המונח רומנטיקה קשור לסוגה הספרותית שלרומנסה. בימי הביניים היו שני סוגים עיקריים של יצירהספרותית עממית:נובלה ורומנסה. הנובלה עסקה בבעיות של החיים היומיומיים השגרתיים. הרומנסה עסקה בהרפתקאות גבורה שלאבירים על רקעעולם קסום ודמיוני. באופן דומה (אך שונה, כי הנובלות והרומנסות ברובן לא היו ספרות רצינית, ואילו השירה הרומנטית שאפה לפסגת היצירה), אם הספרות של המאה ה-18 הייתה בעיקר ספרות ריאליסטית שעסקה בהשקפות ובעיות של המעמד הבורגני או בתיאור חיי הכפר, הרי שהספרות הרומנטית עסקה בהתבוננות לא רגילה בדברים שגרתיים, או בדברים יוצאי דופן, כגון נופים נשגבים, תקופות קודמות, ארצות ותרבויות רחוקות, תופעות על-טבעיות, וכיוצא בזה.
אם לג'יימס תומסון, משורר בן המאה ה-18, פרח הוא עצם שיש לו צורה וצבע מסוימים, ציור אביבי של הבורא; הרי שלמשורר הרומנטיפרסי ביש שלי, פרח הוא דבר של אור ואהבה, בהיר בחשקו, וחיוור בתשוקתו; ולוורדסוורת' פרח הוא בריה חיה המשתתפת בחיים הרוחניים ובשמחה של ההוויה, שמחה שהיא בבת-אחת רגועה ואקסטטית[2].
אם האידיאל שלהנאורות היה הפילוסוף-מדען המקדם ומשפר את החברה, ולפיכך הילד נחשב ליצור חסר דעת שיש לחנכו על מנת להופכו לאדם; הרי שהאידיאל של הרומנטיקה היה המשורר-חוזה, או מתקן העולם (כי החברה האנושית נחשבה על ידי הרומנטיקנים למקולקלת), ולפיכך, הילד, בגלל קרבתו התמימה לבורא, או בהיותו משקף את הפוטנציאל האינסופי של האדם שמבוגרים אינם ממשים כראוי, נחשב ביצירה הרומנטית לבריה פלאית, עד כדי כך שוורדסוורת' טבע את מטבע-הלשון "הילד הוא אבי האיש".
ויליאם טרנר, טירת נורהאם: זריחה (1798, בהשפעת המשורר ג'יימס תומסון)
המשורר האנגלי הטיפוסי שלהמאה ה-18 היה איש-ספר שהביע באופן דידקטי ובסגנון אמנותי מבריק רעיונות שפותחו באופן שיטתי על ידי חושבים בני זמנו. למשל, "מאמר על האדם" מאתאלכסנדר פופ, שקאנט היה מצטט ממנו בהתפעלות בהרצאותיו. כותבים כאלו לא נחשבו בתקופה הרומנטית, בה חותם המקוריות היה אמת מידה לכל, למשוררים מהשורה הראשונה. לעומת זאת, המשורר הרומנטי האנגלי, מתוך תפיסה אידיאלית כזו או אחרת, היה מביע רגשות חזקים באופן אינטואיטיבי, ומצרף לרגשות הרהורים רפלקטיביים עליהם ועל תהליך היצירה, בצורה מקורית הממזגת רגש ומחשבה. למשל, הפואמה הפיוטית-פילוסופית "אודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות" מאת וורדסוורת', שלדעתאמרסון היא השיא שאליו הגיע האינטלקט בזמנם.
על אף ההבדלים הגדולים בין הרומנטיקה לבין הנאורות, התנועה הרומנטית לא נבראה יש מאין, אלא הייתה במידה לא מעטה, לכל הפחות בתחילתה, פיתוח, העמקה, העדנה, העשרה, והאצלה של רעיונות ורגשות שהובעו בכמה יצירות משפיעות שחוברו במהלך המאה ה-18, ביניהן: הפילוסופיה שלז'אן-ז'ק רוסו שהדגישה את חשיבותכבוד האדם כאדם ואת הכוח של נוף טבעי לענות לצרכיו[3], השירים התיאוריים שלג'יימס תומסון וג'ון דייר על תיאורי-טבע רבי השראה ומוסר, השיטה הפילוסופית שלקאנט שבמרכזה הפרט החושב המאחד הכל בתודעתו[3], ספרו שלאדמונד ברק על הנשגב, "שירי אוסיאן" מאת ג'יימס מקפרסון, אוסף הבלדות העתיקות של פרסי, "המשורר הנודד" מאת ג'יימס ביטי שחזה את המשורר הרומנטי, היצירות המוזיקליות שלבאך על הטרנסצנדנטליות שלהן, וספרי תאוריית האמנות שלג'ונתן ריצ'רדסון שקישרו אמנות ושירה.
מאחר שהתנועה הרומנטית כוללת יוצרים שמרנים ויוצרים רדיקליים, כפריים ועירוניים, אנשי מוסר ואסתטיקנים, אנשי מחשבה ואנשי מעשה, אנשי-דת אדוקים ורוחות חופשיות, בעלי-בתים ונודדים, משוררים העוסקים ברוח וסופרים העוסקים בנפש, אנשי חזון הפרושים מעסקי העולם הזה ומדינאים הבקיאים בהוויות העולם הזה, מאז ומעולם התקשו להגדיר במדויק את הרומנטיקה. להלן מספר הגדרות מקובלות:
שירה אוניברסלית מקורית, המצרפתשירה ופרוזה, השראה וביקורת, שירה של אמנות ושירה של טבע, העושה את השירה לחיונית וחברתית ואת החיים והחברה לפיוטיים[4].
תפיסה המדגישה את המקוריות ואת האינדיבידואליות הבלתי-ניתנת לחיקוי[5].
תנועה טרנסנדנטלית (מנוגדת לדרך המחשבה האמפירית) שהרחיבה וגאלה את רוח האדם, על ידי בקשת מה שנעלה יותר ונשגב יותר באדם מאשר החושים וההבנה[2].
התעוררות מחודשת של הדמיון, לתחושת היופי והמוזרות בדברים טבעיים, ובכל הדחפים של השכל והחושים[6].
שירה של החיים הפנימיים, תרבות-נפש הנותנת עולם פנימי: אמיתות שלחירות,אמונה,אהבה,נצחיות, התלהבות, חזיונות, ומשמעויות רוחניות[7].
הצד הממשי ביותר של כל חיים, החל מהשחר המוקדם של השכל בילדות[8].
רוח מופלאה התופסת את העולם בשעה של התעוררות גדולה[9].
הרומנטיקה בלי ספק היא השאיפה לגילוי, החתירה לעומק. היא מעידה תמיד על התחדשות. היא ההתפרצות – היא באה עם האביב. היא פורקת בבת־אחת סבל כבד; היא פותחת שערים לגן הנעול. אמנות גדולה נושמת רק בתוך אווירם המשכר של המרומים. בימים של עייפות, של ערפלי־חזון, קולה בא מרחוק כפעמון מבשר. היא מפילה אור חדש על העולם שנתישן; היא מזכירה נשכחות. כל רומנטיקה היא שיבת הילדות, גִלוי המעין הסתום. כשמתבצר הישן יותר מדי והחומות מתחילות מדכאות יותר מדי, משׂתערות רוחותיה המנשבות של הרומנטיקה בקול תרועה. מובן, שהן מפילות רק את הכתלים הרעועים והרקובים; אבל יש שהן מאפילות לשעה גם על היכלי השיש הצונן. הרומנטיקה מביאה שוב את המית הדם, את צעקת הנִצחון הגאה. היא אינה יכולה שלא להרעיד את הלבבות. הרומנטיקה היא הבשורה, העוז, הבִטחון, – היא האמונה שאבדה, ככל התפרצות של נוער, של כוחות רעננים. בלעדיה אין תחיה. כי רק היא משחררת; רק בה מסתמלת השאיפה לכיבוש, להרחבת העולם.
הרומנטיקה התפתחה בשלבים, וכוללת אסכולות, או חבורות, השונות מאוד זו מזו בדרכן. בבריטניה: האסכולה של וורדסוורת' (שירה לירית רפלקטיבית חזיונית), האסכולה של וולטר סקוט (רומנסה סיפורית), והאסכולה של ביירון (שירה אסתטית מרדנית)[3]. בגרמניה: חוג הרומנטיקנים של ווימאר,חוג הרומנטיקנים של יינה, חוג הרומנטיקנים של היידלברג, וחוג הרומנטיקנים של ברלין. בצרפת: הדור של שאטובריאן, והדור של ויקטור הוגו. בישראל: הרומנטיקנים של וילנה (פואמות תנכיות),הרומנטיקנים של ורשה (שירה לירית וסיפורים קצרים), והרומנטיקנים של ארץ ישראל (אידיליות וציורי-נוף).
גם בתוך אותה אסכולה, או חבורה, משוררים היו שונים למדי זה מזה. כך למשל, אין העל-טבעי בשירה הטבעית של וורדסוורת' כטבעי בשירה העל-טבעית של קולרידג', ולא סיפור המסגרת השירי ברומנסות הסקוטיות של וולטר סקוט כסיפור המסגרת הפרוזאי ברומנסה המזרחית של תומאס מור, אין הפרח הכחול של נובאליס כפרגמנט של פרידריך שלגל, ולא הפשטות הלבבית של מאנה כחריפות הפשוטה של פרישמן. בכל זאת, יש ברומנטיקנים צד שווה, ולהלן המאפיינים המשותפים.
על אף הנטייה הנפוצה לייחס לרומנטיקה באשר היא את ההיאחזות ברגש והאדרתו על חשבון השכל, ולרומנטיקנים את הרגשנות המופלגת כסימן היכר מובהק, הרי שהרגשות האישיים העזים של היוצרים הרומנטיקנים אינם התרסה כנגד הרציונליות באשר היא, או כנגד ההסתמכות על התבונה בכלל (שהרי לדוגמהגתה,שילר, האחים שלגל,קולרידג' ולנדור היו אינטלקטואלים ששובחו בתבונתם הביקורתית), ואפילו לא סתם תגובת-נגד לרוח הנאורות המאופקת בדרך כלל[11], אלא ביטוי לאינטלקט גדול ולשאיפה לחיים אמיתיים ושלמים. הלב האנושי היה במרכז היצירה הרומנטית, ותשומת הלב לילד, לאשה, לאדם הכפרי הפשוט, לנודד, לזר, לעבד, לפטריוט מוכה המלחמה, לעלובי החיים, לצעיר המתבגר, לזקן הסובל, לעשוקים, לאידיאלים של חירות וצדק, שדוכאה במשך דורות, התפרצה ביצירה הרומנטית ובאה לידי ביטוי ברגשות עמוקים, כבירים ואמיתיים של אמפתיה.
וורדסוורת' וסקוט מטיילים בנחל ירו בשנת 1831 (על פי רישום של ג'ורג' קטלמול)
נהוג לקשר את הרומנטיקה ל'קשר אותנטי לטבע', למרחבים טהורים פתוחים, ולסלידה מהשתעבדות האדם ליצירי כפיו-הוא כמו המסורות העירוניות, או המיכון והנוף העירוני. הזיקה לטבע של הרבה משוררים רומנטיקנים הייתה מעין המשך של המסורת העתיקה של השירה הפסטורלית, ונבעה מקשר בלתי-אמצעי מיוחד לטבע שחוו בילדותם ובנערותם. מה שלימדם הטבע הביא את חלקם לסלוד מהחברה העירונית, ואת חלקם בכל זאת לסובלה. עבור משוררים רומנטיקנים עירוניים טבע היה בצעירותם מקור להשראה ולמחשבה על הנשגב, אך לרוב בבגרותם או בזקנותם החברה האנושית העירונית הייתה למקור השראתם העיקרי[12].
הנדריק ווגד, נוף איטלקי עם אורנים (1807)אדמונד פון וורנדל, נוף רומנטי לעת ערב (1859)אוסוולד אכנבאך, לעת ערב בכפר (1850)
קובץ השירים "בלדות ליריות" מאתויליאם וורדסוורת' וסמואל טיילור קולרידג' (1798) נסוב סביב הטבע. אם בשירה המערבית לדורותיה שירת העפרוני נחשבה כסמל לשמחה ושירת הזמיר כסמל למלנכוליה, בא קולרידג' ובשירו "הזמיר" כתב: "ציפור מלנכולית? מחשבה בטלה! / בטבע אין שום בריה אומללה", ובסוף השיר איחל לבנו התינוק שילדותו תהיה בקרב שירי-טבע שמחים כשירת הזמיר, עד שהלילה[13] יתקשר אצלו לשמחה. ובשיר "כפור בחצות הלילה" (1798) איחל לבנו: "אתה תתהלך כרוח / לצד אגמים וחופי-חול, תחת צוקי / הרים עתיקים, תחת ענן, / שמשתקפים בו אגמים וחופים / וצוקי הרים: כך תראה ותשמע / את יפי הצורות והצלילים המובנים / של השפה הנצחית, שאלוהיך משמיע". בנו, המשורר הארטלי קולרידג', כתב בבגרותו שהברכות שאביו ברכו בשיריו אכן התקיימו בו. עבורוורדסוורת', הכפרי מילדותו ועד זקנתו, טבע הוא המקור השופע והתמידי של חסד: זיכוך וריפוי, טהרה ותיקון, נחמה ועידוד, התעוררות והארה[14]: "הטבע לעולם אינו בוגד / בלב שאוהבו; זו זכותו / כל שנות חיינו, להוליך / משמחה לשמחה, כך יכול ללמד / את השכל והלב שבנו, כך להרשים / שקט ויופי, וכך להזין / במחשבות נעלות"[15].
—ויליאם וורדסוורת', בלדות ליריות, מתוך "שורות נכתבו בראשית אביב"
מרדכי צבי מאנה הבחין שכל הדר הטבע ובריותיו יהפוך לתוהו, לולא יאציל האדם, איש-רוח-חיים, מרוחו עליהם, יתן להם אֹמר ודברים, ישים על יופיים נוספות מיפי נפשו וירוממם על כרוב דמיונו הכביר. מאנה סבר שהמשורר הוא כהן הטבע, ומה שוורדסוורת' הצליח להביע בשירים, מאנה הצליח להביע בפרוזה:[16]
צא נא ממעונך הצר בחצי החודש בלילה, שא עיניך השמיימה וראה: איה הצבע, איה הציור אשר יכילו בקרבם רגשות נשגבים ויפי הדרת קודש המרחף על השחקים הבהירים האלה? איה הספירים אשר ימשכו בחבלי קסם את נפשך כהכוכבים, העיניים הטהורות האלו? איפה כסף מזוקק ומלוטש אשר יפיץ נגהו כנגה אגן הסהר הזה השוחה בים תכלת? איה צייר לתאר לך ציור לוקח לב כזה? – ראה, הן כל התולדה מעולפת בצעיף קודש. שם הלאה, הלאה, יער וכל עץ בו ישקיפו מבעד הערפל השקוף; אוזניך תקשבנה רגש ליל, רגש יה המתהלך בדממה על כנפי רוח צח; רוחך ישאך אז על אברתו, נפשך תתאבך, תתפרץ מחביון כלאה ובין כוכבים תשים קנה; תשכח תבל וכל היקום, תשכח גם כל עמל ותלאה, ומתהום שעיפּים אין חקר תשאף פלגי חיים.
הילדות נחשבה על ידי הרומנטיקנים כתקופה מכוננת בחיי האדם.ויליאם בלייק ב"שירי התמימות" (1789) חיבר שירים המביעים את עולמו התמים של הילד, על פשטותו ושמחתו הספונטנית, וגם על ניצני התבגרותו.ויליאם וורדסוורת' חיבר שירים על ילדי וילדות טבע פלאיים; עסק בילדותו-הוא בספרים הראשונים של "האקדמה" (1805); והעמיק והאציל את רעיונותיו בשיר "אודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות" (1807), שם כתב שהרגשות הראשונים וצללי זיכרונות הילדות הם עדיין האור המאיר את החיים, ומסוגל לגרום לשנים הרועשות להיראות כרגעים בדומיה אינסופית, ולעורר מחדש את האמת של הילדות[17]. המשורר הסקוטי ג'ון ליידן בשיר התיאורי "תמונות ילדות" (1803) תיאר את זיכרונות ילדותו המתוקים וקישר את נופי ילדותו לניגונים של משוררים עתיקים ולאגדות סקוטיות. כתבפרידריך שילר: "הילד הוא עבורנו ייצוג של אידיאל, אמנם לא אידיאל שהצלחנו לממש, אלא כזה שייעודנו מודה בו; ולפיכך, זה איננו הרעיון של תלותו ומכשוליו הגורם לנו לחוות רגש בנוכחות הילד, אלא, להפך, הרעיון של כוחו הטהור והחופשי, של השלמות והאינסופיות של הוויתו. לכן, בעיני כל אדם מוסרי ורגיש, הילד לעולם יהיה דבר קדוש; כוונתי דבר; שבגדולת הרעיון, מאפס כל גדולה שמומשה על ידי ניסיון; דבר, שעל אף כל מה שחסר לו אולי בשיקול-דעת של הבנה; בכל זאת יש לו יתרון רב על שיקול-דעת של הגיון"[18]. והלדרלין כתב: " ‘הניחו לו לאדם מערש ילדותו! אל-נא תדחקו אותו לצאת מכוס הפרח הסגור של מהותו, אל-נא תגרשו אותו לעזוב את הסוכה הקטנה של ימי ילדותו! אל תעשו מעט לו, למען לא יוותר עליכם ויפליא בדרך זו בינו וביניכם, ואל תעשו לו יותר מדי, למען לא ירגיש בזרוע כוחכם או בזרוע כוחו ויפליא בדרך זו בינו וביניכם. בקצרה, ידע האדם רק לאחר זמן, כי יש בני-אדם חוץ ממנו, כי יש דבר-מה מחוצה לו, יען כי רק ככה יהיה לאדם"[19].
כתבישורון קשת על הרומנים התנ"כיים שלאברהם מאפו: 'לקרוא ב“אהבת ציון”, וכן בעצם גם ב“אשמת שומרון”, הרי זה כמו שיג־ושיח עם ילד – אך אין זו שיחה פדגוגית, כי לא את הילד אנו מלמדים כאן, אלא ממנו אנו לומדים: ממנו אנו למדים כאן מה ואיזה היה העם בילדותו, כפי שהוא משתקף בתפיסתו של ילד זה, אשר ככל הילדים הוא אידיאליזאטור וריאליסטן כאחד. ילד אחד (שבמבוגר) מספר כאן לילדים אחרים (שבמבוגרים), ל“המשכילים” של תחילת המאה התשע־עשרה, סיפורי־מעשיות בלשון של אגדות־ילדים, מצוירים בציורי שפר של גוזמה שירית ופליאה נאיבית'[20].
כשם שהרומנטיקה הייתה מבוססת על מקוריות ושיבה למקור, כך גם שאבה השראה מהרחבת אופקים. באותה תקופה בהרבה בתי-ספר עדיין למדולימודים קלאסיים וקיבלו חינוך דתי.קולרידג' סיפר שבוגרי בית ספרו הגיעו לאוניברסיטה כשהם כבר מלומדים מעולים ביוונית ובלטינית ומלומדים סבירים בעברית[21], לאחר שקראו ולמדו בנערותם את התנ"ך ואת הספרות הקלאסית בלשונותיהם המקוריות. קולרידג' עצמו היה מלומד בשירה האירופאית ובפילוסופיה המערבית ובתאולוגיה.וורדסוורת', על אף שהחשיב את הטבע למורהו הגדול, שינן ולמד בעיון את היצירות שלצ'וסר,ספנסר,שייקספיר, ומילטון; היה בקיא בשירה האנגלית של המאה ה-18, ובזמן שהותו באוניברסיטה למד לשונות קלאסיות ואיטלקית.לנדור הכיר לפני ולפנים את הספרות הקלאסית ואת תרבות המערב בכללותה וגם למד תרבויות אחרות.וולטר סקוט היה מומחה לספרות ימי הביניים ולספרות הבלדה העתיקה, היה בקיא בשירה האנגלית ובאפיקה האיטלקית ובספרות האנגלית היפה של המאה ה-18 ובספרי ההיסטוריה שלהנאורות, והחשיב את התנ"ך לספר האחד. רוברט סאות'י למד ספרות קלאסית,ספרות אנגלית והיסטוריה; התעניין באפיקה הרנסאנסית ובתרבויות המזרח, והיה מומחה בספרות הספרדית וחבר האקדמיה ללשון הספרדית שבמדריד.פרסי ביש שלי היה חסיד שלשייקספיר ומילטון,ורגיליוס והומרוס,דנטה ופטרארקה, ושלאפלטון.ביירון היה בקיא בספרות הקלאסית.ליאופרדי היה כבר בנערותו מלומד עצום בספרות הקלאסית ובשירה האיטלקית.ויקטור הוגו היה חסיד של ורגיליוס ודנטה[22], והכיר היטב את התנ"ך ואת היצירות של גדולי משוררי המערב[23].למרטין למד ספרות קלאסית, פילוסופיה והיסטוריה.גתה היה שוגה בנערותו בתורה וביצירות הגדולות של השירה הרומאית.שילר למד רפואה, והתעניין בפילוסופיה, היסטוריה, ואמנויות.אוגוסט וילהלם שלגל היה מומחה בדרמה התיאטרלית האירופאית לדורותיה, וחקר את התרבות ההודית. גרווינוס היה מלומד שייקספירי.אברהם מאפו, מלבד ידיעתו לפני ולפנים אתהמקרא, למד לטינית וקרא את יצירות המשוררים הרומאים.
וולטר סקוט,ויליאם וורדסוורת', תומאס קמפבל, ג'ורג' קראב, תומאס מור, ג'פרי פרנסיס, ג'יימס הוג, וכותבים אחרים נפגשים באחוזתו של סקוט (תומאס פאד, 1849)
רבים מהרומנטיקנים, אם בגלל חדשנות השקפתם ואם בשל היותם מהפכנים, פעלו, לכל הפחות בתחילת דרכם, בחוגי ספרות אינטלקטואליים, שכללו סופרים בעלי השקפה קרובה. הם דנו ברעיונותיהם, קראו זה את יצירותיו של זה, הושפעו זה מזה, נתנוביקורות זה לזה. להלן חוגי ספרות ומקומות מפגש נודעים של הרומנטיקנים:
ביתו שלוורדסוורת' בגראסמיר שבאזור האגמים, מקום מפגש של המשוררים האנגלים הרומנטיקנים המכונים "אסכולת האגמים" ומכריהם (סמואל טיילור קולריג', דורותי וורדסוורת', רוברט סאות'י, תומאס דה קווינסי, וולטר סקוט, צ'ארלס ומרי לם)[24].
אבוטספורד, אחוזתו שלוולטר סקוט, הייתה מקום מפגש של חוג ידידיו ומכריו, ביניהם רבים מהמשוררים הרומנטיקנים הבריטים.
היצירה הרומנטית היא יצירת היחיד, האדם הפרטי, האינדיבידואל. לכאורה המרכזיות של האדם הפרטי ביצירה הרומנטית, לעיתים תכופות אינדיבידואל המחפשחירות ואמת, סותרת את הרעיון של אוניברסליות. אלא שישנם סוגים שונים של אינדיבידואלים ביצירה הרומנטית, וכולם משקפים, פחות או יותר,מיקרוקוסמוס של האנושות. עבורוורדסוורת', בדידות ופרישות מהחיים העירוניים מביאים להשפעה מרוממת ורוחנית של הטבע המטהרת את האדם, לקרבה עמוקה לרוחני, להרמוניה בין מה שאוניברסלי למה שאנושי, ומכאן לאמפתיה ולרגש שלאחווה אנושית. הגיבור הביירוני הוא מרדן נודד המצוי מחוץ לחברה, שלבטיו הנפשיים משקפים בעיות אוניברסליות. המחזה הלירי המהפכני "פרומתאוס המשוחרר" מאתשלי מביע את המאבק שלבחירה חופשית בעריצות, וסגולת רוח האדם, באמצעות האהבה, לתיקון פרטי וכללי, המתעלה על המגבלות האנושיות ומביא את ההוויה למצב נעלה יותר. הגיבור באפוסים של סאות'י נאבק בעריצות של רשעים, ואינו אלא שליח של תיקון מוסרי אוניברסלי. הגיבור ברומנים שלסקוט הוא אדם המצוי בניגודים בין שתי תפיסות עולם הנאבקות זו בזו, בין ערכים סותרים, בין שאיפותיו האישיות לבין חובותיו האוניברסליות ותהליכים אוניברסליים של סדר חברתי ושינוי היסטורי וזהות לאומית, וניסיונו האישי הולך ומגלה הבנה עמוקה ורחבה יותר של האוניברסלי. הגיבורים ברומנים שלויקטור הוגו הם דמויות הנמצאות בשולי החברה, אשר סיפורן מגלם את העריצות של מערכות חברתיות; מאבקן את הערכים האוניברסליים שלחירות,צדק,שיויון, וכבוד האדם; ואהבתן אוניברסליות המתעלה על הבדלים חברתיים וסבל אנושי.
בהמשך למסורת הרומנסה, יצירות רומנטיות כגון הרומנסות שלוולטר סקוט ותומאס מור, הרומן "המאורסים" מאתאלסנדרו מנצוני ו"אהבת ציון" מאתאברהם מאפו, והפואמה "הערב של סנט אגנס" מאתג'ון קיטס, חגגו את הצלחתאהבת איש ואשה צעירים לצלוח את מכשולי הזמן ומאורעות התקופה. הרומנטיקנים הדגישו את זכותה של עלמהלהינשא לבחיר ליבה. כך, לדוגמה, ברומן "אהבת ציון", לאחר שאביה חפץ להשיאה לשנוא נפשה, תמר אומרת לאמתה: 'לוּ שלחני מביתו לנצח, כי עתה עזבתי כל שכיות החמדה ללכת אחרי אמנון, אשר בו כל חיי רוחי, אתו ינעם לי שבת גם באהל רועה, אשר כהיכל מלך יהיה לי, אם אראהו בצל קורתי. יוליכני המדברה, אחריו אלכה בכל אות נפשי; כי תחת רגליו תפרח ערבה, מנעימות אמריו תגל ציה, וארץ תלאובות ירנין בהוד קולו; ואנכי, אשר בהון לא אחפוץ ובגאון לא אבחר, בכל זאת אלה דברתי אל לבי תמיד: “מי יתנני בת מלך, מי יתן לי כל זהב אופיר, מי יתנני היפה בכל נשי תבל, כי כמוני עתה קטונתי מכל הטוב אשר בנפש אמנון; הן לא ישא לי רק נפשו, אך נפשו יקרה לי מכל הון ומכל תענוגי בני אדם”'. ואמנון כותב לתמר באיגרת: "קומי, בת נדיב, ושימי, תמר, לבך לדברי אמנון מארץ מרחקים: אהבתיך בבית לחם, אויתיך בציון, ועד אפסי ארץ אַת סגולתי. רחוק אני ממקור חיי, אך פניך הולכים עמדי, המה ינחוני וישיחוני בחלום ובהקיץ, ושבתי, צאתי ובואי, אַת מגמתי... הן זאת חקרתי, בחנתי, אף ראיתי, בשבתי בבית אביך בציון: יש אשר ישבתי בעלית הקיר, פתאום באה שמחה בלבי ושורש דבר לא נמצא בי, באתי עדיך ואמצאך עליזה גם את. ויש אשר כהתה רוחי מבלי דעת על מה, הלכתי לראותך, והנה – עצובת רוח אַת; העירותי לבך על כל אלה, ותאמרי לי בחן שפתיך לאמר: הטרם תדע, אמנון, כי מעת אשר באנו בברית אהבה, חלקי היא נפשך, ונפשי – חלקך, בשמחת האחת תתערב רעותה ובצרת האחת צר לרעותה? בלבי צפנתי אמריך הנעימים, ואמצאם כנים תמיד: כן תאהבי תמיד את שאהבה נפשי, ושנאת את אשר שנא רוחי".
בתקופה הרומנטית האידיאל שלהאהבה הרומנטית היה זה של שותפות אינטלקטואלית ורגשית, אחדות המגלה אמת גדולה יותר ותורמת לתיקון העולם. היו אז אולי יותר זוגות ספרותיים (איש ואשה סופרים) מאשר בכל תקופה אחרת. למשל,פרידריך ודורותיאה שלגל,אכים ובטינה פון ארנים,פרסי ביש ומרי שלי,צ'ארלס ומרי קאודן קלארק, אנדראה וקיארה מאפיי, ועוד. הרעיונות הרומנטיים על אהבה מובעים ברומן "לוסינדה" (1799) מאת פרידריך שלגל. רוב הרומנטיקנים סברו, שאהבה היאנישואין ונישואין הם אהבה; שמוסד הנישואין כאהבה מתמדת איננו אוטופיה, ושהאדם הרומנטי מסוגל להרמוניה אקסטטית ולאהבה במסירות-נפש. גם אם בפועל מוסד הנישואין לפעמים לא עמד בציפיות הרומנטיות, בכל זאת היו לא מעט משוררים וסופרים רומנטיקנים שהצליחו לממש בנישואיהם, פחות או יותר, את האידיאל הרומנטי, בין אם שני בני הזוג היו סופרים, בין אם רק אחד מהם. לדוגמה, הנישואין שלויליאם ומרי וורדסוורת', שבמשך שנים רבות נחשבו בטעות לנישואי נוחות, עד שמכתבי אהבה של ויליאם ומרי וורדסוורת' מהשנים 1810–1812, שהתגלו בשנות ה-70 של המאה ה-20, חשפו שנישואיהם היו נישואין מאושרים של שותפות אמיתית. וורדסוורת', שבדרך-כלל נמנע מלעסוק באהבה בשירתו (בסוברו שהעיסוק הספרותי באהבה כבר הפך לנדוש), חיבר לאשתו מרי, אותה הכיר מנערותו, שלושה שירים: "היא הייתה רוח של שמחה" (1804), "הליכתנו הייתה רחוקה" (1815), ו"לצַיָּיר" (1840), שם כתב: "בוקר היה לצהרים, וצהרים לערב, / ברוך היום הזקן כמו זה הצעיר, / מבורך ויפה - באמת / יפה יותר, וקדוש יותר: / הודות לסגולותיך, לנעורי טובך / הנצחיים, בלי שום עגמומיות; / ללבך הרחב ושכלך העניו, היוצקים / לחזיון אחד עבר, הווה ועתיד".
עבור הרומנטיקנים השירה היא רוח החיים. לפיכך, הם השתדלו שהמחשבות והרגשות, התמונות והצלילים, שביצירותיהם יהיו פיוטיים, תולדה של השראה כבירה.וורדסוורת' באפוס האוטוביוגרפי "האקדמה" (1805) עוסק במחשבה פיוטית-פילוסופית רפלקטיבית על צמיחתו למשורר בילדותו ובנערותו, ובהבנת שליחותו השירית ותפקידה המוסרי. קובץ השירים "אורות וצללים" מאתויקטור הוגו (1840) עוסק בתפקידו החברתי של המשורר כמגשר בין הסבל האנושי הארצי לבין הנשגב הטרנסצנדנטלי. השיר "אלסטור, או רוח הבדידות" מאתפרסי ביש שלי (1815) עוסק במסע רוחני אידיאלי של משורר המחפש אמת והארה רוחנית, המהווה בנוסף מחשבה רפלקטיבית ביקורתית של שלי על האידיאלים של נערותו. שלי גם חיבר את החיבור העיוני "סנגוריה על השירה" (1821), שם טען שהמשוררים הם המחוקקים האמיתיים של העולם.שילר חיבר את "מכתבים על החינוך האסתטי של האדם" (1795), בהם הדגיש את הצורך לפתח את יכולת האדם להרגיש, ואת האמנות הטרנסצנדנטלית ככלי המתאים לעשות זאת. שירה היא הנושא המרכזי של הרומן "היינריך פון אופטרדינגן" מאתנובאליס (1800), העוסק ביחס ההדדי בין חיים ושירה, תוך תיאור מסעו הרוחני של משורר מימי-הביניים האמור לבשר את תור הזהב, משורר המחפש את "הפרח הכחול", סמל מרכזי של הרומנטיקה הגרמנית, המסמל תשוקה מטפיזית עמוקה ברוח האדם לאידיאל שלעולם אינו בר-השגה, לאינסוף. "שירי התמימות" שלויליאם בלייק (1789) פותחים בשיר העוסק בתהליך ההשראה של המשורר הפסטורלי, ו"שירי הניסיון" (1794) פותחים בשיר תוכחה של המשורר-נביא. סיפור המסגרת של הרומנסה "שירו של המשורר הנודד האחרון" מאתוולטר סקוט (1810) עוסק במשורר זקן, ושל הרומנסה "לאלה רוק" מאת תומאס מור (1817) במשורר צעיר. ברומנים של סקוט שירים משמשים ככלי לאפיון דמויות וכדרך למבע הנושא הראשי.
רוח השיר והמליצה היא רוח החיים. המשורר לא ייקח לו את חומר השושנה וגוויתה לעשות מהם כַּוָנים למלאכת היופי והנועם, כי אם אל נשמתה יביט: אל יפי שלל צבעיה ואל ריח ניחוחה, ומן החומר הצח הזה יברא הוא שושנה יפי-פיה העולה בערכה על שושנת הגנים. רוח השיר והמליצה היא הצחוק הנעים על שפת ילד, מבט עיניו הטהורות, ששונו וגיל לבבו התם; רוח השיר היא אֹדם הבושה על לחיי עלמה עדינה, זוהר עיניה העמוקות כים… צל עפעפיה וחשרת תלתליה, המיית לבבה, צלצול נעים קולה, קסם מדברה, הדר מבנה גוויתה וכל תנועותיה; רוח השיר היא אש עיני העלם המלא שפעת חיים, כוחו ועוצם ידו, תשוקותיו הנמרצות ומעוף רוחו הכביר לחבר בזרועות אהבה את השמים ואת הארץ ולשתות לרוויה מכוס החיים; רוח השיר היא מפעלי האיש, אשר לבו ראה הרבה חכמה וניסיון, שקט וטוהר מבט עיניו, עוז ותעצומות רוחו מול סערות החיים, מלחמתו עמהם וניצחונו; רוח השיר היא מבט עיני איש שיבה, המלאים אהבה ועמק הדמיון, שקט קולו היוצא מקירות לבו ובתי נפשו, צחוק אהבה המופיע על שפתותיו כשושנים נובלות; – רוח השיר היא שיר החיים, ויפי כל היצור אשר נחזהו רק לעיתים רחוקות; רוח השיר היא רעד ורוך התשוקות, המיית וסער ההרגשות, עונג האהבה, נועם התוגה, שמחת מנצח תלאות וצרי הדמעות; רוח השיר היא תשוקת הנפש לעוף הלאה, הלאה… למקום עדן, למקום כל אושר, למקום חיי נשמות… היא תשוקה נצחית לחבק כל היצור בזרועות אהבה; היא עיני רוחו החוזות מחזה שדי בתבל ארצה, ההרמוניה אשר תשמענה אוזניים בכל קצווי הארץ; היא מכתב אלוהים החרות על כל התולדה; היא רוח-אל המתהלך בטבע. על ידה יופיעו שוכני ארץ כמלאכי מרום, ומלאכי אלוהים יורדים משחקים ארצה, ויחדו ישקון עם שוכני בתי חומר; היא החיים האצורים בכל הפרחים, הצבעים ומנגינות בכל מפעלי התולדה והאנוש; רוח השיר היא הדופק של חיי התבל, היא דמם, אשם, אורם גם שמשם!
כתב ג'ון קפבל שרפ: "שירה לירית היא הצורה האינטנסיבית ביותר והטהורה ביותר של שירה. צורות אחרות של שירה הן אולי גדולות יותר, אינטלקטואליות יותר, מגוונות יותר, דורשות כוחות יצירה מקיפים יותר; אולם אף צורה אחרת לא טומנת בחובה כל כך הרבה מאותו מחצב של שירה אמיתית, של אותה מהות פשוטה וחיה אשר עבור כל שירה אמיתית היא נשמת החיים"[28].
אף על פי ששירה לירית חוברה עוד בימי קדם[29], ולמרות היותה צורת השיר העיקרית של משוררים צעירים, במסורת השיר המערבית היה מקובל שהשירה לירית טפלה לשירה אפית אודרמטית. כך לדוגמה, השירה הלירית שלורגיליוס אודנטה הייתה הכנה, השתלמות במלאכת השיר, בדרך אל יצירותיהם האפיות הגדולות, ורוב המשוררים הגדולים הלכו בעקבותיהם. במאה ה-18 חוברה בעיקר שירה דידקטית, אולם בד בבד, אם בשירה אם בתיאוריה של השירה, מקומה של השירה הלירית הלך ונהיה משמעותי יותר.
בתקופה הרומנטית לשירה הלירית היה מקום מרכזי ביצירה הרומנטית.וורדסוורת',קולרידג',שלי,קיטס,פושקין,לרמונטוב,ליאופרדי,למרטין,מרדכי צבי מאנה, היו משוררים ליריים, במובן הטהור והרחב ביותר של המושג "ליריות". השירים הארוכים הכביכול אפיים של וורדסוורת' ("האקדמה" ו"הטיול") הם בגדר שירה לירית; שלי גם כאשר חיבר מחזות, היו אלה מחזות ליריים; פושקין, גם כאשר חיבר שירים סיפוריים, הם היו ליריים במהותם. הסונטה, סוגת השירה הלירית הפופולרית של תקופת הרנסאנס, קמה לתחייה בתקופה הרומנטית. וורדסוורת' חיבר 523 סונטות, קיטס 67, קולרידג' 48. פושקין חיבר את הרומן בחרוזים "יבגני אוניגין" במתכונת סונטות, תוך שימוש בצורת סונטה הנקראת על שמו סונטה פושקינית, ששימשה בהמשך את לרמונטוב ומשוררים רוסים אחרים.
וורדסוורת' כתב במבוא ל"בלדות ליריות": "כל שירה טובה היא זרם ספונטני שוטף של רגשות חזקים". שירה לירית היא ספונטנית, חופשית, רגשית; ועונה להגדרה של וורדסוורת' טוב יותר מאשר כל צורה אחרת של שירה. הספונטניות הלירית באה לידי ביטוי אפקטיבי בחרוז לבן שוטף, ששימש את וורדסוורת' במיטב הבלדות שלו, ואת קולרידג' בשירי השיחה שחיבר. ליאופרדי כתב: "אפשר לקרוא לליריקה הראש, הכתר, הפסגה של השירה"[30].נובאליס כתב: "שירה היא ייצוג של הרוח, של העולם הפנימי בכללותו"[31]. השירה הלירית הרומנטית היא שירת היחיד, מבע עולמו הפנימי, ליריקה המתעלה אל חזון אוניברסלי.
להבדיל מהורטיוס שבתקופה הקלאסית הקביל שירה לציור, בתקופה הרומנטיתמוזיקה נחשבה למקבילה של שירה, ובמיוחד של שירה לירית[31]. לדעתפרידריך שלגל, שירה היא מוזיקה לאוזן הפנימית[32]. בגרמניה מוזיקה נחשבה לצורה הטהורה ביותר של מבע רגשות, והיו סופרים, כגוןא. ת. א הופמן ובטינה פון ארנים, שסברו שמוזיקה היא הצורה הנעלה ביותר של אמנות. בסיפורים של הופמן מוזיקה משמשת כגשר אל המסתורין של העולם הפנימי, כפרשת דרכים אל הנשגב, אך גם כדבר אפל והרסני אם לא משמשים בה כראוי. הופמן, שהיה סופר ומלחין, חיבר את הדיאלוג "המשורר והמלחין" (1813) על טבעה של האופרה הרומנטית.אופנבאך הלחין בהשראת סיפוריו את האופרה "סיפורי הופמן".
זיקה ביןשירה וספרות למוזיקה גם הייתה קיימת מחוץ לרומנטיקה הגרמנית. המשורר והפילוסוף הסקוטי ג'יימס ביטי ניגן מילדותו בכינור ובצ'לו, וחיבר מסות תאורטיות על שירה ומוזיקה (1776). וורדסוורת' חיבר את השיר "הקוצרת הבודדת" (1807) על נערה קוצרת בשדה ששרה לעצמה שיר מלנכולי, ואת השירים הכלליים "כוח המוזיקה" (1807) ו"כוח הצליל" (1835); קיטס את "אודה לזמיר" (1819) העוסקת במאבק בין האידיאלי והממשי, פושקין את הדרמה הפואטית "מוצרט וסליירי" (1832),סטנדל את הספרים "חיי היידן, מוצרט ומטסטאזיו" (1815) ו"חיי רוסיני" (1823), הרומן "קונסואלו" (1842-3) מאתז'ורז' סאנד עוסק בזמרתסופרנו, ברומנסה "אדונית האגם" (1810) שלוולטר סקוט משובצים שירים, אשר שבעה מהם הולחנו על ידישוברט, והרומנסה כולה עובדה לאופרה על ידירוסיני ("גבירת האגם"). השירה של פושקין כה מוזיקלית, עד שיצירותיו עובדו ליותר ממאה יצירות מוזיקליות (בעיקר אופרות ובלטים).
למוזיקה תפקיד חשוב ביצירה שלי. ל. פרץ, ובמיוחד בסיפור "גלגולו של ניגון" העוסק בניגון המתגלגל ממקום למקום עד ששב למעלתו בקודש בראשונה, ובסיפור "שמע ישראל" העוסק באברהם, בחור פשוט ומסכן המנגן את ניגונו בבטנון, לכאורה נשמה אילמת, רוצה לדבר עם בוראו ובפיו אין לשון, ובסיפור "המקובלים" העוסק בניגון האמיתי, הרוחני הטהור.
ואם הקולות הם מלוא כל העולם, ואנו יש לנו אזנים פתוחות וקשובות, הלא צריך אך לאסוף את הקולות, לאחוז אותם כדגים במצולה, לספוג אותם כספוג שסופג את המים…אבל הקולות עדיין אינם ניגון, כמו שגל אבנים אינו בית, והא"ב אינו עוד הכתב והמכתב!הקולות הם גוף הניגון, והגוף אינו חי בלי נשמה!ונשמת הניגון מה היא?נשמת הניגון הוא לב האדם – אהבתו, כעסו, חנו וחסדו, חמלתו ורחמיו…או געגועים וכיליון הנפש, וצער וחרטה, ולהפך – כל תאוָה רעה, רחמנא ליצלן, – נקימה ונטירה; וכל מה שהאדם מרגיש…וכי יתחברו הקולות לגוף אחד שלם, ויפּח בהם המנגן מנשמת אפו, וחי הניגון!
לדמיון מקום מרכזי ביצירה הרומנטית. הרומנטיקנים הבדילו ביןדמיון (imagination) ולביןשיגיון (fancy), בין דמיון שהוא כושר אינטלקטואלי פעיל המעורר ותומך במה שרוחני, בלתי נראה, נצחי; לבין שיגיון שהוא כושר חייתי סביל המפיח חיים במה שזמני[33]. יצירות שגיוניות (אך לא גחמניות), כגון הרומנסות שלוולטר סקוט או האפוסים של רוברט סאותי', זכו להצלחה גדולה אצל ציבור הקוראים, אולם משוררים כבדי-ראש העדיפו את הדמיון השירי העוסק במה שנצחי. בספרי הנבואה שלויליאם בלייק לדמיון תפקיד מרכזי ככוח רוחני המעורר ומגלה אמת פנימית ונעלה יותר.וורדסוורת' החשיב כמה ממיטב שיריו, כגון "הילכתי כענן בודד", "עצי טקסוס", "כוח המוזיקה", "רות", "נחישות ועצמאות", "הקוץ", "לעפרוני", "לאודמיה", "דיון", "פיטר בל", "רקפת הסלע", "כוח הקול", "אודה אביבית", כשירים של דמיון; ובספרים האחרונים של האפוס האוטוביוגרפי "האקדמה" (1805) הוא עסק ביכולת הטבע לתקן ולהשיב את הדמיון לטהרתו. המבקר לי האנט בספרו "דמיון ושגיון" (1844) שייך את הדמיון לרוח רצינית טרגית ואת השגיון לרוח קלילה קומית, וסקר את הדמיון והשיגיון ביצירות של גדולי המשוררים האנגלים.קולרידג' הבחין בין דמיון ראשי לדמיון משני, בין דמיון ראשי שהוא כוח חיוני וסוכן ראשי של כל תפיסה אנושית ושל חזרה על מעשה הבריאה האינסופי; לבין דמיון משני שהוא הד של הדמיון הראשי, ומצוי בדו-קיום עם רצון מודע. לדעתו, שיגיון אינו אלא אופן של זיכרון המשוחרר מסדר של זמן ומקום[34].
פייר לואי דה לה ריב,מון בלאן (1802)נפשות תאומות: המשורר ויליאם קולן בריאנט והצייר תומאס קול (אשר דורנד, 1849)
יוצרים רומנטיקנים בבקשם את הרוחני, הנשגב, האינסופי, התפעמו מנופים נשגבים, כגון הרים, ים, אגמים, על האופקים המתפשטים אל האפסיים. ההתפעמות הרומנטית אינה הסתכלות חיצונית סתם, אלא התבוננות פנימית של המשורר השוקע בעמקי רוחו ובו בזמן כביכול מביט בעולם החיצוני[31]. להלן דוגמאות לשירים ליריים רומנטיים העוסקים בנופים נשגבים:
"מון בלאן" מאתפרסי ביש שלי (1816) - הרהור על הכוח השקט והיפה והנורא שלהגבוה שבהרי האלפים כסמל לשכל האנושי על סגולותיו ומגבלותיו.
"האינסוף" מאתליאופרדי (1819) - המשורר משקיף מגבעת מקום הולדתו ומהרהר על הנשגב, על האינסוף, על הנצח, ועל כוח הדמיון להתעלות על מגבלות המציאות.
"האגם" מאתלמרטין (1820) - המשורר רואה באגם השתקפות נפש אהבתו האבודה, טוהר השמיים, הנצח, האהבה הנצחית, אך ההשתקפות רגעית לנוכח הזיכרונות המלנכוליים של אהובתו שכבר אינה.
"מה ששומעים על ההר" מאתויקטור הוגו (1831) - המשורר מאזין בשקט לשיר הטבע העמוק והשמח הנשמע מההר והשמיים ועד לתהום האוקיינוס ומהרהר עליו לנוכח הזעקה של המין האנושי.
ארבעה משוררים רומנטיקנים עלו לגבעת פייזולה שבפירנצה בתחילת המאה התשע-עשרה:גתה,ביירון, שלי, ושאטובריאן. גתה קרא: במקום היופי שם השמחה! ביירון קרא: שם העצב! שלי קרא: שם החופש! שאטובריאן קרא: שם הדבקות![35]
הרומנטיקנים התנגדו לקלאסיציזם של המאה ה-17, ולנאו-קלאסיציזם של המאה ה-18, כצורניות שאינה מתאימה לתקופה המודרנית[36]. לעומת זאת, רבים מהם העריצו את המשוררים הגדולים של הרנסאנס. שירת הרנסאנס היא במהותה רומנטית, והרומנטיקנים הזדהו עם מאפייניה, כגוןאינדיבידואליזם,הומניזם, אידיאליזם אפלטוני, הרחבת אופקים, וביקורת על מוסדות המלוכה והדת.גתה,אוגוסט וילהלם פון שלגל,פושקין,לנדור,קיטס, ומשוררים אחרים, היו חסידים נלהבים שלשייקספיר. בעקבות הרצאות שלויליאם הזליט,סמואל טיילור קולרידג', וצ'ארלס קאודן קלארק, שייקספיר הפך לכותב הפופולרי ביותר באנגליה ולגדול המשוררים האנגלים.צ'ארלס ומרי לם עיבדו את מחזות שייקספיר לסיפורי ילדים.ויקטור הוגו העדיף לבסס את מחזותיו על האמנות של שייקספיר מאשר על האמנות הקלאסיציסטית של המחזאים הצרפתים של המאה ה-17.סטנדל הסביר את האסתטיקה הרומנטית בספרו "ראסין ושייקספיר": "להיות רומנטיקן פירושו להתעלם מהפואטיקה המדכאה את הרוח ומרסנת את הגאונות, לזעזע את ההרגלים, להעז לחדש כדי להציע יצירות חיות, במגע ישיר עם מצבי החירום ובעיות השעה". המשוררים האנגלים הרומנטיקנים, מתוך אידיאליזם ובקשת דמיון שירי, קיבלו השראה מקריאת "מלכת הפיות" שלאדמונד ספנסר, ורוברט סאות'י ראה את עצמו כממשיך דרכו.רוברט ברנס, תומאס קפמבל,וולטר סקוט,ביירון,שלי, קיטס, וסאות'י, חיברו יצירות-שיר בסטנזה ספנסרית. וולטר סקוט היה קורא מדי שנה את האפוסים שלאריוסטו ובויארדו, ביירון העריץ את אריוסטו, ולנדור החשיב אתבוקאצ'ו ואריוסטו כגדולי הכותבים בכל הזמנים. קולרידג' מצא דמיון בין השירה של וורדסוורת' לבין זו שלסמואל דניאל[37].
לראשונה מאז הרנסאנס החלו הוגים ואמנים לשאת עיניהם אלימי הביניים, שאנשי הנאורות הדביקו להם שמות גנאי נוסח "חשכת ימי הביניים", או הביטוי "ימי הביניים" (Middle Ages) בעצמו, שלפיו אלף שנה של היסטוריה אירופאית מצטיירים כתקופת מעבר נטולת חשיבות ואופי. אותה התקופה עצמה נעשתה לפתע מושא הערצה. הרומנטיקנים למדו להעריך את הרומנסה האבירית ממשוררי הרנסאנסאריוסטו,טאסו, וספנסר, מהתעניינות בבלדות וברומנסות העתיקות, גם הוקסמו מ"סיפורי קנטרברי" מאתצ'וסר. העניין בימי הביניים נבע אצל יוצרים רומנטיקנים שונים ממניעים שונים: אצלוולטר סקוט ("אייבנהו"), מהתעוררות הדמיון ההיסטורי שבתקופה המודרנית; אצלויקטור הוגו, מתגובה לנורמות קלאסיות ומביקוש מודרני לחיים עשירים יותר באמנות; אצל לודוויג אוהלנד, כביטוי לתחיית החיים הלאומיים בגרמניה; אצל משוררים גרמנים אחרים, רגש דק המאוחד עם רצון לחדש את האמנות באמצעות דת דמיונית[2].
סבסטיאן פטר, סצנת נחל (1840)
העניין בימי הביניים היה כרוך בתחיית הטעם הגותי. האמנות היוונית הקלאסית הייתה מושלמת בצורתה, והרומנטיקנים העריכוה, אולםהאמנות הגותית הייתה נשגבת ודיברה לליבם. כתבקולרידג': "הגותים חופשיים מהערצת גיבורים, מביטים בהריהם המחוספסים, מוקפים ביערות עבותים, מורגלים בעונות שנה עגמומיות, חיו בחיק הטבע, והעריצו אל בלתי נראה ולא נודע. נחושים באמונתם, ביתיים בהרגליהם, חיי הגותים היו פשוטים ומכובדים, ועם זאת עדינים ומלאי רגש... אף פסל, שום צלם מלאכותי, לא יכול היה להשביע את השכל של איש הצפון; תמונות הטבע הפראיות שהקיפו אותו, והחירות של חייו, העניקו לו נטייה אל האינסוף, כך שהוא מצא מנוחה רק במה שהציג אין סוף, ושאב הנאה ממה שאיננו מוגדר"[38].
מבחינה פוליטית, נהוג לייחס חשיבות ליחסם של חסידי הרומנטיקה למהפכה הצרפתית, שהיה, אצל הרומנטיקנים הראשונים, חיובי ביותר,אוטופי אפילו; ומימישלטון הטרור שלרובספייר ואילך מסויג ומפוכח יותר. בעקבות המהפכה הצרפתית, המשורר הסקוטי תומאס קמפבל חיבר את "עונגי-תקווה" (1799) בציפייה להתקדמות אנושית ותיקון; ושלי את "מרד האסלאם" (1817), יצירה אוטופית העוסקת במהפכה נגד כל סוג של עריצות, שלהבדיל מהמהפכה הצרפתית, מתחוללת בלא שפיכות דמים, ברוח אידיאלית. בעקבות התפכחותו מהמהפכה הצרפתית,וורדסוורת' סבר שהתקדמות אנושית אמיתית יכולה להיות מושגת רק על ידי התפתחות מוסרית ורוחנית, ולפיכך שום מהפיכה פוליטית לא יכולה להביא לשינוי אמיתי, אלא רק תיקון עצמי וחברתי. אצל רומנטיקנים מאוחרים שימשה המהפכה הצרפתית מאורע מכונן להוויה המהפכנית, החדשה של אירופה. וליתר דיוק: ההתהוות, שתפסה להבנתם את מקומה של ההוויה הסטאטית בפוליטיקה ובמחשבה האירופאית. הרומן "עלובי החיים" מאתויקטור הוגו (1862) עוסק בביקורת על מערכת הצדק בצרפת ובסגולתה של האהבה להתרומם מעל הבדלי מעמדות. למרות מה שנאמר, בפועל, חלק מהיוצרים הרומנטיקנים היו אנשים שמרניים, שמלכתחילה סלדו מהרעיונות של המהפכה הצרפתית, וחלקם מיסטיקנים שחיפשו עולמות רוחניים בלתי נראים וממילא לא התעניינו כלל בפוליטיקה. עבור כל הרומנטיקניםחירות פרטית וכללית היא אידיאל, אולם הם לא בהכרח הסכימו מהי חירות.
גודה וטידמאנד, תהלוכת כלה בהרדנגר (1848) - סמל ללאומיות נורווגית
מקובל לומר שהרומנטיקה, לכל הפחות בצורתה המאוחרת, כביטוי לייחודי ולאותנטי שב"רוח העם" המבדיל אותו מעמים אחרים[39], הייתה אחת מהתנועות שהביאו להתעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19. אצל חלק מהיוצרים הרומנטיקנים היצירות הרומנטיות לעיתים תכופות עוסקות בארצות ותרבויות אחרות. לדוגמה, האפוסים של סאות'י מתרחשים באמריקה, ערב, הודו, ספרד, פרגוואי; האפוס "גביר" מאתלנדור מתרחש במצרים, השיר "קובלאי חאן" מאתקולרידג' מתרחש בסין, המחזה הטרגי "צנצי" מאתשלי מתרחש ברומא האיטלקית, האפוס הסקנדינבי "גרינלנד" של ג'יימס מונטגומרי, הסיפורים הספרדיים שלפרוספר מרימה, ועוד כהנה וכהנה.ביירון עצמו היה לגיבור לאומי ביוון לאחר שהשתתף במלחמה לעצמאותה. העיסוק הרומנטי בלאומים ותרבויות אחרים נבע מרצון להרחבת אופקים ומתודעה לאומית שהתעוררה עקב המלחמות שלנפוליאון. מחד, היו יוצרים רומנטיקנים, כגוןג'וזפה מציני וחוסה דה אספרונסדה, שקידמו זהות לאומית בארצם. תומאס קפמבל, לאחר שהתאכזב מהמהפכה הצרפתית, חיבר את "הקרב הבלטי" (1801), עלקרב קופנהגן הימי, יצירה פטריוטית החוגגת את הלאומיות הבריטית. יצירות מאוחרות של רוברט סאות'י משקפות לאומיות בריטית אימפריאלית וסלידה מהרעיונות של המהפכה הצרפתית. באירופה ובאמריקה חוברו כמה אפוסים לאומיים, שהבולטים שבהם היו "קולומביאד" האמריקאי מאת ג'ואל בארלו, ו"פן טדיאוש" הפולני מאתאדם מיצקביץ'. מאידך, משוררים רומנטיקנים, כגון קולרידג', ביירון ושלי, ביקרו את הלאומיות, אם בגלל הפוטנציאל שלה לטפח מחלוקות ומלחמות, או כי ביקשו אחדות אנושית רחבה יותר, והיינריך היינה אף הגה את הרעיון של אירופה המאוחדת. הפואמה "פרש הנחושת" מאתפושקין מספרת את סיפורו של יבגני הרוסי, המאבד את ביתו ואת אהובתו בשיטפון הפוקד את העירסנקט פטרבורג, ובהתהלכו מיואש ברחובות העיר פוגש בפסלפרש הנחושת שלפיוטר הגדול, מקלל את הפסל שנראה לו אדיש לסבלם של האנשים, ואז חש רדוף על ידי הפסל ומשתגע. גם היו יצירות רומנטיות שגינואימפריאליזם לאומני, כגון "הנודד משווייץ" (1806) מאת ג'יימס מונטגומרי: סיפורו של זקן שווייצרי גיבור, שנלחם ואיבד את חתנו ואת יישובו במלחמה נגד הפולשים הצרפתים, וכבר אינו יכול למצוא שלום לו ולמשפחתו בשווייץ, ומחליט להגר עם משפחתו לאמריקה, שם האנושות תיבנה מחדש.
המזרח שימש באירופה של שלהי המאה ה-18 והמאה ה-19 כמושא לדמיון אקזוטי ולאידיאליזציה פנטסטית כנגד תרבות אירופה הרציונלית והחומרנית. תופעה זו השאירה גם חותם בשירה, בספרות, במוזיקה, ובאמנות הרומנטית. המשוררים הצרפתיםשאטובריאן,למרטין, וז'ראר דה נרוואל, טיילו במזרח התיכון, וחיברו ספרים על מסעותיהם. משוררים רומנטיקנים, שהמזרח שימש עבורם מקור השראה לחיפוש משמעות נשגבת, או למחשבה רפלקטיבית, או למבע רגשות עמוקים, חיברו יצירות ששוחחו עם שירה פרסית,סופיות,הינדואיזם, או עם תרבויות מזרחיות עתיקות בכללותן. להלן הנודעות שבהן:
"דיוואן המערב-מזרחי" מאתגתה (1819) - אוסף שירים ליריים שחובר בהשראת המשורר הפרסיחאפז, נפש תאומה עבור גתה. היצירה מורכבת משני-עשר ספרים, אליהם גתה צירף הסברים. היצירה ניסיון שאפתני ליישב בין מזרח ומערב, בין הרציונלי והמיסטי, בין קודש וחול, בין אינדיבידואליזם ואוניברסליות.
האפוסים הליריים "תלבה המהרס" (1801) ו"קללת קהמה" (1810) מאת רוברט סאות'י - האפוס הראשון, הכתוב בסגנון אקזוטי שלסיפורי אלף לילה ולילה, עוסק בתלבה, צעיר מוסלמי, שנבחר על ידי ההשגחה להביס מכשף רשע שרצח את הוריו ולבטל את עולם הרוע, ובמסעו לביצוע משימתו. האפוס השני עוסק בקהמה, כהן הינדי, החפץ לנקום באלים על היותו אנושי, ובנפילתו בגלל הכוח המשחית של גאוותו.
"לאלה רוק" מאת תומאס מור (1817) - רומנסה המורכבת מארבעה שירים סיפוריים ופרוזה. סיפור המסגרת: הנסיכה ההודית לאלה רוק נוסעת לבוכרה להתחתן עם מלך הבוכרים, ארוסה שמעולם לא פגשה; במהלך הדרך היא מתאהבת בעבד פרמורז, משורר המקסים אותה במעשיות מזרחיות שהוא מספר לה; ובהגיעה למלא את חובתה, היא מגלה להפתעתה שמלך הבוכרים הוא הוא פרמורז.
"שירי מזרח" מאתויקטור הוגו (1829) - שירים שחוברו בהשראתמלחמת העצמאות היוונית, וכוללים תיאורים צבעוניים של המזרח, תוך דגש על נושאים של פליאה מתרבויות עתיקות, אהבה, דעיכה, והחופש המערבי לעומת העריצות המזרחית.
המחזה "שאול" מאתלמרטין (חובר ב-1819 ופורסם ב-1861) - המלךשאול משקף גיבור רומנטי טרגי, אשר קנאתו בדוד, תחושת האשם שלו, וייאושו מהסתרת הפנים של בוראו, משמשים להרהורים פילוסופיים על הסכסוך הפנימי בנפש האדם, על בדידות הנפש האנושית, ועל הפער בין הרצון בהדרכה אלוהית לבין המרחק בין אדם לבוראו.
המחזה "יוסף ואחיו" מאת צ'ארלס ג'רמיה וולס - יצא לאור בשנת 1824 ולא משך תשומת-לב, אך בתקופה הוויקטוריאנית התגלה מחדש ונחשב ליצירת מופת.
הסופר העבריאברהם מאפו חיבר שנירומנים היסטוריים תנכיים: "אהבת ציון" (1853) - רומן אידילי המתרחש בימיישעיהו וחזקיהו, ו"אשמת שומרון" (1866-1865) - רומן אפי המתרחש בימיאחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל. ב"אהבת ציון" רגשנות ורגישות, ליריות, לשון פיוטית, אינדיבידואליזם, קרבה לטבע, התפעמות מהנשגב, אהבה רומנטית, נוסטלגיה לימי תפארתה של האומה בבית ראשון, רדיפת צדק ושלום, ורוח הלאום חברו יחדו ליצירה שהרשימה מאוד את דורו ואת הדורות הבאים.
הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאתאברהם מאפו, הוא רומן תנכ"י שמאפייניו רומנטיים: אידיאליזם פנטסטי, גיבורים אינדיבידואלים המביעים רגשות כבירים והוגים מחשבות נעלות, אהבה ותקווה המניעים את העלילה, זיקה בין מציאות וחזיון, התפעמות מהנשגב, נוסטלגיה לעבר, קרבה לטבע ואידיאליזציה של חיי הכפר, התרחשויות יוצאות-דופן, לשון שירית, משפט צדק, אמונה תמימה. כתבפישל לחובר: "כמזיגה ואחדות בין חיי התום ובין החיים המלאים תשואות, בין חיי־הטבע הפשוטים ובין רקמת החיים, המרהיבה עיניים ולב, יש לראות גם זה, שמאפו לא יתאר לרוב את היפה, אלא את הנשגב. לא די לו ביפה, שהוא יפה בעלמא, אלא עליו להיות גם נשגב. עליו גם לעורר את הרגשות, להעלות אותם ולרוממם. על הרגש להיות רגש כביר, המביא את האדם לידי תימהון והשתוממות. הטבע, כמו שרואה אותו מאפו, לא זה בלבד שהוא שופע רֹב טובה וברכה, אלא שהוא גם שופע חיים; הוא לא רק משׂביע את עיניו ואת לבו של האדם, אלא גם מעורר אותו למחשבות ורגשות, מוציא אותו מעולמו הקטן והפשוט ומכניסו לעולם יותר גבוה ונעלה"[40]. הרומנטיקה של מאפו היא ראשית-כל שיבה לימי תפארתה של האומה בתקופת בית ראשון וללשון המקרא. הלשון התנכית של מאפו הפליאה את דורו, כמו גם תיאוריו את הגיוני הנפש והלכי הרוח של הגיבורים הקדומים, וציוריו הנשגבים את נופי ארץ ישראל.
אמנם ילין כבוד בהיכלי חמדה, דעת אלהים – באהלי צדיקים, והודו – בהיכל קודשו; ואולם יראת שדי תלין בכפרים, אף אם רחוקים המה מבית ה‘, הלא קרוב ה’ בלבם ובפיהם, וידו נודעת להם בכל עיתותי השנה, בחריש ובקציר, בחוסר לחם וברוב תבואות, יש אשר ימנעו שחקים טל ומטר, ועיני האכרים נשואות לשמים ומיחלות לגשם נדבות, אשר יניף אלהים לארצם העיפה למים; ויש אשר יזלו שחקים והריקו לאדמתם ברכת שמים מעל, עת יעטר אלהים שנת טובתו, שר יטיפו הרים עסיס וירעפו מעגליהם דשן, וקול תודה ורנה נשמע מנאות שׂדי, קול שמחת הקציר וגיל הבציר מרנין לב, ואספו דגן ותירוש, וישבעו מטוב ה‘, ויתרם יחלקו לעניי עם. לינו בכפרים וראיתם את שוכניהם משכימי קום בעוד דממת ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאופל, מכסה הלילה, אשר התכסו בה; אז הגברים יוצאים לשדה לפעלם, ונשיהם טובות המראה והבריות כפרות הבשן, עושות בצמר ובפשתים, להכין מלבוש לבני ביתן, עד כה וכה והנה מראש גבעות, התומכות בגאותן שחקים תציץ השמש בְּהִלָה, וקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא אכר גם הוא רנה ותפילה לאל משושו, ותפילתו תעלה כעתר ענן הקטורת השמימה. אז ישוב הביתה, ונְוַת ביתו, תשיש לקראתו, ונועם וחן מזהירים מעיניה, יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ה’
—אברהם מאפו, אהבת ציון, פרק ז
אם "אהבת ציון" היאאידיליה שבמרכזה ניצחון היושר והתום את הצביעות והרשע, הרגשות הפנימיים האמיתיים את המראות החיצוניים המטעים, הרי ש"אשמת שומרון" הוא רומן היסטוריאפי העוסק בפירוד ביןיהודה ואפרים. הסגנון והלשון המליציים של "אהבת ציון", שאברהם מאפו עמל שנים רבות על מנת לשכללם, מגיעים ב"אשמת שומרון" לשלמות; היקף היריעה רחב יותר, והיצירה בכללותה מורכבת יותר. כתביעקב פיכמן: '"אשמת שומרון" היא במידה גדולה יותר יצירה ביבלית מ"אהבת ציון". פה בולטים ביותר יסודות המקרא הנאמנים. ה"משא" הגיע כאן עד מרום הביטוי והיופי. התפילה והווידוי הנפשי הם כמעט אמצעי הלב היחידים. נאומי עוזיאל ויהושבע, תפילות שולמית, מרים ועוזיאל, וידויי הלב של דניאל אינם כאן דברי מליצה, כי אם פרץ הרגש הרענן, לשון הלבבות. הד הנבואה ושירת תהילים אנו שומעים בהם. במשאות עוזיאל מפעפע זעם ה' הנאמן, בתפילות שולמית ומרים משתפך הלב באמונת תום. המליצה מאירה תמיד נשמת אדם'[41].
לשירתמיכ"ל מאפיינים רומנטיים: שירה לירית אינדיבידואלית המביעה את רגשותיו ולבטיו ומכאוביו (להבדיל משירתההשכלה הדידקטית), געגועיו וכיסופיו לעבר תוך התרפקות על דמויות היסטוריות, שיריו האפיים-תנכיים, התפעמותו מטבע ויופי, הוד הקדומים הנסוך על שירתו, נושאי "שירי בת ציון", רוחו הסוערת. מיכ"ל אף הושפע משילר,גתה, ושלינג. כתביעקב פיכמן: 'הקו הרומנטי שבמיכ"ל היה חריף לאין ערוך מזה של מאפו או של קלמן שולמן. הקרעים המרובים שבנפשו הם המגלים את סגולות הרומנטיקן היסודיות'[42].
יל"ג בתחילת דרכו חיבר יצירות-שיר רומנטיות על נושאים מקראיים בהשפעת מיכ"ל. האפוס "אהבת דוד ומיכל" והשיר האפי "אסנת בת פוטיפרע" עוסקים באופן צנוע וחגיגי באהבתדוד ומיכל ובאהבתיוסף ואסנת. האידיליה "דוד וברזילי", על תיאורי הטבע הנאים שבה, עוסקת ביתרון חיי-הרועים הפשוטים על חיי הקרת הרועשים, נושא החביב על רומנטיקנים רבים.
תרגומים לעברית מהשירה הרומנטית האירופאית היו נדבך מכונן בתהליך היווסדות הספרות העברית החדשה. כאמורשלמה מנדלקרן תרגם את "מנגינות עבריות" מאתביירון.דוד פרישמן תרגם את מחזותיו של ביירון, ומהשירה הלירית שלהיינריך היינה, שיצירתו תורגמה לעברית מאוחר יותר על ידייצחק קצנלסון, ומהשירים הליריים שלאלכסנדר פושקין, משורר שהיה חביב במיוחד על המשוררים העברים, ואשר כל יצירותיו תורגמו מאוחר יותר לעברית על ידיאברהם שלונסקי. "בן אבויה", עיבודו שלמאיר לטריס לחלקו הראשון של "פאוסט" מאתגתה, היה בזמנו מאורע גדול בספרות העברית.ביאליק תרגם את המחזה "וילהלם טל" מאתשילר, משורר רומנטי שהיה חביב מאוד על המשוררים העברים.דוד שמעוני תרגם אתלרמונטוב.
כתביעקב פיכמן על דוד פרישמן: "מה שהבדיל אותו מאנשי ההשכלה וממטיפי הלאומיות כאחד היה זה, שיותר משנלחם לדעות, נלחם לאדם – לנקיון המחשבה, לנקיון הדעת... יחס קבוע היה לו לכל חזיון בחיים – יחס ביקורת עמוק. דווקא הוא לא העריך מעולם דבר לפי צורתו החיצונית... בעצם טבעו היה רומנטיקן, אם גם רומנטיקן גלוי־עיניים. גם בחלומות ידע לחתור עד מקורם, להבדיל בין חזון־לב ובין תרמית־לב. רק לצד זה הייתה מכוונת האנליזה הביקורתית שלו. כל חלום־אמת היה חשוב לו כמציאות ויותר ממציאות. אכן שנוא שנא בכל לבו את הרומנטיקה של הזייפנים, את כל עושי־סחורה בחלומות. זאת לא הייתה יפיפיתנות, כי אם בחינת המעשים וחזון הלב שאין להפריד ביניהם. לא מלחמה לצורה הייתה זאת, כי אם לתוכן הפנימי, ליופי הפנימי. הוא, איש הסגנון והמחמיר בביטוי עד לקיצוניות, היה עשוי לוותר על כל אלה במקום שגילה המיית־לב מסותרת. אזנו היה קשובה רק אל הניגון הפנימי. כאן ניכר האדם המשתוקק לזוך הנפש, למעיין, לרינת המעיין"[43].
ישנן תכונות המשותפות לתנועה הרומנטית ולתנועת החסידות, ולפיכך לא בכדי הסופריםי. ל. פרץ,הלל צייטלין, ואליעזר שטיינמן, היו רומנטיקנים.שלום שטרייט הבחין בין הרומנטיות של פרישמן לבין הרומנטיות של פרץ: 'פרישמן הנהו רומנטיקן, רק כל כמה שנכלל במושג “רומנטיות”: יחס לירי או תפיסה סמלית של העניינים. אולם ביחד עם זה הריהו פיכח למדי לא להשתתף, למשל, ביצירת הרומנטיקה של החסידות, שבשעתו היו נגעיה עוד בולטים יותר מדי. לא כן פרץ, שבלבד שהיה בעל תפיסה סמלית – בלאו הכי לא יתואר רומנטיקן אמיתי – היה גם רומנטיקן שבהכרה, בתור בעל שיטה. הוא היה נוהה אחרי תוכן שהנהו גם כשלעצמו, – בלי יחס האמן, – רומנטי, מוזר ומופלא. הוא היה בוחר לעצמו “טימות” מיסטיות, למען הגדיל את המקצוע הרומנטי בספרותנו ולהאדירו'[44].דב סדן כתב על הרומנטיקה המובהקת של הלל צייטלין: "צייטלין, רצה לא בלבד ליצור את עולם־הרומנטיקה אלא גם לקיימו, גם לחיותו. שלמה שילר, שדיבר על החזיון של הרומנטיקה אצלנו, על החזיון של גילוי האור הגנוז שבחסידות, שאל שאלה חדה מאוד: הרומנטיקה הזאת, כתנועת תרבות, אימתי היא תנועה פורה? והשיב תשובה קצרה: אם נושאיה מזדהים עם הנשוא, אם הם מסוגלים לחיות את החיים האלה, שהם משורריהם... האחד, שביקש את ההזדהות הזאת וגם קיימה, היה צייטלין. הוא חי, ניסה לחיות, נפתל כדי לחיות את הרומנטיקה הזאת"[45].
קול ד' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזוב-נא בן-אדם, עזוב-נא. עזוב-נא את תאוות הבשר בהן אתה קשור אל החומר, עזוב-נא את כל ההרגלים בהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזוב-נא את גאות לבבך, עזוב את יחס משפחתך, עזוב את דעותיך הקדומות ואת אמונות-השווא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!...
אין האלוהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר אלוהים לאדם: ארצך בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז...
המשוררמרדכי צבי מאנה, חסיד של המשוררים הרומנטיקנים פושקין גתה שילר ולרמונטוב, הביע במסותיו, ובמיוחד במסות "על חכמת השיר והמליצה" ו"הגיון על הבדידות", את הרוח הרומנטית. אליעזר שטיינמן כתב על מאנה המשורר והמסאי: "אף כשמאנה מתעטף בטלית של מילים, אנו שומעים מתוכן מין רשרוש של עלים, אף ציוץ ציפורים המקוננות בין העפאים. פתאום לפתח יגיע הרוח בחוזקה והטלית נושרת. הלבוש נמוג. ושוב עומד לפנינו האיש ערום, בודד במועדיו, יחיד לעד. יחיד שנאמר כאן אין מובנו פרט שאינו מעורב עם הכלל, ובודד שנאמר אין משמעו מרוחק מן הרבים, אלא המכוון לאחד פרוש, מזל לעצמו, יוצא-דופן בעצם מבנהו, מורם מעל הטבע האנושי השכיח, פלאי שהוצק במזגו דבר-מה תרומיי, שבגללו הוצג בודד לנפשו בתבל. אף בזו הכוונה של התייחדות עם שורש עצמו מעל לילדי היש, אחד רץ אורח בין פסי נפשו, רץ אורח משום שהוא עובר-אורח, אושפיז בעולם הזה, אורח וגר הוא ממילא יחיד"[46]. להלן דברים של מאנה על האהבה מתוך המסה "הגיון על הבדידות":
האהבה בת אל חי, היא נשמת האדם בתבל; היא הציר אשר עליו יסב כל מפעליו ומעשיו, רגשותיו, מחשבותיו וכל כחות נפשו; היא תעודדהו עת עמודי גוו ירופפו, תאַמצהו, תחזקהו ללחום נגד פגעי הזמן לחתור להגיע למטרתו; היא תעיר בקרבו תקוותו, תעיר מיתרי כינורו השבור, כינור נחמתו השבור לרסיסים מתגרת הזמן. קול נעים יהמה באזניו, שפך רגשות עדינות, רכות וענוגות; קול נחמד מתהלך ברוח הגיון ואזנו שומעת; קול משתפך מתוגה נעימה לצלצלי קול תרועה, קול הולך וחזק מדממה דקה לקול תרועת הידד! נפש האדם תצא למרחב יה, דמי עורקיו ירוצו בחיפזון, וכמקיץ מתרדמה עמוקה כן יראה אור. ערפלי שמיו כליל יחלופו, אור בהיר בשחקים עם נוגה הקשת ישתרע לנגד עיניו. אז יתעורר האנוש מהגיוניו, יזורר שבע פעמים ויסיר מעל פניו מסווה עצבון, יצחק בקרבו על רפיון רוחו ומחום לבבו יקרא: אַת, אהבה רוממה נאוות שמים! אַת מרפא לנפש, שיקוי לעצמות יבשות!
ספרות התחייה, ובעיקר הספרות העברית החדשה שחוברה משנת 1890 ועד למלחמת העולם הראשונה, נחשבת על ידי הרבה חוקרים לספרות שמגמתה המרכזית היא רומנטית, רק נחלקו על אופן היותה רומנטית[47]:
הספרות העברית הגיעה אל הרומנטיקה בפיגור של מאה שנה (לפידב סדן).
הרומנטיקה העברית הייתה מקבילה לרומנטיקה (של תחילת המאה ה-19) ולנאו-רומנטיקה גם יחד (לפיגרשון שקד).
סופרי וורשה -י. ל. פרץ,דוד פרישמן,מרדכי זאב פיארברג,מיכה יוסף ברדיצ'בסקי - נחשבים לרומנטיקנים[47]. לדעתדן מירון,ביאליק הגיע לבשלות אמנותית כאשר עבר לפואטיקה רומנטית.הפואמות "מתי מדבר", "מגילת האש", ו"הבריכה", והסיפור "ספיח" מאת ביאליק הן יצירות רומנטיות.משה גליקסון הבחין בין שני מיני רומנטיקה: יש רומנטיקה של כמישה וכליה, ויש רומנטיקה של הפראה ויצירה, וקישר את ביאליק לרומנטיקה של חיים העולה ומפכה מחביון הנשמה, וכתב על ביאליק: "אין כמוהו כפות לרומנטיקה החיונית, הקושרת את פתילה בערכים ובצורות המתחדשים ומתעוררים לחיים חדשים. ביאליק יודע להבחין בחושו האינטואיטיבי העמוק בין משא מיותר של נכסים מתים ובין יצירות וצורות לאומיות הנובעות ממעמקי נשמתה של האומה וחותכות חיים וחלק לעולם-הבא לזו. הוא יודע להבחין בין מסורת שהתאבנה לצורות-חיים תפלות ונובלות, שאין מיצר על חורבנן ואין דואג לתיקונן, ובין מסורת המקיימת את חוט-השדרה הלאומי ומרטיבה את הגזע העתיק, הוא יודע ומרגיש את כל החיוני, המקורי, הרענן והאיתן שבעבר, יודע להבחין, מה מנחלת העבר יש בו כדי להיעשות מעיין לחיים חדשים וליופי חדש"[48]. להלן דוגמה לרומנטיקה של ביאליק (מתוך הסיפור "ספיח"):
רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד ולקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי ולהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פינתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. ואלוהים אספני ברחמיו אל תחת סתר כנפיו, וַיִּתְּנני לשבת דוּמם אצל הדום רגליו ולשחק בלאט בציציות כסותו ובשולי אדרתו. יומם צִוָּה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות ולהעלות בת-שׂחוק על שפתַי, ואיש לא ראה, ובלילה שלח לי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח ולהפיג פחדי, ואיש לא שמע. רואים ולא נראים השכּינָם מסביב לי וַיִּתקעם בעלטת כל פּינה ובאפלולית כל חור, למלא נפשי חרדה מתוקה ותמְהוֹן אלוהים. ידו הנעלמה היא זרעה פלאים את כל נתיבותי ונטעה חידות בכל אשר לנה עֵינִי. כל צרור אבן וקיסם עץ – מדרש פליאה, וּבכל שוחה וגומא – רזי עולם. איכה ילין הניצוץ באבן דומם, ומי השכין את הצללים האילמים בקירות הבית? מי יערום הררי אש בשולי רקיע, ומי יאחיז את הלבנה בסבכי יער? אנה תנהרנה אָרְחוֹת עבים, ואחרי מי ירדוף הרוח בשדה? מה רננת בשרי לבוקר והמון לבבי לפנות ערב? מה למימי המעיין כי יבכו חרש ולמה יצא לבי להֶמיָתם? כִּתְּרוּנִי הפלאים, השׂיגוני, עברו ראשי הקטן והדל – ואין מנוס ואין מפלט. הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר בנגלה ואת הסתום במפורש. כמעט אפקח לשמים את ארובות נפשי הקטנות, את שתי עיני, ומראות אלוהים נוהרים ובאים אלַי מארבע הרוחות, וַאני לא קראתים. יש אשר יצופו ועלו אלי ממצולות דממה, ודמות להם כמראות אשר יִגָּלוּ בחלום וּבמי ברֵכה בהירה. אין אֹמר ואין דברים – זולתי מראה. גם הדיבור שבהם אין קול ואין הברה לו. דיבור פלאים הוא, בריה לשעתה, שהקול התנדף ממנו – והוא קַיָּם. וגם אני לא באָזנַי שמעתיו, כי דרך מבוא אחר, נעלם, הגיע אל נפשי. כן יגיע אל נפש עולל נרדם בערישׂתו המון לב אִמּוֹ ורחמי עיניה, בּעָמְדָהּ עליו למראשותיו נפעמת וַחֲרֵדָה, והוא לא יֵדע. ויש שנתרקמו המראות ובאו מתוך פליטי קולות וצֵרוּפיהם. רבים הקולות בחלל העולם ושונים אלה מאלה, וּפנים אין מספר להם. מי יגיד משמעם ומי יבֹא עד חֵקר תכונתם? קולות יום וקולות לילה. שחוצים וּצנועים. עזים ורפי כוח. נמשכים עד אין קץ ונקצצים פתאום. שַוועת טובע בקצה העולם ואנקת הרוג מפרפר ביער. כרוחות אין גְּוִיָּה היו בעיני, רָצי אלוהים ונושאי דברו, המשוטטים הנה והנה על כנפי רוח, טסים כחיצים ממחבואה למחבואה, מגיחים רגע ונעלמים פתאום, ואין יודע מוצאם ומובאם ועַין לא תשורֵם. ויש אשר שמעתי את הדממה ואת הקולות ראיתי, כי לא ידעו עוד חושי גבולות ומצרים, והאחד בא בשדה רעהו. הקול משך עמו את המראה, המראה את הקול, והריח – את שניהם. גם מידה וָקצב לא ידעתי עוד: הגבעה הקטנה בשדה נחשבה לי כּהֹר הָהָר, בּרֵכת המים – כאוקיָאנוס ותחום הכפר – כקצה הארץ.
אם יצירת ביאליק היא רומנטיקה של הפראה ויצירה, כל שכן האידיליות שלדוד שמעוני (שמעונוביץ). כתב עליודוד אריה פרידמן: "היה מי שמצא ביסוד שירתו את הרומנטיקה, ובצדק. מצע הנפש של שמעונוביץ, מסכת הלב של האיש, הם באמת מאותו הסוג הנקרא רומנטי. אבל רומנטיות זו שביסוד לא הצעיפה על עיניו לולא כיסתה ממנו את עין המציאות, ובארץ־ישראל הלא המציאות עצמה היא פלא. על כן כה קל היה לו למצוא פה את עצמו"[49].
שירתיעקב פיכמן היא במידה רבה שירה רומנטית. הרומנטיקה של פיכמן אינה אסכולה או זרם, אלא רגש והלך-נפש של היחיד. יש בה פשטות ותמימות, אמונה בכוח האדם והעולם להתחדש ובכוח האהבה לטהר ולקדש את החיים, דבקות בטבע, לבלוב, ונוף ניגוני מבשם.
התקופה הרומנטית במוזיקה השתרעה לכל אורךהמאה ה-19, ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א',בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת-מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, והתבסס בצורה קפדנית עלהרמוניה. המלחינים הרומנטיקנים שאפו לפרוץ את כבלי הנורמות והאידיאלים הקלאסיים; ביקשו מבע לירי, תוך הגמשת הצורה לטובת מבע רגשי; וביססו את יצירותיהם עלמלודיה. המוזיקה התקרבה לשירה, בסוגות מוזיקליות כגון בלדות אופואמות סימפוניות אומזורקות. "שירים ללא מילים" מאתמנדלסון,הנוקטורנים שלשופן, "תמונות ילדות" מאתשומאן, הביעו בליריות את הרגישות הרומנטית. הפסנתר המודרני נהיה לכלי הנגינה הראשי, כביטוי האינדיבידואל הרומנטי שהוא עולם מלא, ומיטב המלחינים חיברו יצירות לפסנתר סולו, ובמיוחדבטהובן, שופן, ושוברט. בסוגת הקונצ'רטו הפסנתר או הכינור כבר לא התחרו עם התזמורת, אלא היו לב היצירה. הסימפוניות הביעו מחשבות ורגשות דרמטיים עזים, להבדיל מהסימפוניות הקלאסיות המונוטוניות למדי.
האמנות הרומנטית מתאפיינת בציורי נוף טבעי נשגב ובמבע רגשי דרמטי של מאורעות אנושיים, במרכזיות של האינדיבידואל, ובהעדפת הצבע על הקו (בעקבות האסכולה הוונציאנית של הרנסאנס). במיוחד התפרסמו ציורי הנוף האלגוריים שלקספר דוד פרידריך שבמרכזם דמויות מהרהרות על רקע נוף נשגב, הציורים הדרמטיים עזי-הרגש שלדלקרואה, הציורים ההיסטוריים-מציאותיים שלפרנסיסקו דה גויה בעלי הנופך המוסרי, וציורי הנוף האקספרסיביים שלוילאם טרנר.ג'ון ראסקין, אולי גדול מבקרי האמנות של המאה ה-19, ניתח לעומק את הציור הרומנטי בספריו "הציירים המודרניים", שם טען שהאמנות הרומנטית, ובמיוחד ציורי נוף, מביעים את האמת טוב יותר מאשר אמנות קלאסית, תוך תשומת-לב מיוחדת ליצירה של ויליאם טרנר.
באדריכלות, הרומנטיקה העריצה מחדש אתאדריכלות ימי הביניים ובפרט אתהאדריכלות הגותית. הקתדרלות הגותיות, שבעבר נתפשו כיצירות מפלצתיות ומעוררות אימה של ברברים חסרי תרבות, נהפכו לביטוי נשגב של השאיפה לרוחניות ושמיימיות. אדריכלות ימי הביניים נהפכה למושא למחקר ולשימור, לצד בנייה מחדש בסגנונות העתיקים. בולטת במיוחד היאהתחייה הגותית בה נוצקו משמעויות חדשות לאדריכלות הכנסיות הדתית הגותית, ומבנים רבים שוחזרו, חודשו והושלמו בסגנון זה, ונבנו אף מבנים חדשים בסגנון הגותי - בעיקר כנסיות וקתדרלות אך גם מבני ציבור ואפילוטירות (ואכן, טירות רבות שוקמו באירופה ואף נבנו טירות חדשות, לשם נוי, המחקות במראן את הטירות של ימי הביניים, כגוןטירת נוישוונשטיין בגרמניה). סגנון זה פרח באירופה ואמריקה הצפונית מסוףהמאה ה-18 ועד אמצעהמאה ה-20.
המודרניזם הוא במידה רבה תולדה של הרומנטיקה (למשלויליאם באטלר ייטס,ד. ה. לורנס,רילקה,הוגו פון הופמנסתאל,הרמן הסה) ולרוב התנגדות אליה (למשלט. ס. אליוט,ג'ורג' ברנרד שו,מרסל פרסט,פרנץ קפקא,אלבר קאמי), כשהאימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם הם החולייה המקשרת בין הרומנטיקה למודרניזם. האינדיבידואליזם משותף למודרניזם ולרומנטיקה, אלא שהרומנטיקה מתאפיינת בהשראה גדולה ובשאיפות נשגבות ובזיקה למסורת גם אם היא מבקרת אותה, ואילו המודרניזם בדרך-כלל בהשראה קטנה ועיסוק ב"אני" ובדחייה של המסורת. סופרים ואמנים מודרניים התנגדו לרומנטיקה, אם כי סברו שרוב האנשים לא מסוגלים להכיל את רוחה הגדולה, אם בגלל נטייתם לחולין, אם בגלל פסימיות, אם כי ביקשו יצירה רציונלית או קלסיציסטית או אימפרסונלית או הומוריסטית, אם כי ביקשו מבע יותר מוקפד ומצומצם, אם כי סברו שהאדם והעולם כבר יותר מדי מורכבים מכדי לעסוק בהם באופן כולל[51], אם כי העדיפו להתבסס על מדע או על "איזם" כזה או אחר. בכל זאת, המשוררים הרומנטיקנים עדיין מהווים אמת-מידה ליצירה בארצותיהם: בבריטניה ובאמריקה השירה הלירית של המשוררים הרומנטיקנים האנגלים נלמדת בבתי ספר, בגרמניהגתה נחשב לגדול המשוררים והסופרים הגרמנים, בצרפתויקטור הוגו נחשב לאחד מגדולי הכותבים הצרפתים, באיטליה השירה שלליאופרדי עדיין פופולרית, ברוסיהפושקין נחשב לגדול המשוררים הרוסים ויצירות שחוברו קודם לזמנו כמעט שאינן נקראות, בפוליןאדם מיצקביץ',יוליוש סלובצקי, וזיגמונט קרשינסקי נחשבים למשוררים הלאומיים, בנורווגיההנריק ורגלנד נחשב למשורר הלאומי. רומנים רבים של סופרים רומנטיקנים, ביניהםוולטר סקוט,ויקטור הוגו,אלכסדר דיומא האב, האחיות ברונטה,ג'יימס פנימור קופר, ואחרים, היו לנכסי צאן וברזל של ספרות הילדים והנוער של המאה ה-20. למרות זאת, עקב השתנות הטעם מרומנטי למודרני, במהלך המאה ה-20 הפסיקו לקרוא יצירות רומנטיות רבות, וישנם אף משוררים וסופרים רומנטיקנים שכבר כמעט אינם נקראים, לעיתים תכופות שלא בצדק. באופן כללי, אפשר לומר שהרומנטיקה עוסקת בהתפעמות רוח, במחשבה, בשירה, ביצירה, ובחזון; והמודרניזם בהבנת הנפש, במעשה, בפרוזה, בביקורת, ובמציאות. הרומנטיקנים האמינו שבכוחה של שירה נעלה לחנך את העם ולהכשיר את הלבבות. היוצרים המודרניים לא האמינו בזה, ואם האמינו התביישו להגיד זאת.
מעבר לתרומת הרומנטיקה לגיבוש רעיון הלאומיות, נגזרות של השילוב בין רומנטיקה ונאורות מתבטאות גם באידאולוגיות פוליטיות. צד אחד של ההשפעה הפוליטית של הרומנטיקה על המחשבה הפוליטית הוא המדינה הרומנטית הליברלית. באופן פרדוקסלי, דווקא הלהט המאפיין את הרומנטיקה עשוי להוביל לסובלנות פוליטית. כיוון שעקרונות רומנטיים רדיקלים ערערו על תפיסות מסורתיות הטוענות שאמת אחת אובייקטיבית מצויה רק בחזקתן, ועוררו הערצה לנאמנות לאידיאלים באשר הם, דרך החשיבה הרומנטית מובילה לכיבוד המאבק של האחר למשמעות, ולאי כפייה רעיונית של המדינה על אזרחיה. צד אחר של ההשפעה הפוליטית של רעיונות רומנטיים מאוחרים הוא הקצנה לאומנית, כגוןפאשיזם ואףנאציזם, או גרסאות אחרות של "מדינה אומנת". מדינה כזו נתפסת כאידיאל לשם עצמה, מבטאת את רוח האומה ומותר לה להכתיב לאזרחיה את תפקידם ולהשתמש בהם כרצונה, שכן יש להם משמעות רק בהקשר אליה. מכל מקום, התנועה הרומנטית הייתה תנועה אינטלקטואלית תרבותית שדגלה בחירות פרטית והבינה חירות כללית באופנים רוחניים אידיאליים, כללה אנשים שתמכו במוסד המלוכה ואנשים שקידמו את הדמוקרטיה, אנשים שקידמו את הלאומיות ואנשים שהסתייגו ממנה, כך שאי-אפשר לייחס ל"רומנטיקה" השפעה פוליטית מוחלטת כזו או אחרת.
^מתוך שירו "שורות שנכתבו כמה מיילים מעל מינזר טינטרן"
^מרדכי צבי מאנה, ""חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט"
^ביאליק כתב דברים דומים בסיפורו "ספיח": "באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן.מֵעֵין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש."
-WUS03188.jpg)
.jpg)
_-_Sir_Walter_Scott_and_his_Friends_at_Abbotsford_-_PG_825_-_National_Galleries_of_Scotland.jpg)
.jpg)
_object_54_The_Voice_of_the_Ancient_Bard.jpg)
.jpg)
