שירה אפית (אואֶפּוֹס, וכןשירת עלילה בעברית) היאסוגה (ז'אנר) שלשירהנרטיבית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית.
"עלילות גילגמש" הוא האפוס הגדול הראשון בתולדות הציוויליזציה.[1]השירה האוגריתית כוללת בתוכה יצירות שירה אפית כנעניות; מאפייניהן דומים, בתוכן ובסגנון הספרותי, לשירה האפית המקראית.[2] גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כמוספר שמואל,ספר איוב ושירת דבורה. לטענת הפרופ'משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב. דוגמאותקלאסיות לשירה אפית הן ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מאתהומרוס, וה"איניאיס" מאתורגיליוס (שחיבר את יצירתו בעקבות הומרוס כמתחרה ולא כמחקה), הנחשבים לפסגת השירה הקלאסית (היוונית והרומאית).
בתקופת הרנסאנס חוברו אפוסים שצירפו את המסורת הקלאסית ומסורת הרומנסה, ביניהם "אורלנדו המטורף" מאתאריוסטו, "ירושלים המשוחררת" מאתטאסו, "הלוזיאדות" מאתקמואש, ו"מלכת הפיות" מאתאדמונד ספנסר, שהיונכסי צאן ברזל של הספרות האירופאית עד לאמצע המאה ה-19. במאה ה-17 חובר האפוס הדתי הנשגב "גן העדן האבוד" מאת המשורר האנגליג'ון מילטון, שנחשב למיצוי הז'אנר ולפסגתו. סוגת האפוס נחשבה במערב, הן על ידי גדולי המשוררים והן על ידי מבקרים, לסוגת השירה הנעלה ביותר, ולמסורת המעבירה מוסר נעלה. מהמאה ה-18 ואילך, עם מהפכת הנאורות, ככל שאנשים התרחקו ממסורתם, כן חוברו פחות אפוסים חדשים, והשפעתם הלכה ופחתה (למעטהתקופה הרומנטית במהלכה חוברו הרבה אפוסים, כגון "תלבה המהרס" מאת רוברט סאות'י, "קולומביאד" מאת ג'ואל בארלו, "פן טדיאוש" מאתאדם מיצקביץ', ואחרים).
בתקופת ההשכלה חוברו אפוסים תנ"כיים רבים על ידי משוררים עבריים, ביניהם "שירי תפארת" מאתנפתלי הרץ וייזל, "ניר דוד" מאתשלום הכהן, ו"אהבת דוד ומיכל" מאתיל"ג, יצירותדידקטיות למדי.
כיום המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף.[דרוש מקור]
