערכי היסוד שלה מושתתים על קווי היסוד הבאים: שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי, שלטון החוק וחירות האדם[2].
במשך מרבית שנות קיומה ישבה המפלגה באופוזיציה.דוד בן-גוריון,ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיסמה "בלי חרות ומק"י", שמשמעותה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הרוויזיוניסטים או הקומוניסטים.
מהקמתה בקיץ1948 ועד לשנת1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים).
לקראתהבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשיברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה אתאחוז החסימה בכנסת הראשונה. במערכת בחירות זו המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשיהאצ"ל להקמת המדינה ובקריאהלשלמות הארץ. נושא זה נחשב כאנכרוניסטי באותה תקופה, כאשר שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביבמדיניות הצנע וקליטתהעלייה ההמונית. חרות זכתה בשמונה מנדטים בלבד, תוצאה שגרמה למשבר במפלגה. בגין פרש מההנהגה למשך שישה חודשים[3], אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגדהסכם השילומים. במסגרת המאבק הצליח בגין לבסס את מעמדו כראש התנועה ולאחד ציבור רחב סביב עמדותיה.
בעקבות משבר הבחירות לכנסת השנייה, החלה התנועה להדגיש נושאים חברתיים-כלכליים ולקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (על יוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני, בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח. בחודש אפריל 1954 נערכה הוועידה השלישית של תנועת 'חרות' ובה הדגיש בגין שיש רק דרך אחת[4] אל השלטון והיא פתק הבוחר. האמירה של בגין העניקה ל'חרות' לגיטימציה חשובה וחיזקה את דימויה כתנועה פוליטית שמכבדת את כללי הדמוקרטיה.
לקראתהבחירות לכנסת השלישית קיימה תנועת חרות תכנון קפדני במשך שנה. עמדו לרשותה מקורות כספיים והיא פעלה על פי לוחות זמניים מדויקים, אך מעל הכל, התנועה התנהלה בשליטתו המלאה של מנחם בגין[2]. התנועה זכתה ב-15 מנדטים. המאבק בהסכם השילומים העניק לחרות קולות חשובים מקרב מחנות העולים.
ב-26 באפריל1965, לקראת מערכתהבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" -גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני1966 קראושמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין[5]. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר1967 הסתיים העימות בפילוג[6]. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדיןאיסר לובוצקי[7], ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.
בשנת1967, ערבמלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשותלוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של1969 זכתה רשימתהמערך ל-56 מנדטים, אךגולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיוםמלחמת ההתשה.
.jpg)
ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:
ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה |
|---|
 |
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט:תנועת החרות |
אתר האינטרנט הרשמי של תנועת החרות
תנועת החירות, דף שער בספרייה הלאומית
רפי מן,"הצודקים והנרדפים": מי היה ז'בוטינסקי של בגין, באתרהארץ, 17 בפברואר 2017
