ספרשְׁמוֹת הוא החומש השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו".בתרגומיםהיווניים (תרגום השבעים) נקרא הספראקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך,-ἐξ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו –יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית. בהלכות גדולות הוא מכונה "הספר השני",[1] והרמב"ן מכנה אותו "ספר הגלות והגאולה".[2]הספר מכיל ארבעיםפרקים, עשרים ותשעהסדרים, שישים ותשעפרשיות פתוחות ותשעים וחמש סתומות.ספר שמות מספר על שעבודם שלבני ישראל במצרים, יציאתם ממנה לאחרעשר המכות, ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמדמתן תורה עלהר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק ועלחטא העגל. הספר כולל פרקים רבים עם מצוות שונות, ורוב חלקו השני עוסק בהקמת המשכן. הדמות האנושית המרכזית בספר היאמשה, מנהיגם של ישראל לאורך כל נדודיהם במדבר.
על פי המסורת, חיבור ספר שמות מיוחס למשה עצמו. חוקרים מתארכים את תחילת חיבורו לאחרגלות בבל (המאה ה-6 לפנה"ס), מניחים שהמחברים התבססו עלמסורות קודמות בכתב ובעל פה, עם תיקונים אחרונים בתקופה הפרסית שלאחר הגלות (המאה ה-5 לפנה"ס).[3][4] ישנם חוקרים מודרניים הסבורים שהסיפור בספר שמות מובן בצורה הטובה ביותר כמיתוס, ואינו מתאר אירועים היסטוריים.[5]
בתחילת הספר מובא קישור אסוציאטיבי עם סוף ספרבראשית, על ידי מנייתבני ישראל היורדים מצרימה. אחר כך מספר הכתוב על השינוי הדרסטי ביחס של המצרים לבני ישראל – מאורחים רצויים הם הופכים לעבדים. מתוך עם-העבדים צומח מנהיג ושמומשה, הגדל בביתפרעה,מלך מצרים.
משה יוצא ורואה את שעבוד אחיו. כאשר הוא מבחין במצרי המכה איש עברי – הוא הורגו. הדבר נודע לפרעה ומשה בורח למדין, דרךמדבר סיני, אזורים בהם הוא עתיד להוביל את עמו. במדין הוא מסייע לבנות הכהן המקומי,יתרו ואף נישא לאחת מהן, ועובד כרועה צאן. בצאתו למדבר הוא רואהסנה שבוער אך לא מתכלה, ומתוכו מתגלה אליו האלהים ומצווה עליו ללכת לפרעה ולשחרר את בני ישראל. משה מצטנע ומנסה להתחמק מהשליחות בנימוקים שונים, אולם האל עונה לשאלותיו, מצייד אותו באותות (מעשים על טבעיים) כדי לשכנע את העם, ומבטיח לו את שיתוף הפעולה של אחיו הגדולאהרון.
משה ואהרון מכנסים את זקני העם, מספרים להם את דבר ה' ועושים את האותות, והעם מאמין בהם. הם באים אל פרעה ומבקשים ממנו בשם ה' שישחרר את העם למדבר למשך שלושה ימים כדי שיוכלו לחגוג לאל. פרעה מסרב ואף מכביד את עול העבודה על בני ישראל (ראהלבנים ללא תבן), שמאשימים בכך את משה ואהרון. ה' שולח את משה אל העם עם הבטחה לשחרור מהעבדות, אולם העם עייף מעבודה ולא שומע לו. משה נשלח שוב אל פרעה עם דרישה לשחרר את העם, ואף מציג לו אותות, אולם חרטומי המלך מבצעים אותות דומים, פרעה לא מתרשם ועומד בסירובו.
האל מנחית על מצרים רצף שלמכות קשות: היאור הופך לדם, הארץ מתמלאתצפרדעים,כינים וערוב, מחלות הדבר והשחין מענות את הבהמות ואת האנשים, ברד וארבה משמידים את היבולים, חושך פוקד את הארץ ולבסוף – בכורי המצרים נהרגים. בכל המכות, בני ישראל, שישבו בארץ גושן, כמעט ולא סבלו. במהלך חלק מהמכות פרעה מתרצה ומסכים לשחרר את בני ישראל, אולם לאחר שעוברת המכה הוא מקשה את לבו וחוזר בו.
לקראתמכת בכורות, שתגרום לפרעה להישבר ולשחרר את העם, מורה ה' לבני ישראל כיצד להתגונן מפני המכה וכיצד להתכונן ליציאה ממצרים, וקובע את חג הפסח, שנקרא כך משום שהאל פסח על בתי ישראל והרג רק את בכורות מצרים, את מצוות החג (כגון איסור אכילת חמץ) ואת מצוותפדיון הבן, שקשורה גם היא למכת הבכורות.
בעקבות מכת הבכורות נכנע פרעה ומשחרר את בני ישראל, אולם מאוחר יותר הוא שוב מתחרט, ויוצא לרדוף אחריהם. הם מגיעים לים סוף שנחצה לשניים ומאפשר להם לחצות אותו במעבר יבשתי. המצרים רודפים אחריהם אל תוך המעבר, אולם הים נסגר עליהם והם טובעים. לאחר הנס פוצחים בני ישראל בשירה הידועה כשירת הים, הנחשבת במחקר לאחד הטקסטים הקדומים ביותר שבמקרא.
מיד עם כניסתם למדבר סיני, מתלוננים בני ישראל על חוסר במים. אירוע זה פותח מסכת של סיפורים חוזרים אודות חששו של העם לסמוך על משה ועל השגחת האלוהים, מה שמצריך התערבות ניסית של האל – ואת משה כמתווך. כשמגיעים בני ישראל לרפידים, העם שוב צמא ומשה מכה את הסלע וגורם לו להוציא מים.
בהמשך הנדודים, תוקף את עם ישראל שבט נוודים ושמועמלק, אולם ישראל מביסים אותו.
בני ישראל מגיעים להר סיני ושםמקבלים את התורה – מערכת מסועפת של חוקים ומצוות ובראשןעשרת הדיברות הנאמרות לעם על ידי האל עצמו.העם פוחד מהרעש ומהעשן שעולים מן ההר, והם מבקשים ממשה שישהה לבדו עם האל וידבר אליהם בשמו. משה מרגיע את העם, שנסוג מההר, וניגש לשמוע מהאל את חוקי התורה, שמפורטים בפרשות הבאות.
משה מוסר לבני ישראל את מערכת מצוות-התורה שעליהם לקיים. במצוות אלה כלולים בין השאר דיני עבדות, כיבוד הורים, דיני גנבה,נזיקין, שמירה על החלש, דיני משפט,שמיטה ועוד.
משה מצטווה לבנות משכן, מקום שבו ישכון האל. הפרקים כתובים כהוראות מפורטות לבנייתהמשכן,ארון הברית,המנורה, המזבח, ובגדי הכהונה (לדוגמה החושן), ומציינים את המידות המדויקות שלהם ואת החומרים שישמשו לבנייתם. הפרקים מציינים גם את אנשי המקצוע האמונים על בניית המשכן וכליו –בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.
פרקים אלה מציינים גם חוקים פולחניים, כגון התקדשות הכהנים והקרבת הקרבנות, שיפורטו ויורחבו בחומש הבא –ויקרא.
משה מתעכב ימים רבים על ההר, עד שסבלנותם של בני ישראל פוקעת והם מבקשים מאהרון לעשות להם אלוהים שילך לפניהם במדבר. אהרון אוסף את תכשיטי הזהב של העם ומתיך אותם, והעם יוצר מהזהב פסל של עגל, עליו הם קוראים "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ד). אהרון בונה מזבח ומכריז על יום חג, ולמחרת קמים העם ומקריבים קרבנות לפסל.
אלוהים מספר למשה על מעשה העגל ומציע לו להניחו להשמיד את העם, אך משה משכנע אותו להימנע מכך. למראה הצלם משה מנפץ אתלוחות הברית שנכתבו ביד האל, שורף את עגל הזהב ומשקה את העם באפרו. לאחר שמשה נוכח שהעם איבד כל רסן (לב, כה) הוא קורא "מי לה' אלי". בני שבט לוי מתייצבים לפניו ומשה מורה להם "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ", ובאותו יום נהרגים כ-3,000 איש. משה חוזר אל אלוהים ומבקש ממנו לשאת את חטאת העם, והאל נעתר שלא להיפרע מהם מיידית: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם". עם זאת הוא מביא עליהם מגפה.
אלוהים מבשר לעם שבכוונתו להסיר ממנו את הליווי ולשלוח מלאך במקומו, "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". משה נוטה אוהל הרחק מהמחנה, לו הוא קורא "אוהל מועד". באוהל מדבר משה עם האל פנים אל פנים כאשר כל העם צופים מרחוק בעמוד הענן שבפתח האוהל. משה מבקש מאלוהים לדעת את דרכיו ולראות את כבודו. האל משיב שלא יוכל לראות את פניו, אך יראה את אחוריו. לקראת המפגש הוא מצווה את משה להכין לוחות אבן חילופיים על מנת שיכתוב עליהם מחדש אתעשרת הדיברות. ה' מתגלה למשה בי"ג מידותיו, ומשה משתחווה ומבקש את מחילת האל לעמו. האל כורת ברית עם העם, מבטיח לגרש אתעמי כנען מפני עם ישראל, והעם מצווה בין השאר להילחם בעבודה זרה, לחגוג אתשלושת הרגלים ולשמור את השבת.
משה שוהה על ההר ארבעים יום ללא אכילה ושתייה ויורד עם הלוחות הכתובים. כשהוא חוזר מההר עור פניו קורן ובני ישראל מפחדים לגשת אליו בתחילה, אך לבסוף הם נאספים והוא מצווה אותם את הדברים שאמר לו האל. בסיום דבריו משה מכסה את פניו במסווה שהוא מסיר רק בשעה שהוא מדבר עם האל.
משה מקהיל את העם ומבקש מהם לתרום זהב וכסף לצורך בניית המשכן. הכסף נאסף ובניית המשכן מתחילה על ידי בצלאל ואהליאב, בדיוק כפי שפורט למשה קודם. הפרק האחרון בספר מתאר את בניית המשכן עצמו והכנסת הכלים לתוכו.
בספר שמות מסופרים אירועים מרכזיים בחיי עם ישראל בדרכו למימוש זהותו. ביניהם יש גם מאורעות קטנים. להלן טבלת זמנים של רצף המאורעות, לפי הסיפור המקראי והכרונולוגיה המקראית והמסורתית[6]:
הרמב"ן מכנה את ספר שמות: "ספר הגלות והגאולה". במבוא לחומש שמות הוא כותב: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם... אז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד". בסיום ספר שמות מתואר כיצד שורה השכינה האלוהית על אוהל מועד, באופן המקביל לדברי הרמב"ן לשכינתו על הר סיני.[13]
סיכום השימוש בתרומות, עשיית האפוד, החושן ושאר בגדי הכוהנים, סיום הצבת המשכן, משיחתו, הכהנים נערכים לעבודה, הכלים הוצבו, החצר נבנתה וכבוד ה' ירד על משכן אוהל מועד
.jpg)
