הַתּוֹרָה (נקראת גם:הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא החלק הראשון בתנ"ך, הכולל חמישה ספרים הקרוייםחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, מקורם של כל עקרונות הדת הוא חמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כללספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים מהתורה.
דברים: נאומים שלמשה בפני העם לפני הכניסה לארץ כנען לפני מותו – סקירה היסטורית של המאורעות שפקדו את עם ישראל במדבר, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר – ולבסוףמות משה.
בנ"ך, כינויים הנפוץ של ספרי התורה (וספר דברים בפרט) הוא(ספר) תורת משה[1]. לעיתים נמצאים הכינויים(ספר) תורת ה'[2] או(ספר) תורת הא-להים[3].
בספרות חז"ל, במדרשים ובמסורת היהודית ישנם כינויים נוספים לספרים אלו:
ספר בראשית מכונהספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים[4]. הרביצחק אברבנאל מכנה את הספר ספר הבריאה[5].
ספר שמות מכונהחומש שני, על ידי התלמוד[6] ובעלהלכות גדולות[7].הנצי"ב[8] מסביר שהחומש נקרא שני, כיוון שבו נוצר עם ישראל שהוא תכלית הבריאה, ורק אז נגמר סדר הבריאה שבחומש הראשון.רבי יצחק עראמה, בספרו עקידת יצחק[9], והרביצחק אברבנאל מכנים אותוספר הגאולה, כיון שהספר עוסק בשחרור משעבוד מצרים, וכן בשחרור משעבוד הטבע בניסי המדבר[10].
ספר ויקרא מכונהתורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ועבודתם במקדש תופס בו חלק מרכזי[11].
ספר במדבר מכונהחומש הפקודים בשל המפקדים המפורטים שנערכו במדבר גם בתחילת הספר וגם בסוף[12].
ספר דברים מכונהמשנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים[4] וכן על מצוות שונות לעם ישראל שצריכים תוספת אזהרה לפני הכניסה לארץ[13].
בתרגום השבעים מכנים את הספרים בכינויים אחרים:
ספר בראשית מכונה ספר הבריאה (Γένεσις), בדומה לכינוי של רבי יצחק אברבנאל.
ספר שמות מכונה ספר היציאה (Ἔξοδος), בדומה לכינוי "ספר הגאולה".
ספר ויקרא מכונה ספר הלויים (Λευιτικός), בדומה לכינוי "תורת כהנים".
ספר במדבר מכונה ספר הספירה (Ἀριθμοί), בדומה לכינוי "חומש הפקודים".
ספר דברים מכונה ספר ה"חוק השני" (Δευτερονόμιον), בדומה לכינוי "משנה תורה".
לפי המסורת המקובלת, בחמשת חומשי התורה יש יחד 54 פרשות, 5,846 פסוקים, 79,976 מילים ו-304,805 אותיות[14].
הרמב"ם משקף את התפיסה הדתית הרווחת, על פיה כל מי שעוסק בתורה זוכה לחיי נצח, בכותבו:”הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה.”[18] אףרבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספרהכוזרי:”אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות.”[19]
בהמשך, מזכיר ריה"ל את התפיסה הרווחת, על פיה כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה:”אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות.”[20]
ישנן מספר גישות יהודיות להבנת הכתוב בספר התורה. אלו הן בעיקר השלוש המוצגות מטה:
הגישה האורתודוקסית: הגישה הנפוצה ביותר. לפיה לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על פי ההיגיון בלבד אלא רק כאשר זה דרך היגיון התורה שבעל-פה שניתנה כבר במעמד הר סיני, כמסורת לשונית. גישה זו טוענת להשתלשלות קבלת בסיס התורה שבעל פה ללא נתק בין רב לתלמיד עד למסירתה בתחילה על ידימשה רבנו. במשנה במסכת אבות מתוארת השתלשלות המסורת ממשה עד לדור התנאים בכללות, ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות מציג את מסורה זו איש מפי איש בשמותיהם עד לדורו הוא.
הגישה הרפורמית: גישה זו עם הזמן הפכה לגמישה מחשבתית ונחלקת לזרמים רבים ושיטת מגוונות, אך בבסיס שיטות אלו כל התורה נכתבה בידי בני אנוש ולא בידי האל, אלא נוצרה בהשראתו. הרקונסטרוקטיבים, לעומת הרפורמים, כלל לא מאמינים בהשפעה אלוהית על כותבי התורה אלא רואים בה מסמך אנושי לחלוטין.
הגישה הקראית: לפיה ניתן להבין את כל התורה כולה על ידילמידה יסודית שלה, כשהעושה כן מנוסה כיאות בניב המקראי של השפה העברית, בו ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט הכתוב, או כאמור להוסיף עליו.
תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.
בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם. על פי הנצרות חוקי התורה שניתנו על ידי משה הם הברית הישנה, שהתבטלה אחריהצליבה. התורה כלולה בכתבי הקודש הנוצריים. סיפורי החלק הראשון של בראשית, וסיפור יציאת מצרים הם מן המשפיעים על התאולוגיה הנוצרית. יציאת מצרים היא ארכיטיפ לסיפור הגאולה והשחרור שנחשב למקדים לסיפור הגאולה בידיו של ישו.
באסלאם, לפיהקוראן והחדית', התורה היא הספר הראשון שניתן לאנושות בהתגלות, וכלל את מצוותיו של האל, אך הטקסט המקורי שניתן נתעוות עם השנים בידי היהודים.
חוקי התורה כוללים "מצוות עשה", המורות לאדם מה עליו לעשות, ו"מצוות לא תעשה", המגדירות מה אסור לעשות. חלק מהחוקים חברתיים באופיים, ונקראים "מצוות שבין אדם לחברו", וחלקם נוגעים לפולחן דתי ולעיקרי האמונה, ונקראים "מצוות שבין אדם למקום". על פי רוב הפרשנויות,עשרת הדיברות נחשבים לחוקי היסוד של התורה.
בנוסף רוב תוכנו של ספר דברים מיוחס לנאום שנשא משה בעל פה בפני העם.
בספרות הנביאים הקדומה, נמצאים אזכורים למחבר התורה בספר יהושע ובספר מלכים, שם מיוחסים למשה קטעים נוספים מהתורה, בעיקרם מספר דברים[21]. בספרות המקרא המאוחרת, המתוארכת לימי בית שני, הכינוי "תורת משה" או "ספר משה" כולל או מתייחס לציטטות מספרות התורה גם מחוץ לספר דברים[22], מכך ניתן ללמוד שהתורה לכל הפחות בחלקיה המשפטיים יוחסה אז למשה.
גם במקורות מתקופות שלאחר מכן מיוחסת כתיבת התורה כולה למשה.יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס בספרונגד אפיון את חמשת ספרי התורה למשה:”חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו, וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה.”[23] הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי הברייתא המובאים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, לפיה”ומי כתבן? משה כתב ספרו...” (תלמוד בבלי,מסכת בבא בתרא,דף י"ד, עמוד ב' –דף ט"ו, עמוד א') כשהמשמעות הפשוטה העולה מן הדברים שמשה הוא זה שכתב את חמשת ספרי התורה. מסורת זו מקובלת ביהדות ובעקבותיה בנצרות, לפיה מייחסים את חיבור התורה למשה. ברם בתלמוד הבבלי עצמו בהמשך לדברי הבריתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, שבין השאר נאמר בה שמשה כתב את התורה, מעלה התלמוד את השאלה כיצד כתב משה את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים בלשון עבר את מותו שלו, כאשר אחת הדעות בתלמוד הבבלי סבורה בהתאם לכך שיהושע בן נון הוא זה שהשלים את פסוקים אלה.
פרשני מקרא מסורתיים, כמו גם חוקרים מאסכולתביקורת המקרא, נתנו את דעתם לכך שתוכנם של פסוקים מסוימים מעיד לכאורה שהם נערכו בזמן מאוחר יותר. בספרד שלהמאה ה-11 הקשהיצחק אבן ישוש, כי רשימתמלכי אדום המופיעה בספרבראשית (פרק ל"ו), כוללת גםמלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שנכתבה רק בתקופת המלךיהושפט. פרשן המקראאברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות). אולם מנגד, במקומות אחרים לכאורה רומז האבן העזרא עצמו לפירוש לפיו מקראות אחרים לא נכתבו על ידי משה: קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שבאופן טבעי לא היה ביכולתו של משה לדעת (אנכרוניזמים), תיאור מקומות שמשה לא ביקר בהם ועוד, ועל כך כותב אבן עזרא: "ואם תבין – תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע"[24]. גם בפירושו של רבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז הוא נוקט מספר פעמים כי מקראות מסוימים נערכו אחרי משה. הגיונם של פרשנים אלו נוסח כך בדבריר' יוסף בן אליעזר, בספרו על פירוש האבן עזרא: "ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה"[25].
בראשית העת החדשהשד"ל,רנ"ק ושפינוזה טענו שהתורה לא נכתבה בשלמותה על ידי משה. בתקופות אלו הבעת ספק ביחס לכותבי התנ"ך נהייתה כרוכה בעימות עם הממסד הדתי-היהודי והנוצרי.ברוך שפינוזה כתב בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" מהמאה ה-17 "ברור כשמש בצהריים... כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה". לפי מסקנתו, התורה וספרי הנביאים הראשונים נכתבו בידיעזרא. עבודתו זו נאסרה לקריאה על ידי אנשי דתקתולים ופרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרים האסורים שלהכנסייה הקתולית (הרשימה בוטלה באופן רשמי ב-1966) ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.
ההנחה שמחבר או מחברי התנ"ך נעזרו במקורות קדומים יותר, נתקלה בהתנגדות דתית עקבית, אך ב-1943 התיר האפיפיורפיוס ה-12 למפרשים להיעזר במחקר החדשני כדי "לקבוע את האופי המיוחד והנסיבות שבהם פעל המחבר הקדוש, את התקופה בה חי, את המקורות הכתובים או אלה שנמסרו לו בעל פה ואת צורות הביטוי שבהן השתמש". בשנים האחרונות, כותב החוקרריצ'רד אליוט פרידמן בספרו "מי כתב את התנ"ך?": "קשה למצואחוקר מקרא שיטען כי ספרי התורה נכתבו בידי משה, או בידי מחבר יחיד כלשהו."
בנוסף לאיחור חיבור התורה, ייחסו לה חוקרים סיפורים כפולים, שבהם פרטים סותרים לכאורה: שני סיפוריבריאה, וסיפורים שנראו כאילו הוטלאו משתי עלילות שונות או יותר, כמו סיפור המבול וסיפורקורח ועדתו. פרידמן מאמץ בספרו את התאוריה המחקרית המאתרת בחומש ארבעה מקורות שונים ("השערת התעודות"), שנערכו בתקופה מאוחרת יחסית לספר אחד. שניים מהמקורות חוברו, לדעתו, בתקופה בה התקיימו שתי ממלכות נפרדות, ישראל ויהודה, וכל אחד מהם מספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הציבור שבתוכו ישב המחבר. כך למשל, בסיפור שנטען שמקורו ביהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו המרכזי שליהושע בן נון בסיפור שנטען כי מקורו בממלכת ישראל. וההסבר: יהושע הוא גיבור צפוני – הוא מזוהה כבןשבט אפרים, ולפי חלק אחד בסיפורו (יהושע פרק כד) הוא נותן לעם "חוק ומשפט" בשכם – ומכאן שהוא נותן התורה, לא משה.
ריבוי הסתירות והכפילויות בספרי החומש, הבדלי הניסוח והסגנון, ואף הבדלי השקפה לכאורה הובילו את החוקרים למסקנה שלא ייתכן שהספרים חוברו על ידי אותו מחבר. הם העלו מספר תאוריות כיצד התהווה חיבור התורה, על ידי ארבעה מקורות ראשיים (המקור הכהני P,המקור היהוויסטי J,המקור האלוהיסטי E והמקור הדברימי D), או בהתפתחות ממסורות שבעל פה. על פיהשערת התעודות, ארבעת מקורות אלו מתוארכים לטווח של950–500 לפנה"ס. במהלךהמאה ה-20 הפכה מקובלת אצל מרבית החוקרים ההשקפה לפיה הועלו מרבית הטקסטים על הכתב מאותם ארבעה מקורות עיקריים.
כנגד השערת התעודות הועלו סייגים וטענות רבים, שלא הצליחו לשנות את הדעה המקובלת במחקר על קיומן של התעודות. ראשית נטען כי מעולם לא נמצא אף לא אחד מאותם ארבעה מקורות וקיומם הוא השערה בלבד; שנית, נטען שהשערת התעודות היא חסרת עקביות במקומות מסוימים; ולבסוף, נטען שמספר הבעיות שהיא יוצרת גדול לפעמים מאלו שהיא באה לפתור וכן העובדה שפעמים וישנן סתירות כה בולטות (כגון בהבדל בין נוסחעשרת הדיברות בספרשמות לבין הנוסח המצוי בספרדברים) עד שקשה מאוד להניח שהעורך (redactor) הסופי היה מאפשר להם להישאר בנוסח הערוך[35]. עם זאת, על אף המחלוקות בעניין התעודות, דעת רוב ההיסטוריונים והארכאולוגים היא שהתורה לא נכתבה בידימשה ושקדמו לה מקורות שונים[36].
גישה ייחודית לשילוב השערת התעודות והאמונה הדתית הציג הרבמרדכי ברויאר. לגישתו, לה קרא "תורת הבחינות", תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה שתכלול אפיונים שונים ואף מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ כאילו אנשים שונים עסקו בכתיבת התורה, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. ביחס לספרי הנביאים והכתובים, לא התנגד הרב ברויאר לאימוץהשערת התעודות כפשוטה. במאמרו "תורת התעודות של השאגת אריה" אף כתב שהיו גםפרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים.
היחס אל תורה ביתר המקרא ובמקורות מאוחרים אחרים בדרך כלל היא באופן בסיסי כאל ספר אחד.
חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מצוינת לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופתנחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר'דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספריםבראשית,ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.
היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר,י',ל"ה–ל"ו (פרשת "ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.
החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה המקובלת היום מקורה בשיטה שפיתח הארכיבישוףסטיבן לנגטון במאה 13. ביהדות התפתחו חלוקות אחרות. עם זאת החלוקה לפרקים שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.
על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות הפתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).
להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן ביןכתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורהטברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימותבבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתימשנה תורה את כלהפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.
חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לפרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).
בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-154סדרים (ולפי מסורת נוספת ל-167 סדרים) שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכתבי יד עבריים עתיקים ובכמה ממהדורות התנ"ך המודפסות.
קריאת התורה בבית-כנסת בתל אביבהגבהת ספר תורה, מנהג יהודי להרים אתספר התורה או את יריעותיו לפניקריאת התורה או לאחריה ולהראותו למתפללים, והם עונים באמירת הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. על פי ה׳ ביד משה"[37].
בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת אתפרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גביקלף על ידיסופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.
בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.
בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".
בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים שלדור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימימשה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.
ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:
בימי מלכייהודה,גלות בבל בתקופתשיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים – "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל – מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן – כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילויהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות – כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתיים בשבת אחת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתיארבעת הטורים של רבנויעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.
^גם הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות מדבר על כך שעניינו של הספר הוא הגלות והגאולה (כיון שהוא מדבר על יציאת מצרים, קבלת התורה ובניית המשכן, שרק כאשר ה' שכן בתוכם הם נחשבו גאולים לגמרי), אך הוא לא קורא לו "ספר הגאולה" במפורש
^על הפסוק”וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ” (בראשית,י"ב,ו') כותב האבן עזרא:”ייתכן שארץ כנען – תפסה כנען מיד אחר. ואם אינו כן,יש לו סוד, והמשכיל ידום” (פירושו לבראשית,י"ב,ו'). ובפירושו לספר דברים, הוא מונה מספר פסוקים הרומזים כולם לעריכה מאוחרת, ומסכם:”ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ה' יראה, גם והנה ערשו ערש ברזלתכיר האמת.” (פירושו לדברים,א',ב'. ראה בעניין זה בהרחבה בספרו שלשמעון ברנפלד,מבוא לכתבי-הקודש, כרך א', עמ' 6–7.)
^טענות נוספות אפשר למצוא בספרו שלמשה דוד קאסוטו "תורת התעודות" שמסביר את פשר כפילות הסיפורים באופי המספר הכנעני הכופל את דבריו, בספרו שלמשה צבי סגל "מסורת וביקורת" וכן בספרו שליחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית" בו מתפלא קויפמן על כך שהחוקרים כמעט ולא מתייחסים לטיעונים הקיימים כנגד השקפה זו
.jpg)
.jpg)
.jpg)