רובו של ערך זה אינו כוללמקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כוללמקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המושג "תאולוגיה" שימש בספרותהיוונית הקלאסית, כשמשמעו "דיון על האל או על הקוסמולוגיה".[דרוש מקור: מדויק]אריסטו חילק את הפילוסופיה התאורטית למתמטיקה,פיזיקה ותאולוגיה, כשאת האחרון ניתן להקביל למטאפיזיקה, בה אריסטו כלל דיון בטבעו של האלהות.הוגה הדעות הלטינימרקוס טרנטיוס וארו, אשר הושפע מהספרות היוונית, הבחין בין שלושה סוגים של דיון כזה:מיתי (המתייחס למיתוסים של האלים היווניים), רציונלי (ניתוח פילוסופי של האלים והקוסמולוגיה) ואזרחי (המתייחס לטקסים ולחובות של הדת הציבורית).
המושג אומץ על ידי מחבריםנוצריים. הוא מופיע שוב בכמהכתבי יד שלהברית החדשה, בכותרת של ספר ההתגלות בברית החדשה: "ההתגלות של יוחנן "התאולוג"". אך שם כנראה מדובר בשימוש שונה מעט בשורש "לוגוס", כשהכוונה אינה "דיון רציונלי" אלא "מילה" או "מסר": הכוונה היא כנראה שמחבר ההתגלות מוסר לנו את המסר האלוהי, ולא שהוא היה תאולוג במובן המודרני של המילה.
מחברים נוצריים אחרים השתמשו במושג במשמעויות שונות:
כמה מחברים לטיניים, כמוטרטוליאן ואוגוסטינוס השתמשו בהבדלה המשולשת של וארו, שהובאה לעיל.
אצלאבות כנסייהיווניים מסוימים, "תאולוגיה" התייחסה באופן צר לדיון על הטבע והמאפיינים של האל.
אצל אבות אחרים, "תאולוגיה" יכלה הייתה להתייחס באופן צר עוד יותר, לדיון על טבעו האלוהי שלישו (במובן זהגרגוריוס מנזיאנזוס כונה "התאולוג": הוא היה תומך נלהב באלהותו של ישו).
במקורות יווניים ולטיניים מהעת העתיקה וגםימי הביניים, "תאולוגיה" (במובן של "תיאור או סיפור של דרכי האל") יכלה פשוט להתייחס לתנ"ך.
במקורות לטינייםסכולסטיים, המושג התייחס למחקר הרציונלי של הדוקטרינות של הדת הנוצרית, או (ליתר דיוק) הדיספלינה האקדמית שחקרה את התובנות והמשמעויות של השפה והטענות של התנ"ך ושל המסורת התאולוגית (המסורת הזו סוכמה ב"משפטים" שלפטר לומברד, ספר של מובאות מאבות הכנסייה).
במובן אחרון זה משתמשים לרוב כיום (אם כי המובן השני גם הוא משמש בחלק מההקשרים האקדמיים והכנסייתים), ואם כי המושג "תאולוגיה" יכול להתייחס לכל דיון ביחס לאל או לאלים, או בעצם דיון על כל נושא דתי, הוא בדרך כלל משמש לציון המחקר האקדמי (באוניברסיטאות, סמינרים דתיים, או במקומות אחרים) של הדוקטרינות של דת כלשהי, או של היחסים והניגודים בין דתות שונות, אם כי תחום אחרון זה בדרך כלל קרוי "מחקר השוואתי של הדתות".
בחוגים תאולוגיים אקדמאיים, יש דיון מסוים סביב השאלה, האם "תאולוגיה" היא פעילות שמיוחדת לדת הנוצרית, או שגם דתות אחרות עוסקות בה. יש שאומרים כי המושג מתאים דווקא לדתות שמאורגנות סביב מערכתאמונות מורכבת – דת שמיוסדת על דוקטרינות מסוימות, שמזמינות חקירה ובדיקה, בייחוד אמונות או דוקטרינות שקשורות לאלוהים ("תאוס"), ולפיכך הוא מתאים פחות להקשרים דתיים שמאורגנים או מובנים בצורות אחרות. כך, לדוגמה, יש קורסים אקדמאיים עלבודהיזם, שעוסקים בחקירה רציונלית של ההבנה הבודהיסטית של העולם, שמעדיפים את הכינוי "פילוסופיה בודהיסטית" על פני המושג "תאולוגיה בודהיסטית". אחרים טוענים כי באסלאם, הדיון התאולוגי המקביל לזה הנוצרי הוא (לפחות בתקופה המודרנית) פעילות מינורית, וכיאנלוגיה איסלאמית מתאימה יותר לדיון התאולוגי הנוצרי היא החקירה והפיתוח של החוק האיסלאמי – השריעה.
התאולוגיה בדרך כלל מניחה את האמיתות של לפחות חלק מהאמונות הדתיות, ולפיכך היא שונה מהפילוסופיה של הדת, שאינה מניחה את אמיתותם של אמונות דתיות כלשהן.
בעקבות כתביו של התאולוג האמריקאי האנס פריי, נוכל לתאר את היחס בין התאולוגיה לפילוסופיה של הדת באופן הבא: בקצה אחד של הקשת נמצא דיונים על תופעות וטענות דתיות, כאשר הדיון הוא כולו במושגים שלדיסציפלינה חילונית כלשהי (כגוןפסיכולוגיה אואנתרופולוגיה חברתית), ללא התייחסות לדעותיהם של מאמיני אותה הדת לגבי התופעות והטענות האלה (לבד מכאשר הדעות הן סימפטומים של התופעה שהחוקר מנסה להסביר). בקצה השני של הקשת ישנם דיונים של התופעות והטענות האלה, שמשתמשים אך ורק במושגים של המאמינים הדתיים עצמם, כשהם חוקרים את המבנה הפנימי של ראיית עולם דתית כלשהי. בין שתי הגישות הקיצוניות האלה יש מגוון רחב של מחקרים תאולוגיים, המחפשים התאמה בין שני סוגי התיאור האלה – דבר זה נכון לגבי הגישות התאולוגיות השמרניות כמו גם לגבי הגישה הליברלית. (לדוגמה, תאולוג שמרן עשוי להקביל בין טענות שנמצאות בכתבי הקודש של הדת לגבי אירועיםהיסטוריים, לבין תיאור של העבר כפי שהוא עולה מהמחקר ההיסטורי, כשהוא טוען שישנה התאמה בין שני התיאורים הללו, ואולי אף יטען לקיומו של קשר חזק יותר. מצד שני, תאולוג ליברל עשוי להיות מעוניין יותר בחקר ההתאמה בין הטענות האתיות של הדת לבין הרעיונות של פילוסופיה חילונית כלשהי, כגון האקזיסטנציאליזם). אך יש הבדל עקרוני בין סוגי הדיונים האלה, על פי מתן עדיפות לדיון החילוני או לתיאור הדתי הפנימי: איזה דיון הוא שקובע את סדר היום, איזה הוא שמחליט בסופו של דבר, וכן הלאה. במושג "תאולוגיה" ניתן להשתמש על מנת לציין כל אחד מהדיונים האלה, וכן את הקיצון שמגביל עצמו לתיאור דתי עצמי; המושג "פילוסופיה של הדת" מתאים לקיצוניות השנייה, ולדיונים רבים שנמצאים באמצע; אך מתברר כי הוא יוגבל להתאמות שמעניקות עדיפות לדיון החילוני.
במידה שבה התאולוגיה סומכת על המושגים של מאמיני הדת עצמה, מסתבר כי היא תחקר בידי אלה שיש להם מחויבות כלשהי למושגים הללו: כלומר, או בידי מאמינים של הדת, או בידי אוהדים של הדת הזו. אמנם, אין צורך להיות מאמין כדי להיות תאולוג: יש שלומדים תאולוגיה פשוט כדי להבין טוב יותר את מבנה הדת ואת המשמעויות שלה, או כסוג של ניסוי חשיבה – אם כי ככל שמתרחקים מהקצה של הפילוסופיה של הדת לכיוון התאולוגיה, המאמינים נעשים יותר ויותר שכיחים.
בנצרות המזרחית, יש דגש גדול יותר עלתפילה מאשר על חשיבה אינטלקטואלית ולימוד כדרך להבין ולהתקרב לאל, ולפיכך כ"תאולוגיה" הנכונה. אבות כנסייה מוקדמים רבים תיארו את התאולוג כאדם ה"מתפלל באמת".
באופן דומה, נוצרים אחרים, וכן מאמינים בדתות אחרות, מאמינים כי לימוד על האל ללא כל יחס או רצון ליחס עם האל הוא דבר כמעט חסר משמעות, והם מאמינים כי רק ביחס כזה אפשר להיפגש עם האל באופן מספיק על מנת לאפשר בחינה והבנה של הטענות על האל. אך אחרים טוענים כי אפשר לעסוק בנושאים שקשורים לאל כניסוי היסטורי, אנתרופולוגי, אוסוציולוגי, ויחד עם זאת לא לרצות להיות קשור באופן אישי לאל כפי שהוא מוצג בדת.
אך באופן כללי יותר, תאולוגים רבים מסכימים כי מכיוון שהנושאים שהתאולוגיה עוסקת בהם קשורים לאמונות ולהתחייבויות העמוקות ביותר של האדם, בלתי אפשרי ללמוד תאולוגיה באופן מנותק לחלוטין: המחקר התאולוגי מערב את העצמיות באופן שגורם לאובייקטיביות להיות קשה. המחקר התאולוגי (אם יעשה ברצינות ועם ראש פתוח), טוענים אותם תאולוגים, יביא פעמים רבות לשינוי אישי כלשהו – אם כי השינוי הזה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם.
