שבעת הכפרים הוא כינוי לשבעה כפריםמתואליים (שיעיים) בגליל העליון המרכזי והמזרחי שננטשו ונכבשו במהלךמלחמת העצמאות ויושביהם ברחו ללבנון. שבעת הכפרים הם (ממזרח למערב)אבל אל-קמח,הונין,נבי יושע,אל-מאלכיה,קדס,צאלחה, ותרביח'א. רובם חרבו, ובמקומם הוקמו יישובים ישראליים.
למרות שהכפרים נמצאים מדרום לגבול הבינלאומי ביןישראל ללבנון דורשים גורמים שונים, ובראשםחזבאללה, להחיל עליהםריבונות לבנונית על סמך הסכמות אנגלו-צרפתיות לפניהמערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכן על סמך הגבול הלא-רשמי בין שטחי המנדט הבריטי לשטחי המנדט הצרפתי, עד שנת 1923.
הנוכחות המתואליית־שיעית באזורג'בל עאמל שבדרום הלבנון קיימת מהמאה ה־12.
בהסכם סייקס–פיקו ב־1916 הסכימו ביניהןהאימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית על חלוקת שטחיהאימפריה העות'מאנית לאחרמלחמת העולם הראשונה. בהסכם שורטטו קווי גבול כלליים בין אזורי שליטה והשפעה בריטיים וצרפתיים עתידיים, כאשר צרפת זוכה באזור הלבנון בו הייתה מעורבת מאמצע המאה התשע־עשרה והשטח שמדרום ניתן לבריטניה.
בדצמבר1920 הגיעו בריטניה וצרפת להסכמה על קו הגבול ביןהמנדט הבריטי למנדט הצרפתי בסוריה ולבנון. על פי הקו ששורטט נכללו שבעת הכפרים השיעיים, כמו גם כפריםנוצריים וסוניים נוספים, בשטחהמנדט הצרפתי בלבנון ותושביו נחשבו לבנונים. במפקד האוכלוסין שהתקיים בלבנון ב-1921, נמנו תושבי שבעת הכפרים, לצד תושבי יישובים אחרים באזור, ואף קיבלואזרחות לבנונית. אולם, סימון הגבולות בפועל, שהתבצע ממרץ 1921 לפברואר 1922 על ידיועדת ניוקומב-פולה, שונה התוואי ועשרים ושניים כפרים סופחו לשטחי המנדט, בהם שנים עשר כפרים סונים (אל-נאעמה,אל-חלאסה,אל-ח'סאס,אל-דוארה,אל-זוק אל-פוקני,אל-זוק אל-תחתאני,אל-זאויהלזאזה,אל-סאליחהאל-בויזיה,שווכה וקיטיה), שלושה נוצרים (כפר ברעם,מנסורה ואקרית), אחד חצי נוצרי וחצי סוני (אל-בסה), שישה שיעים ואחד חצי שיעי וחצי יווני-קתולי (אבל אל-קמח). עם סיום פרויקט סימון הגבולות ב־1926 הוכללו הכפרים בשטח המנדט ותושביהם איבדו את אזרחותם הלבנונית וקיבלו אזרחות מנדטורית.[1] ההסכם קיבל את אישורו שלחבר הלאומים ב-1934.
במסגרתמפקד האוכלוסין של המנדט ב־1931 נמנו בכפרים 4,100 שיעים.[1]
במהלךמלחמת העצמאות נעשה ניסיון להגיע להסכם בין השיעים המקומיים ליישוב היהודי במסגרתו יישארו הכפרים במקומם, אך לאחר התנגשות בין כוח ישראלי ללבנוני בספטמבר 1948 ליד כפרהונין פוצצו מספר מבנים בכפר ומרבית תושביו ברחו.[1] בתום המלחמה וקביעתהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון נותרו הכפרים בשטח ישראל בעוד תושביהם היו לחלק מהפליטים הפלסטינים.
ב־1984 העלהאמל לראשונה את הדרישה כי תוענק אזרחות לבנונית באופן גורף לפלסטינים־שיעים. בשנה זו הקימו תושבי הכפרים את ועד שבעת הכפרים (לג'נת אל־קרא אל־סבע).[1]
חזבאללה, כארגון טרור שיעי, אימץ את תושבי שבעת הכפרים השיעיים וזיכה אותם במעמד מיוחד. כחלק ממהלך זה הועבר בפרלמנט הלבנוני בשנת 1994 חוק המעניק אזרחות לבנונית מלאה לתושבי שבעת הכפרים[2], בניגוד לאחרים – המוגדריםפליטים פלסטינים שברובם לא זכו לאזרחות לבנונית ועל כן מוטלות עליהם הגבלות במסחר בנדל"ן ובתחומי עיסוק.
סוגיית שבעת הכפרים הוזכרה בנאומי מזכ"ל חזבאללה,חסן נסראללה, מאז שנות ה-90 שלהמאה ה-20 ובתדירות גבוהה יותר מאזנסיגת צה"ל מלבנון בשנת2000 כעילה להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל[3]. סוגיה זו מוזכרת פעמים רבות בנשימה אחת עם סוגייתחוות שבעא על מנת להדגיש שהמחלוקת של ארגון הטרור, המשים עצמו מייצג האינטרס הלבנוני, עם מדינת ישראל, לא מסתכמת בתא שטח אחד אלא שוללת את הלגיטימיות של הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון בטענת כזב ש"הארגונים הציוניים הטרוריסטים הזיזו את קו הגבול [בין לבנון לבין ארץ ישראל] משנת 1920 [אל קו] 1923 [וכתוצאה מכך] איבדה לבנון את שבעת כפריה ועשרים חוות חקלאיות [קרי, חוות שבעא]".[4]
החל משנת2023 גם סוגיית הקפת חלקו הצפוני, הלבנוני על פי 'הקו הכחול', של הכפרע'ג'ר בגדר על ידי ישראל הצטרפה לסוגיית הכפרים והחוות, לאחר שהוסר המחסום שהיה במרכז הכפר, ובכך למעשה סופח לישראל באופן מלא.