שחיית חזהמן הספר שלמלכיצדק תבנו "אמנות השחייה" (1696)סרטון המחשה של כמה מסגנונות השחייה: חתירה, פרפר, חזה
שחייה היא התקדמות בתוך המים (צלילה) אוציפה על גבי המים באמצעות הגפיים ובאמצעות תנועת הגוף. אדם העוסק בשחייה כמקצוע, כספורט או כתחביב קרוי שחיין. ההבדל בין ציפה לצלילה הוא שבצלילה מתרחשת שחייה מלאה ורצופה מתחת לפני המים, בעוד שבשחייה מתרחשת ציפה מלאה או חלקית על פני המים בכל רגע נתון. השחייה היא פעילותפנאי פופולרית ומוכרת גם כענףספורט תחרותי. בנוסף, שחייה נחשבת לפעילות גופנית ממעלה ראשונה ועוזרת לפתח את הרוב המוחלט שלשרירי הגוף, כמו גםסיבולת לב-ריאה וקיבולת ריאתית.
בשנת 1538 כתב ניקולאוס וינמן, מרצהגרמני לשפות, את הספר הראשון על שחייה בשם "השחיין או דיאלוג על אומנות השחייה" (בגרמנית: Der Schwimmer oder ein Zwiegespräch über die Schwimmkunst).[4] בשנת 1696 כתבמלכיצדק תבנו הצרפתי את ספרו "אמנות השחייה" שנקרא על ידי רבים במהלךהמאה ה-18. הספר הפך את שחיית החזה לפופולרית אך תיאר גם סגנונות נוספים, צלילה וקפיצת ראש.[5]
בשנת 1800 החלו לערוך תחרויות שחייה תחרותית באירופה, רוב התחרויות נערכו בסגנון חזה.[6] הענף זכה להתעניינות ציבורית רחבה בשנת1875, כאשר מת'יו ווב חצה את כלתעלת למאנש בשחייה, במשך 21 שעות ו-45 דקות.[7] שחייה הייתה אחד מןהמקצועות האולימפיים כבר באולימפיאדה המודרנית הראשונה בשנת 1896 באתונה. בשנת 1902 הוצג לראשונה לעולם המערבי סגנון החתירה המוכר היום על ידי ריצ'רד קייביל כאשר קבעשיא עולם חדש באליפות בין-לאומית באנגליה, כשהוא גובר על שחיינים בסגנונות אחרים.[8] קייביל פיתח את סגנון החתירה לאחר שלמד את תנועות השחייה של תושבאיי שלמה אליס ויקהאם. בשנת 1908 קמהפדרציית השחייה הבין-לאומית. סגנון הפרפר פותח בשנות ה-30 של המאה ה-20 על בסיס סגנון החזה. בשנת 1952 הכירה פדרציית השחייה הבין-לאומית בסגנון הפרפר כאחד מסגנונות השחייה וקבעה לו כללים ברורים.
המטרות הנפוצות ביותר לעיסוק בשחייה הן כפעילות פנאי, התעמלות ואימון גופני. שחייה כפעילות פנאי היא דרך טובה להירגע בעת פעילות גופנית מלאה. שחייה היא אחד מסוגי ההתעמלות הטובים ביותר. כיוון שצפיפות הגוף האנושי דומה מאוד לזו של מים, המים תומכים בגוף ופעילות זו מפעילה פחות לחץ על מפרקים ועצמות מאשר פעילות גופנית דומה באוויר. מסיבה זו השימוש בשחייה נפוץ ברפואת שיקום לאחר פציעות ולטיפול בנכים.
שחייה היא בעיקרפעילות אירובית בגלל משך הזמן הארוך של הפעילות המצריך אספקה קבועה שלחמצן לרקמת השריר. יוצאי הדופן הם משחי מרוץ למרחקים קצרים שם מתבצעתפעילות אנאירובית. שחייה עשויה לסייע ביציבה ולעזור בפיתוח גוף שרירי ודק האופייני לשחיינים.
קיימים מקצועות שבהם שחייה היא חלק מן המיומנויות הנדרשות לעוסקים במקצוע. כך למשל,שולי פנינים ודייגים בעזרת רובה דיג.מצילים נדרשים למיומנויות שחייה גבוהות ומיוחדות לצורך מקצועם.ביולוגים ימיים נדרשים לידע בשחייה ובצלילה לצורך ביצוע מחקריהם. שחייה היא מיומנות נדרשת ללוחמים ביחידותקומנדו ימי ויש גם מדריכי ומאמני שחייה ושחייה תחרותית שנדרשים לדעת לשחות ולפעמים להיות חלק מנבחרת.
שחייה תחרותית היאספורטאולימפי מאז האולימפיאדה הראשונה. בשחייה תחרותית מקובלים ארבעה סגנונות:חופשי (חתירה),חזה,גב ופרפר ונוספים להם משחימעורב (הכוללים את כל הסגנונות) ומשחישליחים (משחים שבהם קבוצת שחיינים שוחה כאחד). החלוקה למשחים מתבצעת על ידי מספר קריטריונים: מרחק, סגנון,מין ולעיתים גיל. בנוסף ישנה הבחנה בין משחים המתקיימים בבריכה למשחים המתקיימים במים פתוחים. מרבית השחיינים התחרותיים מתמחים בשחייה למרחקים קצרים (50–100 מטר), בינוניים (100–200 מטר), ארוכים (200 מטר ומעלה) או בשחייה במים פתוחים, בסגנון אחד או שניים.
המקורות היהודיים מדברים במפורש על חובת האב ללמד בנו שחייה.[9]
בתלמוד בבלי,מסכת קידושין,דף כ"ט, עמוד א' נכתב:”תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים.[10] רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות”
