שתייה היא הפעולה בהאורגניזם מכניס נוזלים לגופו דרך הפה או דרך העור (דגים לדוגמה). שתייתמים לדוגמה, היא הכרחית לקיומם שלבעלי חיים ובניאדם. מניעת שתייה יכולה לגרום להתייבשות שעלולה אף להוביל למוות. לשם תפקוד תקין על בני אדם לצרוך לפחות כליטר וחצי מים ביום, וכמות גדולה יותר בתנאי אקלים ורמת פעילות מסוימים.
גם אדם מקבל נוזלים במידה מועטה בספיגה דרך העור. בהלכה יש נושאים שבהםסיכה כשתיה כלומר, סיכת הגוף בנוזל נחשבת כשתייה דרך הפה[1].
בהקשרים מסוימים, המילה "שתייה", הן בעברית והן בשפות אחרות, משמשת לעיתים כשם נרדף לשתייתמשקאות אלכוהוליים.
התייבשות היא מצב של חוסר בנוזלים בגוף. התייבשות נוצרת כאשר מגיעים לגוף נוזלים מעטים מדי דרך הפה, ובד בבד מאבד הגוף נוזלים רבים מדי – בצואה, בשתן, במערכת הנשימה או באידוי דרך העור (בהזעה ובפעפוע).
במקריכווייה גדלה כמות המים האובדים דרך העור, שכן העור הפגוע לא מונע יציאת מים דרכו.
בעיה חמורה בהתייבשות היא שכאשר לגוף חסרים נוזלים, הוא מפסיק להזריםדם לאיברים שונים בגוף. כדי להזרים דם למערכות המרכזיות (דם,נשימה,עצבים), נפסקת זרימת הדם לכליות לאחר זמן קצר, ועקב כך האדם שהתייבשיקיא את כל מה שינסה לשתות. הטיפול במקרה זה כולל קירור של הצוואר כדי לדכא הקאה, או מתןעירוי. הבעיה בהחדרת עירוי במצב זה היא התכווצות כלי הדם ההיקפיים, וקושי בהחדרת המחט.
לשם מניעת ההתייבשות הגוף פועל במספר דרכים:
תחושת הצמא – גוף אשר נמצא במצב של חוסר נוזלים משדר למוח כי הוא זקוק למים. השדר מועבר לכלל מערכות הגוף ומוביל לתחושה פיזיולוגית של צמא. מים שמגיעים לכבד יכולים לעורר הפרשת הורמון שמאותת שאפשר להפסיק לשתות[2].
מיחזור נוזלים – במצב של חוסר נוזלים, הגוף מנסה לאגור את הנוזלים הנותרים בו, על מנת שלא להתייבש.
בני אדם רגילים לשתות על ידי כלי:כוס אוכף (במקרה שלמרק אוחלב עםדגנים) שדרכו שופכים את המשקה אל הפה, אפשרות נוספת היא שתייה בקש על ידי הצמדת השפתיים וריקון (יחסי) של האוויר בפה, כך שהמשקה מגיע אל הפה על ידי הלחץ האטמוספירי (הפרש בין לחץ האוויר החיצוני לזה שבתוך הפה, מתגבר על כח המשיכה הפועל על הנוזל).
בעלי חיים רבים שותים בדרך כלל כשראשם גבוה מהמים,כבשים,סוסים, ויונקים רבים שותים ביניקה, באופן שלמשאבת בוכנה.חתולים וכלבים משתמשים בלשונם הגמישה לאחוז במים ולהעלותם אל הפה בתנועות רבות ומהירות, שכן מבנה הלסת שלהם אינו מותאם ליצירתריק.
יונים שותות במציצה רצופה בשונה מרוב העופות שנדרשים להרים את ראשם עם כל לגימה.
ייחודית היא דרך שתייתו שליונק הדבש את ה'נקטר' (צוף) מתוך פרחים. מעקבים הראו שאינו מעדיף לשתות מפרחים גבוהים ממנו, שכן אינו נעזר בכוח המשיכה ויונק את הדבש בלשונו הארוכה והמפוצלת כך שיש בתוכה כעין שתי קשיות, על ידי לחיצה עליהם עם המקור נפתחים אחרי שנכנס הצוף אל הקשית היא מתגלגלת פנימה, בתנועה החוצה נדחף צוף אל הקשית והצוף שנכנס אל הלוע נדחף אל הגרון[3].