תאו הנהרות – נפוץ בהודו, משם הועבר לפני מאות שנים גם לאיטליה ולארצות אירופאיות אחרות, את תאו הנהרות מגדלים גם בעיראק ובמצרים שם משמש בעיקר לייצור בשר ולמשא. זן זה נמצא גם בישראל.
התאו הנמצא בארץ הוא מהגזע תאו הנהרות[1] וידוע בשמו הערבי ג'מוס.
קיימת אי בהירות מתי הגיע התאו לארץ ישראל וכיצד נקרא בתקופות קדומות, אך ככל הנראה לא נקרא תאו וייתכן שנקראכוי[2].
בתקופה הערבית הקדומה נעשה מאמץ ממלכתי להבאת תאואי מים מאזורסינד בפקיסטן של היום לתחומיסוריה וכך כנראה הגיעו תאואים אלה גם לתחומיארץ ישראל.
קיימת בידנו עדות על גידול הג'מוסים בצפוןעמק החולה בשנת724 לערך, בתיאורו של הצליין האנגלי וילבלד:
"הם מגדלים שם בקר יוצא דופן: גבו ארוך, רגליו קצרות וקרניו עצומות. כולם בעלי גוון סגלגל. במקום זה יש ביצות עמוקות, וכאשר מגיע הקיץ והשמש מכה בחזקה וחושפת את הקרקע, הבקר הזה נע לעבר הביצות וטובל את כל גופו ורק ראשו מבצבץ".
—וילבלד הצליין
הגאוגרףאלמקדסי ציין לשבח בין מוצרי החקלאות של מחוז פלסטין במאה העשירית את חלב הג'מוסים (לבן אלג'נאמיס).
בתעודות מנהלעות'מאניות מן המאה השש-עשרה נזכר מס על גידול ג'מוסים ועל שחיטתם באזורים שונים בארץ, למשלעמק החולה,עכו, ביצותהשרון ויפו, אזורים בהם היוביצות המתאימות לגידולם. בכל אותם אזורים ניתן היה לראות ג'מוסים עוד בתחילתהמאה העשרים[3].
על שמו של הג'מוס (ברבים ג'מאסין) נקראו גם שמות מקומות בערבית: ליד תל אביב היו שני כפרים,ג'מאסין א-שרקי וג'מאסין אל-ע'רבי, שתושביהם גידלו ג'מוסים בירקון; ברמלה הייתה קיימת ברכת אל-ג'מוס; למרגלותהחרמון נמצאת עין מרג' אל ג'מוס[4] ועוד. השם "אבו ג'מוס" משמש גם כשם משפחה[5].
היישוב העברי המתחדש ראה בביצות אויב שיש לנקז אותו וליבשו. נעשו כמה ניסיונות לשלב את הג'מוסים באינוונטר בהמות הבית אך ללא הצלחה וללא המשכיות. צמצום שטחי הביצות וחוסר הביקוש לבשרם וחלבם של הג'מוסים הביאו לצמצום מספרם. למרות זאת בסוף תקופתהמנדט הבריטי היו באגם החולה ובבקעת הבטיחה בצפון מזרחהכנרת כ-5,000 ג'מוסים.
_calf%2c_looking_at_the_viewer%2c_the_feet_in_a_pond%2c_in_Laos.jpg)
.JPG)
.jpg)
