פואנקרה שירת במשך שנה במשרד החקלאות עד שנבחר בשנת1887 לבית הנבחרים כנציגמז. הוא הצטיין בתחום הכלכלי ושירת בוועדות תקציב. תחילה כיהן כשר החינוך, האומנות והדת ולאחר מכן כיהן כשר האוצר. בממשלתו של אלכסנדר ריבוט מונה פואנקרה לשר התעשייה האזרחית. בעזרת תומכים, פואנקרה היה שותף ראשי, בשנת 1902, להקמת המפלגה הצרפתית האיחוד הדמוקרטי הרפובליקני שהפכה במהרה למפלגת המרכז ימין החשובה ביותר ברפובליקה השלישית. לאחר מכן בשנת1906 למשך זמן קצר פואנקרה חזר לכהן כשר האוצר.
"פואנקרהיזם" היה תנועה פוליטית שפעלה בין השנים1902–1920. בשנת1902, השתמשז'ורז' קלמנסו במונח כדי לתאר דור צעיר של פוליטיקאים שמרנים שאיבדו את האידיאליזם של מייסדי הרפובליקה. לאחר1911, שימש המונח לציון "התחדשות לאומית" מול האיום הגרמני. לאחרמלחמת העולם הראשונה, "פואנקרהיזם" מתייחס לתמיכתו של פואנקרה באינטרסים עסקיים ופיננסיים.
פואנקרה היה ידוע ביריבות רבת-שנים עם ז'ורז' קלמנסו. קלמנסו ופואנקרה תיעבו זה את זה באופן מוחלט, וניהלו אחת המחלוקות הפוליטיות הארוכות ביותר בפוליטיקה הצרפתית. ההיסטוריון הבריטי אנטוני אדמתווייט תיאר את פואנקרה כמי שסבל מ"אובססיה לקלמנסו שקרובה לפרנויה" וכ"קר רוח שהדבר היחיד שעורר בו תשוקה היה חתולים".
זמן קצר לאחר שמונה פואנקרה לראש ממשלת צרפת בינואר1912 החל במדיניות שנועדה לחסום את שאיפותיה שלגרמניה למעמד של "מעצמת-על עולמית", ופעל לשיקום הקשרים עם בעלת בריתה של צרפת – רוסיה. פואנקרה דאג שגרמניה לא תוכל ליצור יחסי חוץ טובים עםרוסיה ובריטניה וחיזק את הצבא בכך שהוסיף לו השקעות מהבנק המדיני, הגדיל את הגיוס והורה להתחיל להכין תוכניות לגבי התקפה על גרמניה.
לאורךהמשבר הבוסני והמשבר המרוקאי השני פואנקרה לא הצליח לשתף פעולה עם האימפריה הרוסית, ולכן בשנת 1912 הוא חידש את חוזה החברות בין צרפת לרוסיה משנת 1894 מחוזה הגנה לחוזה התקפה לכל מקרה שעלול לקרות, אפילו ממשבר בבלקנים. באוגוסט אותה השנה כשנפגש פואנקרה עם הצאר הרוסיניקולאי השני הוא חיזק את ההסכם בכך שחידש אותו לרמה צבאית.
במקביל, קיווה פואנקרה לקדם מדיניות של התרחבות טריטוריאלית על חשבון בת־בריתה הלא רשמית של גרמניה –האימפריה העות'מאנית.מטעמים היסטוריים, כלכליים ודתיים, לצרפת הייתה לאורך השנים עניין רב באזורהלבנט שבמזרח התיכון.במשך מאות שנים שימשה צרפת כמגינתם שלהנוצרים המארונים, ובמיוחד בשנת1860, כאשר איימה לצאת למלחמה בעקבותהטבח שבוצע במארונים בידימוסלמים ודרוזים מקומיים, בעוד שהשלטונות העות'מאניים לא עשו דבר.
פואנקרה היה אחד החברים הבולטים ב־Comité de l'Orient (הוועדה לענייני המזרח), הגוף המרכזי שדגל בהתרחבות צרפתית במזרח התיכון. נכונותו של פואנקרה לפתוח במהלך של התקרבות לגרמניה הקיסרית – כדי לאפשר לצרפת לממש את שאיפותיה במזרח התיכון – התחזקה בעקבות תוצאותמלחמת הבלקן הראשונה.במהלך מלחמה זו,בולגריה (שצבאה אומן על ידי משלחת צבאית צרפתית) הביסה במהירות את צבאו של הסולטאן – שאומן על ידי הצבא הגרמני. ניצחונה המהיר של בולגריה היה מכה קשה ליוקרה של גרמניה, ובמקביל חיזק את הביטחון העצמי של צרפת. דבר זה איפשר לפואנקרה לפנות לברלין מעמדת כוח. פואנקרה התנגד לכל איחוד צרפתי-גרמני באומרו כי הדבר יביא לכך שפריז תהיה משנה שלברלין ובכך צרפת כבר לא תהיה מעצמה עולמית.
ניצחונו של פואנקרה בבחירות לנשיאות צרפת בשנת1913 נעזר בתמיכה של 2,000,000 פרנקים מרוסיה. הוא נבחר לנשיא הרפובליקה בשנת 1913, כיורשו שלארמאן פלייר.פואנקרה, שהיה אדם נחוש ובעל אופי חזק, היה הנשיא הראשון של הרפובליקה השלישית מאז תקופתו שלמק-מהון בשנות ה-70 של המאה ה-19 שניסה להפוך את תפקיד הנשיא למוקד כוח ממשי – ולא רק לתפקיד טקסי וסמלי. הוא הפגין נוכחות והשפעה אישית, ונטל עניין מיוחד במדיניות החוץ.
ב־20 בינואר1914, היה פואנקרה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר בשגרירות גרמניה בפריז – מחווה ברורה שנועדה להראות כי הוא מעוניין להמשיך במדיניות של שיפור ההבנה הגרמנית כלפי מטרותיה של צרפת.
בתחילת 1914, פואנקרה נקלע לשערורייה כאשר הפוליטיקאי השמאלניז'וזף קאיו איים לפרסם מכתבים המראים כי פואנקרה השתתף בשיחות חשאיות עםהוותיקן תוך שימוש בממשלת איטליה כמתווכת, מה שהיה מקומם את הדעה האנטי-דתית בצרפת.
קאיו נמנע מפרסום המסמכים לאחר שהנשיא לחץ על גסטון קלמט, עורך עיתוןלה פיגארו, שלא לפרסם מסמכים החושפים כי קאיו היה לא נאמן לאשתו הראשונה, וכן היה מעורב בעסקאות פיננסיות מפוקפקות שנשקו למדיניות חוץ אוהדת לגרמניה. העניין עשוי היה להיגמר בכך – אלמלא גברת קאיו השנייה, אשר נחרדה מכך שקלמט עשוי לפרסם מכתבי אהבה שכתב לה בזמן שבעלה עוד היה נשוי לקודמתה. ב־16 במרץ 1914, היא הלכה למשרדו של קלמט וירתה בו למוות.
הפרשה שנודעה בשם "פרשת קאיו" (L'affaire Caillaux) הפכה לסיפור החדשותי המרכזי בצרפת במחצית הראשונה של שנת 1914.היא הייתה כל כך שערורייתית עד שפואנקרה התלוצץ באירוניה כי ייתכן שמהיום גם הוא ישלח את גברת פואנקרה לרצוח את אויביו הפוליטיים – מאחר שהשיטה הזו מצליחה כל כך עבור קאיו...
עיתון צרפתי ראשי המכריז בחגיגיות על ניצחונו של פואנקרה בבחירות לנשיאות.
בשנת1913, הוכרז כי פואנקרה יבקר בסנקט פטרבורג ביולי 1914 כדי להיפגש עם הצארניקולאי השני.שר החוץ של אוסטרו-הונגריה, הרוזןלאופולד פון ברכטולד, החליט כי מסוכן מדי להגיש את האולטימטום לסרביה בזמן פסגת צרפת–רוסיה, ולכן בחר להמתין עד שפואנקרה יעלה על סיפון אוניית הקרב France, שתיקח אותו בחזרה לצרפת.
מלווה בראש הממשלה רנה ויוויאני, נסע פואנקרה לרוסיה בפעם השנייה (אך לראשונה בתפקיד נשיא) במטרה לחזק את הברית בין צרפת לרוסיה. תמלילי פסגת סנקט פטרבורג לא שרדו, אך העדויות התיעודיות הקיימות מרמזות כי לא ניקולאי ולא פואנקרה לא הפגינו דאגה מיוחדת מהמצב המתהווה בבלקן.בזמן הפסגה היו שמועות – אך לא עדויות חד-משמעיות – כי וינה עשויה לנצל את ההתנקשות (בארכידוכס פרנץ פרדיננד) כדי לפתוח במלחמה נגד סרביה.
כאשר האולטימטום האוסטרו-הונגרי נמסר לסרביה ב־23 ביולי, ממשלת צרפת הייתה בידיו של ז’אן-בפטיסט ביאנו־מרטן, שר המשפטים שכיהן כראש ממשלה בפועל.חוסר יכולתו של ביאנו־מרטן לקבל החלטות תסכל מאוד את פיליפ ברתלו, הדמות הבכירה ביותר שנכחה באותה עת במשרד החוץ (Quai d'Orsay) בפריז. ברתלו התלונן כי צרפת לא עושה דבר בשעה שאירופה עומדת בפני סכנת מלחמה. יתרה מזאת, ניסיונותיו של פואנקרה לתקשר עם פריז מהים הופרעו, כאשר הגרמנים שיבשו את שידורי הרדיו בין אונייתו לבין פריז.
רק כאשר פואנקרה שב לפריז ב־30 ביולי 1914, הוא למד סוף סוף על המשבר, ומיד ניסה למנוע מהאירועים להידרדר למלחמה. באישורו המלא של פואנקרה, שלח ראש הממשלה ויוויאני מברק לצאר ניקולאי, שבו אישר כי: "בצעדים הזהירים וההגנתיים שלדעתה נאלצת רוסיה לנקוט, עליה להימנע בשלב זה מכל פעולה שעלולה לשמש לגרמניה אמתלה לגיוס מלא או חלקי של כוחותיה." בנוסף, ניתנה הוראה לכוחות הצבא הצרפתי לסגת שישה מיילים (כ-10 קילומטרים) מקו הגבול עם גרמניה.
למחרת, ב-31 ביולי, הגיש שגריר גרמניה בפריז, הרוזן וילהלם פון שון, אולטימטום לראש ממשלת צרפת, רנה ויוויאני, שבו הזהיר כי אם רוסיה לא תפסיק את הגיוס הצבאי שלה, גרמניה תתקוף הן את צרפת והן את רוסיה בתוך 12 שעות.האולטימטום גם דרש שצרפת תבטל מיד את בריתה עם רוסיה, תאפשר לצבא הגרמני להיכנס לשטחה ללא התנגדות, ותעביר לידי גרמניה את המבצרים בוורדן ובטול לשם כיבוש זמני, כל עוד גרמניה נמצאת במלחמה עם רוסיה.
בתגובה, הממשלה הצרפתית הורתה לשגרירה בסנקט פטרבורג, מוריס פלאולוג, לברר מה מתרחש ברוסיה, תוך שהיא מסרבת לבקשתו של הגנרלז’וזף ז’ופר להתחיל בגיוס כללי של הצבא הצרפתי. אולם, האולטימטום הגרמני מ־31 ביולי 1914 העמיד את צרפת בפני שתי ברירות: או לקבל את ההשפלה שבהיענות לדרישות – מה שהיה מביא בפועל לסיומה של צרפת כמדינה עצמאית – או לצאת למלחמה מול גרמניה.
ההיסטוריון האמריקני ליאונרד ו' סמית, יחד עם ההיסטוריונים הצרפתים אנט בנקר וסטפן אודואן-רוזו, כתבו שצרפת לא באמת עמדה בפני ברירה – האפשרות של קבלת האולטימטום של פון שון הייתה כל כך משפילה, עד שהייתה בלתי מתקבלת על הדעת בעיני רוב עצום של הציבור הצרפתי.
לאחר שצרפת דחתה את האולטימטום וגרמניה הכריזה עליה מלחמה, הופיע פואנקרה בפני האספה הלאומית והכריז כי צרפת נמצאת במצב מלחמה.באותו נאום גיבש את עקרון האיחוד המקודש (l’union sacrée) – בו הכריז: "שום דבר לא ישבור את האיחוד המקודש מול פני האויב."
פואנקרה נדחק בהדרגה לשוליים לאחר עלייתו לשלטון שלז'ורז' קלמנסו כראש ממשלה בשנת1917.הוא סבר ששביתת הנשק הושג מוקדם מדי, ושיש לאפשר לצבא הצרפתי לחדור עמוק יותר לתוך גרמניה.
פרדיננד פוש הפציר בפואנקרה להפעיל את סמכויותיו – כקבוע בחוקה – ולקחת לידיו את ניהול המשא ומתן על החוזה, בשל חששו שקלמנסו אינו מגשים את מטרותיה של צרפת.פואנקרה נמנע מלעשות כן, וכאשר הממשלה הצרפתית אישרה את תנאי ההסכם שקלמנסו הצליח להשיג, שקל פואנקרה להתפטר – אך גם הפעם נמנע מכך.
בשנת1920 הסתיימה כהונתו של פואנקרה כנשיא, ושנתיים לאחר מכן שב לתפקיד ראש הממשלה.
שנתיים לאחר מכן חזר פואנקרה לתפקידראש ממשלת צרפת. שוב, כהונתו הייתה מוכרת במדיניותו הנוקשה נגד גרמניה. מאוכזב מחוסר נכונותה של גרמניה לשלם פיצויים, קיווה פואנקרה לסנקציות כלכליות משותפות אנגלו-צרפתיות נגד גרמניה בשנת1922, בעודו מתנגד לפעולה צבאית.באפריל 1922, נחרד פואנקרה מהסכם רפאלו, שהיווה את תחילתה של התגרות גרמנית-סובייטית נגד הסדר הבינלאומי שנקבע באמנת ורסאי.הוא הוטרד מכך שראש ממשלת בריטניה,דייוויד לויד ג'ורג', לא חלק על דעתו, ואף קיבל כמעט בברכה את הסכם רפאלו כהזדמנות לשלב את רוסיה הסובייטית במערכת הבינלאומית.
באמצע מאי 1922 הגיע פואנקרה למסקנה שאם רפאלו לא תשכנע את הבריטים שגרמניה מתכוונת לערער את מערכת ורסאי בכל דרך אפשרית, אז לא יהיה כל סיכוי לשכנע אותם – ובמקרה כזה צרפת תיאלץ לפעול לבדה.
לדאגתו של פואנקרה התווסף גם מסע התעמולה העולמי שהחל באפריל 1922, שהאשים את צרפת באחריות למלחמת העולם הראשונה במטרה להפריך את סעיף 231 של אמנת ורסאי, ובכך לפגוע בטענות הצרפתיות לפיצויים.
בתעמולה הגרמנית-סובייטית בשנות ה־20, משבר יולי 1914 הוצג כ"פואנקרה-לה-גֶר" (Poincaré-la-guerre – "מלחמת פואנקרה"), שבה פואנקרה הפעיל את התוכניות שהוא לכאורה ניהל עם הקיסר ניקולאי השני ב-1912 למטרת פירוק גרמניה.העיתון הקומוניסטי הצרפתי L'Humanité פרסם כתבה ראשית שהאשימה את פואנקרה וניקולאי השני כשני האנשים שהטביעו את העולם במלחמה ב-1914.תעמולת "פואנקרה-לה-גֶר" הוכחה כאפקטיבית מאוד בשנות ה־20.
כל האביב והקיץ של 1922 המשיכו הבריטים לדחות את הצעותיו של פואנקרה לברית עם בריטניה. ניסיונו של פואנקרה להגיע לפשרה עם הבריטים בנושא הפיצויים הגרמניים נכשל ב-1922.
עד דצמבר 1922 עמד פואנקרה מול עוינות בריטית-אמריקאית-גרמנית, וראה כיצד אספקת הפחם לתעשיית הפלדה הצרפתית והכספים לשיקום האזורים התעשייתיים ההרוסים מתייבשים.
פואנקרה החליט לכבוש אתחבל הרוהר (Ruhr) ב-11 בינואר1923, במטרה לגבות בעצמו את הפיצויים.לפי ההיסטוריונית סאלי מרקס, צעד זה "היה רווחי ולא גרם להיפר-אינפלציה גרמנית שהחלה ב-1922 והתגברה בעקבות תגובות גרמניות לכיבוש הרוהר, ולא לקריסת הפרנק ב-1924 שנבעה מהמדיניות הפיננסית הצרפתית ומהיעלמות הפיצויים".הרווחים, לאחר קיזוז עלויות הכיבוש ברוהר והריין, הסתכמו בכמעט 900 מיליון מארק זהב. במהלךמשבר הרוהר, נכשל פואנקרה לייסדיחסים דיפלומטיים עםברית המועצות.
פואנקרה הפסיד בבחירות לפרלמנט הצרפתי ב-1924, "יותר בשל קריסת הפרנק והמיסים שהוחלו בעקבותיה מאשר בשל הבידוד הדיפלומטי".
על פי כתב העתטיים (שער מ-24 במרץ 1924) וההיסטוריון היינס ה. הול, פואנקרה לא היה לאומני נקמני.למרות חילוקי הדעות עם בריטניה, שאף לשמור על ההסכמה האנגלו-צרפתית.כאשר הורה על כיבוש חבל הרוהר ב-1923, מטרותיו היו מתונות.הוא לא ניסה להחיות את תנועת העצמאות באזור הריין.מטרתו העיקרית הייתה לגרום לגרמניה לציית להסכם ורסאי.עם זאת, שיטותיו הנוקשות ואופיו האוטוריטרי הובילו לכישלון מדיניותו.
המשבר הפיננסי החזיר את פואנקרה לשלטון בשנת1926, והוא שוב התמנה לראש הממשלה ושר האוצר עד פרישתו בשנת1929. כראש ממשלה הוא נקט מספר מדיניות לייצוב מטבע הפרנק, המכונה רטרואקטיבית"חוק הייצוב של פואנקרה". הפופולריות שלו כראש ממשלה עלתה במידה ניכרת לאחר שובו לתקן הזהב, עד כדי כך שמפלגתו זכתה בבחירות הכלליות באפריל1928. כבר בשנת1915, הציג רמון פואנקרה חוקדה-נטורליזציה שנוי במחלוקת, אשר הוחל על אזרחים צרפתים אשר במקורם "ממוצא אויב" שהמשיכו לשמור על לאומיותם המקורית. באמצעות חוק אחר שהתקבל בשנת1927, הממשלה יכולה הייתה להתנכל לכל אזרח חדש שביצע מעשים בניגוד ל"אינטרס הלאומי" הצרפתי.
