הממלכה המשיכה להתקיים לאחר מכן בנסיכויות נפרדות אשר נפרסו על כל המרחב של אוקראינה. המבנה השלטוני הזה נמשך עד סוףהמאה ה-15 בכיבוש מרבית שטחה של אוקראינה על ידיהדוכסות הגדולה של ליטא.
ימי שלטונו שלולדימיר הראשון (החל מ-980 לערך וכלה ב-1015) וכן ימיו של בנוירוסלאב הראשון (1019 עד1054) נחשבו לתור הזהב שלקייב. בתקופה זו נתקבלההכנסייה הרוסית הפרבוסלבית (הנצרות האורתודוקסית) ונכתבקודקס חוקים מזרח סלאבי ראשון – "האמת הרוסית" (ברוסית ארכאית: Правда Роська, "פְרַבְדָה רוֹסְקַה"; ברוסית מודרנית: Ру́сская пра́вда, "רוּסְקַיָה פְרַבְדָה"). המעמד השליט של רוס המוקדמת היה ככל הנראה אצולה-לוחמת ממוצאסקנדינבי ששלט על רובסלאבי. השלטון הסקנדינבי ברוס המשיך עד לאמצעהמאה ה-11.
רוס של קייב הייתה ישות פוליטית שהורכבה מכמה שבטים סלאביים נפרדים ואחר כך נסיכויות שונות. גם לאחר הענקת הבכורה לקייב, הנסיכים באזורים האחרים נהנו מעצמאות רבה.[1]
החל משלטונו שלולדימיר הראשון והלאה, התפתחה שיטה בה כל הנסיכים שותפים בשלטון, אך מכירים בסמכותו של "הנסיך העליון" שיושב בקייב. ולדימיר מינה את בניו לשליטים בחלקים שונים בממלכתו, וכך נהגו גם השליטים אחריו.[2]
ישנן דעות מנוגדות בקרב חוקרים ביחס לשאלה האם הייתה שיטה מסודרת להעברת השלטון בקייב וכיצד זו נראתה. לפי חלק מהחוקרים,ירוסלאב הראשון קבע שיטה מסודרת להעברת השלטון שמכונה שיטת ה"רוטה"(אנ'), לפיה השלטון מועבר תמיד למבוגר ביותר במשפחת המלוכה, ובלבד שאביו היה מלך לפניו. סכסוכי הירושה נבעו לדעתם מנסיכים שהסתמכו על כוחם המקומי כדי לעקוף את סדר הירושה. חוקרים אחרים סבורים כי לא הייתה כל שיטה מוסכמת להעברת השלטון, ובכס זכה מי שהצליח לגבור על הנסיכים האחרים בשל כוחו הפוליטי והצבאי. רוב החוקרים מסכימים היום כי ירושת כס השלטון בקייב נעשתה על בסיס העיקרון המוסכם כי בכיר הנסיכים בדור המבוגר של המשפחה יהיה היורש, אך לא בהכרח הייתה הסכמה על הקריטריונים לבכירות.[3]
אנשי רוס היו כנראה הכוח הדומיננטי באזור צפון-מערברוסיה של היום החל מהמאה ה-8. בתחילתהמאה ה-9 החל להיווצר ארגון רופף שלהם תחת השם "רוס קאגאנט" (רוסיה הקדומה). ניתן להתייחס למושג הזה כאל גוף מדיני שקדם לרוס של קייב. לפי הכתוב בכרוניקה הרוסית הראשונה,ורנג בשםרוריק התיישב בנובגורוד, הממוקמת בשטח רוסיה כיום, כשליט (אחרי שנבחר על ידי כמהשבטים סלאביים ופינו-אוגריים) בסביבות שנת860. מאוחר יותר העמיק את שליטתו עד לקייב, בירתה שלאוקראינה כיום. הכרוניקה מתייחסת אליו כאל אבישושלת רוריק.
הוורנגים התיישבו לראשונה בכפרלדוגה והתפשטו דרומה לנובגורוד, והגיעו בסופו של דבר עד קייב – מה שהפסיק את השפעתה שלממלכת הכוזרים באזור, אשר התבטאה בגבייתמס מתושבי קייב. מייסדה של רוס של קייב היה הנסיךאולג (יש משערים שהוא "הלגו מלך רוסיא" המוזכר במכתב שכטר אולם כנראה הכוונה לאיגור ואשתואולגה). אולג הקים את הממלכה בשנת880 לערך. בשלושים וחמש השנים שלאחר מכן הכניעו אולג ולוחמיו את השבטים המזרח-סלאביים והפינים שהיו באזור. בשנת907 הוביל אולג מתקפה עלקונסטנטינופול, ובשנת911 חתם עלהסכםמסחר עםהאימפריה הביזנטית (חוזה רוס-ביזנטיון), כשותף שווה. המדינה החדשה שבירתה קייב שגשגה בזכות אספקה סדירה שלפרוות,דונג ודבש בכמות אשר הספיקה לייצוא. כמו כן, סייעה לשגשוג שליטתה בשלושה נתיבי תנועה מרכזיים במזרח אירופה: מסלול המסחר על נהר הוולגה, מןהים הבלטי ועד למזרח הרחוק, מסלול המסחר על הדניפר, מן הים הבלטי ועד לים השחור, ומסלול המסחר מממלכת הכוזרים לגרמאנים.
ההיסטוריה של רוס של קייב כתובה בנטייה פרו-סקנדינבית ברורה, מה שהביא מספרהיסטוריונים סלאביים לדון בשאלה: מה היה חלקם של הוורנגים בהקמת קייב של רוס. עד לימי שלטונו שלסוויאטוסלב הראשון, נסיך קייב (945–972) כבר אימצו שליטים מקומיים את המיתולוגיה הסלאבית ואת השמות הסלאביים. למרות זאת, בהיסטוריה הכתובה מאותם ימים יש משמעות רבה דווקא לסקנדינבים. כיבושיו והצלחתו הצבאית של סוויאטוסלב היו מדהימות; הוא הכה ללא רחם את שכניו החזקים ביותר –ממלכת הכוזרים והאימפריה הבולגרית, ואלה התמוטטו זמן קצר לאחר פלישותיו.
המחוז בו שכנה קייב המשיך להיות הדומיננטי ביותר ברוס של קייב למשך שתי מאות. הנסיך הגדול של קייב שלט על השטחים מסביב לעיר וקרוביו שהיו לנתינים באופן תאורטי שלטו בערים אחרות ושילמו לו מס. שיאי פריחתה של המדינה היו תחת השלטון שלולדימיר הראשון (980–1015) ובין 1019–1054 תחתירוסלאב הראשון. שניהם המשיכו את ההתפשטות המתונה של המדינה כפי שהתחיל הנסיך אולג.
ולדימיר עלה לשלטון עם מות אביו, סביאטוסלב, בשנת972, וביסס אותו לאחר שהביס את אחיו למחצהיארופולק, נסיך קייב בשנת980. נקודת הציון הגדולה ביותר בשלטונו הייתה התנצרות של חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה, תהליך שהחל בשנת988. לפיהכרוניקות הרוסיות, שכשוולדימיר בחר לזנוח את האמונה הפגאנית הסלאבית, הוא שלח את יועציו הקרובים יחד עם לוחמים לחלקים שונים באירופה. לאחר שביקרו אצל הנוצרים הקתולים, היהודים והמוסלמים הם הגיעו לבסוף לקונסטנטינופול. שם הם נדהמו מיופייה שלקתדרלתאיה סופיה ומהטקס שנערך בה, והחליטו בו במקום שזוהי האמונה אותה יאמצו. כששבו לביתם המירו את דתו של ולדימיר לזו שהייתה נהוגה בעיר היוונית לאחר שהודיעו לו שזוהי הדת הטובה ביותר. בעקבות זאת נסע ולדימיר בעצמו לקונסטנטינופול ונשא לאישה את הנסיכה אנה, אחותו של הקיסר הביזנטי,בסיליוס השני בולגרוקטונוס.
לקראתהמאה ה-11 החלה החלשות של השלטון המרכזי, והתרבו המלחמות הפנימיות בין הנסיכים. לאחר מותו שלמסטיסלאב הגדול ב-1132 החלה סדרה ארוכה של סכסוכי ירושה, בעקבותיהם איבדה קייב את השליטה על שאר הנסיכויות הרוסיות.[4]
כתוצאה מכך החלו להתפתח מרכזי כוח נוספים בצפון -רפובליקת נובגורוד ונסיכות ולדימיר. נסיכי ולדימיר, בעלי כוח וכריזמה, החלו במאבקים נגד נסיכי קייב ולמעשה קיבלו עצמאות מלאה. בשנת 1169 נסיך ולדימיראנדרי בוגולובסקי אף כבש את קייב בראש קואליציה של נסיכים, אך החליט לא למשול בה, מה שסימן את ירידת חשיבותה של קייב כמרכז הנסיכויות הרוסיות.[5]
במהלך פלישתהאימפריה המונגולית במחציתהמאה ה-13, השליטה של נסיכי קייב אבדה סופית. המונגולים הכירו בנסיך ולדימיר כנסיך הראשי של הנסיכויות הרוסיות ואף ראש הכנסייה הרוסית עבר מקייב לוולדימיר.
לדבריאנרי פירן, הפעילות המסחרית של רוסיה נמשכה כל זמן שהדרכים לקונסטנטינופוליס ולבגדאד היו פתוחות, אך במאה ה-11 פקד אותה משבר שהמיטו עליה הפצ'נגים, שהופיעו על חופי הים הכספי והים השחור, וקטעו את סחר החוץ של רוסיה: המסחר ברוסיה נפסק, הערים נתרוקנו מתושביהן, ואת כלכלתהמסחר החליפה כלכלה חקלאית. קייב ירדה מגדולתה ומרכז המדינה הרוסית הוסט צפונה למוסקבה. ברוסיה עלתה אצולת קרקעות ונוצרה מערכת סניוריאלית, שבה הצטמצם הצורך בייצור לכדי סיפוק צורכי המחיה של האדון ושל איכריו בלבד.[6]
זיקה מסוימת לזיכרון ההיסטורי של רוס, ועמה השם והזהות הקשורים אליה, הוסיפה להתקיים בישויות הפוליטיות הסלאביות-מזרחיות שהגיחו לאחר מפלתה. האליטות החילוניות והדתיות בנסיכויותהאליץ'-וולין,פולוצק,מוסקוביה,ולדימיר ועוד, הוסיפו לראות בה מקור ללגיטימציה שושלתית. התנועות הלאומיות ברוסיה,אוקראינה ובלארוס, האסכולות ההיסטוריוגרפיות שלהן והמדינות עצמן, מציבות את רוס הקייבית במקום בולט בתולדותיהן, ומתחרות זו בזו על ניכוס מורשתה.[7]
^Serhii Plokhy, The Origins of the Slavic Nations: Premodern Identities in Russia, Ukraine, and Belarus. Cambridge University Press, 2006. עמודים 10-13
.png)
