תוכנית אַלוֹן הייתה תוכנית מדינית שהציעה כי שטחייהודה ושומרון שנכבשו במלחמת ששת הימים, יחולקו ביןישראל ובין ישותאוטונומית בשליטת תושביהשטחים הפלסטינים או בקונפדרציה עם ממלכתירדן.חבל עזה נועד להישאר בריבונות ישראלית בכל הסדר עתידי. את התוכנית הגיש בשנת1967יגאל אלון,שר העבודה, לראשהממשלהלוי אשכול. התוכנית לא התקבלה באופן רשמי, אך הייתה לה השפעה מרכזית על מדיניות ההתיישבות הישראלית ביהודה,שומרון וחבל עזה של ממשלותהמערך והעבודה, עדעלייתהליכוד לשלטון בשנת1977.
תוכנית אלון הוגשה לממשלה ב-26 ביולי 1967[2], כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, תחת הכותרת "עתיד השטחים המשוחררים בארץ-ישראל המערבית ודרכי הטיפול בבעיית הפליטים הערביים". אלון הציע לממשלה לנקוט מדיניות מיידית, שתפזר את הערפל בנוגע לגבולות המדינה לאחר מלחמת ששת הימים.
על פי תוכנית אלון, גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור בנהר הירדן, ימשיך דרך מרכזו שלים המלח ולאורך הגבול המנדטורי באזורהערבה. באזור העיריריחו תיסוג ישראל מרצועה צרה שתקשר ביןממלכת ירדן לבין הריהשומרון. על גב ההר תהיה מערכת כבישים, שתאפשר לישראלים לעבור דרומה ממזרח השומרון לכיווןירושלים וים המלח.
רובם המוחלט של שטחייהודה ושומרון, חבל עזה וסיני יינתן לתושבים הערבים של האזור. לישראליסופחובקעת הירדן וחלקם המזרחי שלהרי יהודה ושומרון, שהיו מיושבים בדלילות. הגבול יגיע עדחברון. בנוסף, ישראל תשמור ברשותה אזורים נוספים בעלי חשיבות ביטחונית, כגון ההרים שסביבפרוזדור ירושלים, אזורגוש עציון,הרי בנימין ומזרח ירושלים וחלקים מסיני.
תוכנית אלון הציעה לאפשר לתושבי השטחים המשוחררים לבחור אם לכונן ישותעצמאית או להצטרף מחדש לירדן. הכרה זו בסמכותם של תושבי השטחים ובצורך לשתף אותם בהחלטות המשמעותיות לגביהם הייתה חריגה ביחס אל התושבים בימים ההם ובמשך שנים רבות לאחר מכן.
ליגאל אלון היו כמה מטרות מרכזיות מבחינהמדינית,דמוגרפית,ביטחונית ומוסרית בהגשת תוכניתו:
תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידיממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. נערכו עליה דיונים, אך היא לא עמדה מעולם להצבעה בממשלה[4]. התוכנית לא הייתה מקובלת על חלק ממנהיגיהמערך, בראשםגולדה מאיר[5], או שתמכו בה במעומעם ולא תמיד בפומבי (למעטאבא אבן)[6]. אם כי ב-9 באוגוסט 1972, אמרה ראש הממשלה מאיר בריאיון למעריב: "לא אכפת לי אם תקראו לזה תוכנית אלון, אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה – גבולות עם מה שפחות ערבים"[7].חלק ממפלגות הקואליציה באותה עת, ובראשן המפד"ל וגח"ל, התנגדו לה נחרצות בהיותן תומכות בארץ ישראל השלמה. שר הביטחוןמשה דיין לא אימץ את התוכנית וטען שהזמן משחק לטובת ישראל ושהוא מחכה להצעה של הערבים. דיין הציע תוכנית אלטרנטיבית, שעיקרה התיישבות בגב ההר, במטרה לבתר את הרציפות הטריטוריאלית של היישובים הערבים בשטחים[8].מדינות ערב וראשי הפלסטינים התנגדו לתוכנית:חוסיין, מלכה שלירדן, שאף לספח אתיהודה ושומרון כולה לממלכתו, ואילואש"ף שאף לפלסטין גדולה שלא תהיה קשורה לירדן[9]. עם זאת, המלך חוסיין המשיך לשמור על קשר רציף עם ממשלת ישראל בכלל ועם אלון בפרט, מתוך הבנה שאף על פי שבמישור הגלוי עליו להצהיר אמונים לעקרון הערבי של נסיגה מלאה ושל 'אף שעל', בפועל ייתכן תהליך מדיני המבוסס על עקרון השלבים, במסגרתו יוכל לשוב לשליטה חלקית ביהודה ושומרון על פי מתווה תוכנית אלון[10]. מיד לאחר אירועי 'ספטמבר השחור' יזמו המלך חוסיין ויגאל אלון מהלך מדיני שזו הייתה מטרתו, לפי פרסומים בירדן הם נפגשו בתחילת 1971 כדי לדון בתוכנית שלום[11][12]. ב-15 במרץ 1972, הציג המלך חוסיין אתתוכנית הפדרציה – תוכנית הקמת ישות פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון, שתהיה בפדרציה עם ירדן "ממלכה ערבית מאוחדת"[13]. ב-24 במרץ 1972 הודיע אלון שלדעתו אין לישראל סיבה להתנגד לתוכנית הפדרציה, אך יש לקבוע עובדות בשטח, ולהשלים את תפרוסת היישובים על פי תוכניתו[14].
תוכנית אלון ומסמך גלילי, שאושר ב־3 בספטמבר 1973 במזכירות מפלגת העבודה ועיגן במצע המפלגה, לקראתהבחירות לכנסת השמינית, את הלגיטימיות שלמפעל ההתנחלויות (שהתממש באותם הימים[15]) בפתחת רפיח,רמת הגולן,בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, היו למעשה בסיס למדיניות ההתיישבות של ממשלות ישראל בראשות 'המערך'. בין 1967 ל-1977 עלו על הקרקע 76 יישובים שענו לשני הפרמטרים של תוכנית אלון: נחיצות ביטחונית,גבולות בני הגנה והעדרבעיה דמוגרפית. לאורך קו הגבול ששורטט בתוכנית אלון נסללכביש אלון[16].
החריגה היחידה ממתווה תוכנית אלון בתחום ההתיישבות הייתה פרי יוזמת תנועתגוש אמונים, בתמיכתו המלאה של שמעון פרס, מחליפו של דיין במשרד הביטחון. כפי שהעידו אנשי גוש אמונים[דרושה הבהרה],שמעון פרס היה הכתובת שלהם בממשלת ישראל בשנים 1975–1977, הזמן בו התחולל המאבק על העלייה לקרקע בסבסטיה[דרוש מקור]. לאחרעלייתהליכוד לשלטון בשנת 1977, נפרצו גבולות תוכנית אלון וגוש אמונים החל להתיישב במרבית שטחייהודה ושומרון.
בעקבותהסכם השלום עם מצרים נסוגה ישראל מחצי האיסיני לקווי ה-4 ביוני. אלון עצמו נמנע בהצבעה על ההסכם בכנסת, מפני שלא עלתה בקנה אחד עם המטרות האסטרטגיות שבהן דגל, אף על פי שהצהיר שטוב שההסכם נחתם[17].
בשנת 1984, הציע השריגאל הורביץ (ממקימי הליכוד), כי תוכנית אלון תשמש כבסיס מדיני לממשלת האחדות שהוקמה בשנה זו[18].
החל מאמצעשנות ה-90 נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי הביטוי 'תוכנית אלון פלוס' או 'תוכנית אלון מורחבת'. ביטויים אלו נועדו לסמן גישה ייחודית כלפי פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, המאפיינת את מפלגות המרכז: נסיגה מחלקים נרחבים של יהודה ושומרון, על פי תוכנית אלון המקורית, בתוספת הרחבות המתאימות לגושי ההתיישבות היהודיים הגדולים הקיימים כיום באזור[19][20].
מקומה של ההתיישבות "תוכנית אלון" 1967 - ליאור ענבר, סרטון באתריוטיוב
אלישע שפירא,גדולתה של תוכנית אלון, באתרהארץ, 17 בספטמבר 2017 אורי זילברשייד,תוכנית אלון כבסיס להסדר שלום, באתרהארץ, 11 בספטמבר 2017
.jpg)