 | |||||
| לידה | 4 במאי1895 הרובע השמיני של פריז,צרפת  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 13 בדצמבר1972 (בגיל 77) הרובע השביעי של פריז,צרפת | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות מונפרנאס | ||||
| שם לידה | René Joël Simon Mayer | ||||
| מדינה | צרפת | ||||
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית, הרדיקלית והרדיקל-סוציאליסטית | ||||
| פרסים והוקרה | אביר בלגיון הכבוד | ||||
| |||||
| פעולות ומבצעים | |||||
| מלחמת העולם הראשונה | |||||
  | |||||
רנה מאייר (בצרפתית:René Mayer,4 במאי1895 -13 בדצמבר1972) היהראש ממשלת צרפת במשך כחצי שנה ב-1953, בתקופתהרפובליקה הצרפתית הרביעית שלאחרמלחמת העולם השנייה. מאייר היה היהודי השלישי, אחריאלכסנדר מילראן ולאון בלום, שכיהן בתפקיד זה (מתוך שבעה ראשי ממשלה צרפתים יהודים או ממוצא יהודי[1]). הוא כיהן לפני כן בשורת תפקידים רמי דרג בממשלת צרפת: שר התחבורה והעבודות הציבוריות, שר האוצר והכלכלה, שר ההגנה, שר המשפטים וסגן ראש הממשלה. כשנתיים לאחר סיום כהונתו כראש ממשלה הוא מונה לנשיא הגוף שקדם לאיחוד האירופאי. בתפקיד זה הוא כיהן במשך כשנתיים וחצי.
מאייר נולד למשפחה יהודית עשירה ברובע השמיני שלפריז, ב-1895. סבו מצד אביו היה סגן הרב הראשי של פריס. אביו ז'סטין מאייר היה מנהל בכיר בחברת "דופונט". מצד אמו הוא היה קרוב שלמשפחת רוטשילד. אביו נפטר כשהוא היה בן שנתיים והוא גדל אצל אמו וסבתו מצד האם. למד וסייםתואר ראשון במשפטים. התגייס לצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה בדצמבר1914 ולחם במסגרתחיל תותחנים ואף נפצע בקרב ב-1918, פעמיים. ב-1920 הוא מונה למועצת המדינה של צרפת.
ב-29 בנובמבר1921 נישא מאייר לסופרת דניס (לבית בלוך) מאייר. נולדו להם שני ילדים: ליס, ואנטואן, שנהרג ב-16 בספטמבר1944.
בשנים1921–1932 שימש מאייר כמרצה ואחר כךפרופסור ב-l'Ecole libre des Sciences politiques ובמקביל היה גם פקיד ממשלתי גבוה במספר משרדים ממשלתיים, מנהל נמלשטרסבורג (1924–1928) ואיש עסקים. בין השאר הוא כיהן בתפקידים בכירים שונים, לרבות דירקטור והחל מ-1932 סגן נשיא בחברת הרכבות הלאומית של צרפת (אדוארד דה רוטשילד, בן דודו היה הנשיא שלה). ב-7 באוקטובר1933 היה ממייסדי חברת התעופה הלאומית הצרפתיתאייר פראנס, מאיחוד של כמה חברות תעופה קטנות שקדמו לה ולאחר מכן ניהל את אייר פראנס עד1940, עת הודח מתפקידו על פיחוקי הגזע שלוישי, בשל יהדותו.
ב-1939, עם פרוץמלחמת העולם השנייה התגייס מאייר שוב לצבא הצרפתי ועמד בראש משלחת משרד החימוש בלונדון. משם הוא חזר במאי1940 לדרום צרפת, אזור שלטוןממשלת וישי. לקראת סוף שנת1941 החליטה ממשלת וישי בלחץ הגרמנים על הקמת גוף יהודי אחד שיאגד את כל יהודי צרפת תחת מסגרת אחת שתקל על ה"טיפול" בהם. ב-29 בנובמבר 1941 הוקם ה-(L'Union générale des israélites de France (UGIF - "האיחוד הכללי של יהודי צרפת". בין מייסדיו היה גם מאייר, אף כי הוא הצליח אחר כך להימנע מליטול חלק בארגון עצמו. בינואר1943 הוא ברח מדרום צרפת לברצלונה ולאלג'יריה, שם הצטרף לכוחותיו שלאנרי ז'ירו, שעמד אז בראשותצרפת החופשית.
בנובמבר1943, בעוד צרפת עדיין נתונה תחת הכיבוש הנאצי התפטר אנרי ז'ירו מכל תפקידיו ב"ועד לשחרור לאומי" של צרפת החופשית והגנרלשרל דה גול היה למנהיגה הבלעדי של התנועה. ב-9 בנובמבר1943 הוא מינה את מאייר לתפקיד שר התחבורה במעין ממשלה שלו, שפעלה בצפון אפריקה בלבד, באותו שלב. ממשלת דה גול הפכה מ"ועד" לממשלה גולה ואחר כך, עם שחרור צרפת, לממשלה ממש, המכונההממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית ומאייר המשיך עימה באותו תפקיד, כאשר ב-10 בספטמבר1944 הוא גם קיבל תוספת סמכויות, של שר לעבודות ציבוריות. הוא כיהן בתפקיד זה בממשלת דה גול קצת יותר משנתיים סך הכל, עד21 בנובמבר1945, כאשר דה גול עצמו התפטר כעבור כחודשיים.
מאייר הצטרף כעת, לראשונה, למערכת הפוליטית, אלהמפלגה הרדיקלית. מפלגה זו נוסדה ב-1901 כמפלגת שמאל, אך הייתה בתקופתו ובמהלך כלהרפובליקה הצרפתית השלישית והרביעית, מפלגת שמאל - מרכז מתונה. מאייר ניסה להיבחר מטעם מחוזז'ירונד שבדרום מערב צרפת, לאספה המכוננת הצרפתית, מיד לאחר גמר המלחמה, נכשל ונבחר בסופו של דבר ביוני1946, כנציג מחוזקונסטנטין (אלג'יריה). הוא המשיך לכהן בפרלמנט הצרפתי גם במהלך תשע השנים הבאות, עד1955, תוך שהוא מייצג נאמנה את האינטרסים של המתנחלים הצרפתים באלג'יריה.
הרפובליקה הרביעית הוקמה בינואר1947 וממשלות צרפת של הרפובליקה הרביעית התחלפו תדיר, בין קואליציית ימין - מרכז, בדרך כלל בראשות המפלגה השמרנית, אף כי היו גם ממשלות ימין - מרכז בראשות מפלגות אחרות, לבין קואליציית שמאל - מרכז, בדרך כלל בראשות המפלגה הרדיקלית, אף כי שוב, לעיתים גם בראשות מפלגות אחרות. סך הכל כיהנו בצרפת בתקופת הרפובליקה הרביעית 24 ממשלות שונות.
מאייר לא נכלל בממשלות המתחלפות הללו עד הקמת ממשלתרובר שומאן הימנית יותר, ב-24 בנובמבר1947, עת מונה לראשונה לשר האוצר והכלכלה למשך כשמונה חודשים. ב-26 ביולי1948, משהוחלפה הקואליציה בממשלת שמאל - מרכז בראשותאנדרה מארי איש מפלגתו הרדיקלית של מאייר, הוא החליף משרד, משר האוצר לשר ההגנה, אולם הספיק לכהן בתפקידו החדש הזה, פחות מחודשיים, עד11 בספטמבר1948. לאחר הפסקה של כשנה כיהן מאייר במשך כשנתיים (29 באוקטובר1949 -11 באוגוסט1951), תחת מספר ראשי ממשלות ממפלגות שונות, כשר המשפטים, ומ-11 באוגוסט1951 עד20 בינואר1952 היה סגנו של ראש הממשלהרנה פלבן איש השמאל, וכן, פעם שנייה, שר האוצר והכלכלה. הוא לא כיהן בממשלתו קצרת הימים שלאדגר פורה איש מפלגתו וגם לא בממשלת קואליציית הימין - מרכז בראשותאנטואן פיניי מהמפלגה השמרנית, ששלטה במשך כמעט שנה.
כל אותה תקופה לא זנח מאייר את זהותו היהודית. הוא כיהן במקביל לפעילותו הפוליטית גם כסגן נשיא "אליאנס" - "כל ישראל חברים". עם זאת, אחת מפעולותיו הראשונות של מאייר כשר משפטים ב-1949 הייתה מתן חנינה (חלקית) לקסאבייה ולה. ולה היה השר האנטישמי שהיה אחראי בממשלת וישי על הטיפול ביהודים ונחשב לזה ששלח את רובם למחנות ההשמדה הנאצים. הוא נידון לאחר המלחמה לעשר שנות מאסר בלבד, וגם הן קוצרו כאמור, בצורה משמעותית ביותר, על ידי מאייר.
ב-8 בינואר1953 התחלפה הממשלה שוב, לשמאל - מרכז והפעם, מאייר נבחר מטעם מפלגתו לראשות ממשלת צרפת. הוא כיהן במשך כחצי שנה כראש הממשלה, עד28 ביוני1953 ואז, עם חילופי הקואליציה, הוחלף על ידי נציג המפלגה השמרנית -ג'וזף לניאל. לניאל עצמו הוחלף שוב, כעבור כשנה, ביוני1954 בנציג חדש מטעם המפלגה הרדיקלית -פייר מנדס פראנס, שהיה בכך לראש הממשלה היהודי הרביעי של צרפת וכיהן כראש ממשלה עד פברואר1955. שלושת ראשי הממשלה הנוספים שהיו יהודים או ממוצא יהודי:מישל דברה (1959–1962),לורן פביוס (1984–1986) ואליזבת בורן (מכהנת החל ממאי2022).
מאייר לא הספיק לעשות הרבה בחצי שנת כהונתו כראש ממשלה. עם זאת, בתקופתו החלה תבוסתה של צרפת בהודו-סין דאז,וייטנאם דהיום, תבוסה שהגיעה לשיאה בקרבדיין ביין פו המפורסם, שהסתיים במאי 1954, בתקופת כהונתו של ג'וזף לניאל, יורשו של מאייר בראשות הממשלה[2]. תהליך התבוסה לא היה כמובן תוצאה של משהו שמאייר עצמו עשה, אלא חוסר יכולתו לשנות מצב אותו קיבל מראשי הממשלה שקדמו לו, של העדר אופק מדיני ברור ומטרות מלחמה מוגדרות. כשבמאי 1953 התמנה הגנרל נאוואר למפקד העליון של כוח המשלוח הצרפתי בהודו-סין, כל מה שידע ראש הממשלה רנה מאייר לומר לו היה כי "הממשלה מחפשת מוצא של כבוד", מבלי לפרט מעבר לכך. אפוף בעמימות שכזאת יצא נאוואר להודו-סין והחל בקרב למול הוייטמין בראשות הגנרלוו נגויין גיאפ והובס כאמור בתוך כשנה.
זמן קצר לאחר נפילת ממשלת פייר מנדס פראנס ובעוד מפלגתו הרדיקלית גורם מרכזי עדיין בשלטון עבר מאייר מפעילות פוליטית בתוך צרפת פנימה, לפעילות כלל אירופית. ב-3 ביוני1955 הוא נבחר לראשות קהילת הפחם והפלדה האירופית, הגוף שממנו נוצר בסופו של דברהאיחוד האירופי של היום. גוף זה כלל בתוכו שש מדינות אירופאיות:מערב גרמניה,צרפת ואיטליה, הגדולות ובלגיה,לוקסמבורג והולנד הקטנות. הגוף הביצועי של הקהילה הזו, מועצה, מעין ממשלה, כלל שני נציגים מכל אחת מהמדינות הגדולות ונציג אחד של כל אחת מהקטנות והם שבחרו את נשיא המועצה. מאייר היה הנשיא השני שלה והוא כיהן בתפקיד זה במשך כשנתיים וחצי עד13 בינואר1958 ואז עזב את הפוליטיקה.
מאייר חזר לשוק הפרטי לאחר מכן, כאיש עסקים, תוך שהוא נעזר רבות בקשריו עם משפחת רוטשילד. במקביל, הוא כיהן גם כיו"ר מועצת המנהלים של הקונסרבטוריום הלאומי לאמנויות.
מאייר הספיק לכהן במהלך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו, בין השאר גם כיועץ המשפטי של מחוז אורה שבנורמנדיה, בצפון מערב צרפת, וראש עיריית גיברני, שבמחוז זה (1945–1953), שהייתה מקום מושבו של הציירקלוד מונה. בנוסף, היה יועץ משפטי לעיריית סטיף, השנייה בגודלה באלג'יריה ומושל מחוז קונסטנטין באלג'יריה.
הוא כתב את הספר "ברית נאט"ו, שלום או מלחמה?" -?Le Pacte de l'Atlantique, Paix ou guerre, שיצא לאור ב-1949 בהוצאת PUF.
קיבל מספר עיטורי כבוד, לרבות דרגת מפקד (השלישית מתוך חמש) בלגיון הכבוד הצרפתי.
נפטר ב-13 בדצמבר 1972 בפריס ונקבר בבית הקברות מונפרנאס, ברובע ה-14.
