שטיפת פה, אומֵי פה, היאמוצר המשמש להיגיינת הפה. שטיפת הפה באהלחטא את הפה מחיידקים, למנוע את הצטברותם על השיניים ("רובד חיידקים"), למנועדלקת חניכיים, למנועריח רע מהפה וכיבים. חלק משטיפות הפה דורשותמרשם רופא.רופאי השיניים מסכימים כי שטיפת הפה אינה מבטלת את הצורך בצחצוח השיניים או בשימוש בחוט דנטלי.
לעיתים, משתמשים במימלח לשטיפת הפה נגדדלקות ופצעים בפה, או לאחרעקירת שיניים.
יעילות השימוש בשטיפת הפה שנויה במחלוקת. מחקרים מראים כי עבור אוכלוסייה רגילה הנהנית מאספקה שלפלואור במי השתייה ושאינה חולה בתחלואה דנטלית מוגברת, רוב השטיפות הקיימות אינן יעילות יותר משטיפה במים זכים. בנוסף, החומרים הפעילים הנמצאים במשחות השיניים, ובראשם הפלואור, מספקים בדרך כלל. עם זאת, שטיפות פה מסוימות יכולות להיות לעזר לאנשים עם מגבלות גופניות (כגון, בעליפיגור שכלי אונכות מוטורית, שאינם יכולים לצחצחשיניים ביעילות) או לאנשים הסובלים מבעיות מיוחדות בחלל הפה (כגון נטייה גבוהה לעששת,מחלות חניכיים אגרסיביות או נמקיות, פצעים בחלל הפה וכן מספר שבועות מצומצם לאחר ניתוח חניכיים, עקירות שיניים או ניתוח שתלים - כל עוד ישנופצע פתוח בחלל הפה).
אחד החומרים היעילים ביותר כנגד הצטברותרובד החיידקים על השיניים ונגדדלקת חניכיים הואכלורהקסידין גלוקונט. עם זאת, שימוש ממושך בחומר זה עלול לגרום למספר תופעות לוואי זמניות/הפיכות: פגיעה זמנית בתחושת הטעם, והכתמה של השיניים (שניתן להסירה בטיפול פשוט במרפאת השיניים).
בנוסף, נמצא כי החומציות הגבוהה בשטיפות דנטליות רבות עלולה לפגום בזגוגית השן[1].
מחקר תצפיתי מ-2017, על אנשים בריאים בעלי עודף משקל, מצא כי בקרב המשתמשים במי פה פעמיים ביום או יותר, היו כ-55% יותר מקריסוכרת או מצב טרום סוכרת (שבו ערכי הסוכר גבוהים מאוד) תוך שלוש שנים, בהשוואה לאלה שהשתמשו במי פה פעם ביום או כלל לא. הסברה היא שחומרים אנטי בקטריאליים שמשפיעים על חיידקי הפה ופוגמים בהיווצרות תחמוצת החנקן בפה. פגיעה זו, החוקרים סבורים, משפיעה על תהליכיםמטבוליים בגוף, מה שמגביר את הסיכון ליתרלחץ דם ואף לסיכון לסוכרת[2][3].
החומרים הפעילים הנפוצים בשטיפות הפה הם:
דוקטור אביטל קוזלובסקי -שטיפות פה - סוגים ואינדיקציות (2001).
