המונח "התקופה הרומית" מפנה לכאן. לערך העוסק בתקופה הרומית בארץ ישראל, ראוהתקופה הרומית בארץ ישראל.
עיינו גם בפורטל
פורטל רומא העתיקה הוא שער לכל הנושאים הקשורים ברומא העתיקה, מדינה מןהעת העתיקה. בפורטל נמצאים קישורים לערכים אודות ההיסטוריה של רומא העתיקה, וכן אודות נושאים נוספים הקשורים בה, כגון, צבא ומלחמות, פרובינקיות, דת, תרבות, אומנות ופוליטיקה.
תקופה זו החלה עם ייסוד העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים בהם:814 לפנה"ס,748 לפנה"ס ו-753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753.ממצאים ארכאולוגיים חושפים יישוב קבע שלסוכות שהיה קיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים ארכאולוגיים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר כיום כ"רומא".
בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבללאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה להמבנה חברתי מגובש, ועמד לרשותה כוח צבאי מסודר. רומא שלטה על שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.
מפת שטחה של הרפובליקה הרומית והשטחים שעליהם חלשה בשיאה
הרפובליקה הרומית (בלטינית "Res Publica Romanorum" – "ענייני המדינה של הרומאים", לפיכך נהוג להגות ולכתוב את המונח כרס-פובליקה, קרי – שלטון הכלל) היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטה רומא ושטחיה על ידי מוסדותהסנאט הרומי,אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.
תחילת התקופה מתוארכת לשנת509 לפנה"ס, שנת ייסוד הרפובליקה לפי המסורת הרומית וגירוש מלכה האחרון של רומא,לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת תקופתהקיסרות הרומית, נתון במחלוקת. שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת44 לפנה"ס, שנת מינויו שליוליוס קיסרלדיקטטור מתמיד. לאחר רציחתו של יוליוס קיסר התמנו שלושה אנשים לשלוט ברומא כטריאומווירט. הטריאומווירים היואוקטביאנוס (לימים הקיסר אוגוסטוס),מרקוס אנטוניוס,לפידוס. לאחר רצח יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס, שלושת האישים התאחדו ב־43 לפנה"ס במסגרת חוק שנקראLex Titia, כדי ליצור הנהגה משולשת שתנהל את הרפובליקה ותנקום את מות קיסר. הם קיבלו סמכות כמעט בלתי מוגבלת: לערוך פרוסקריפציות, לשלוט בצבא, לנהל את המדינה — למעשה, הם הפכו לדיקטטורים משותפים.
התאריך המקובל יותר על החוקרים על התחלת הקיסרות הרומית, הוא27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס שלאוגוסטוס (לשעבר אוקטביאנוס)
בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מהעיר הראשית שללאטיום, לבירת איטליה ולשליטה שלאימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינותהים התיכון.
הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא וכל השטחים שסופחו לה על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת "האימפריה הרומית", אף על פי שכמדינה רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני.
גישות אחרות טוענות שאין כלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוףהעת העתיקה ותחילתימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה.
לצורך נוחות, הערך הנידון ידון עד לתקופה של שנת395, מותו של הקיסרתאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.
החלוקה של האימפריה הרומית למערב ומזרח, החל משנת 284 לספירה, ושיא גודלם של החלקים השונים. החלק האדום הוא האימפריה הרומית המערבית, החלק הירוק הוא האימפריה הרומית המזרחית.
הקיסרות הרומית המערבית הוא השם שניתן לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת284, תאריך ייסוד הטטררכיה.
במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסרתאודוסיוס הראשון ועד שנת476, השנה שבה הדיחאודואקר את הקיסררומולוס אוגוסטולוס ולא הכתיר עצמו בתואר קיסר.
ממלכות הוונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכתאודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוףהמאה החמישית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית לספירה נוצרה בשטחי אירופה המערבית תשתית פוליטית וחברתית חדשה. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערבגרמניה והסקסונים באנגליה, התפוררו כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין השטחים השונים של האימפריה ההיסטורית נשמרה בחסותהכנסייה הנוצרית, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק ששלטו באגן הים התיכון מאז עלייתה שלאתונה במאה החמישית לפנה"ס נדחקו לטובת השפות הוולגריות והתרבויות המקומיות.
ישות מדינית אירופית נוספת שראתה את עצמה כממשיכת דרכה של רומא הייתההקיסרות הרומית הקדושה. יחידה מדינית זו השתרעה על חלקים נרחבים באירופה, והתקיימה, בגלגוליה השונים, קרוב לאלף שנה.
טוענת נוספת לירושת רומא הייתהמדינת האפיפיור. מדינה זו, שהאפיפיור היה שליטה האזרחי, התקיימה בין שנת756 לשנת1870 והשתרעה על חלקים נרחבים במרכז איטליה. טענתה של מדינה זו לשררה ארצית נשענה בעיקר על המסמך המזויף הידוע כמתת קונסטנטינוס.
לאחר נפילתהאימפריה הביזנטית בשנת 1453 תבע לעצמואיוואן השלישי, נסיךמוסקבה, את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לפיכך ראתה עצמה השושלת הצארית כממשיכת ביזנטיון. מוסקבה הוכתרה על ידי שליטיה כ"רומא השלישית" לאחר רומא וביזנטיון. גם לאחר נפילתה של שושלת איוואן, המשיכה יורשתה,שושלת רומנוב, לראות עת עצמה כממשיכה של השלטון הרומי. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לביזנטיון הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות –גאורגי הקדוש של מוסקבהוהעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. למעשה, העיט הדו-ראשי הואסמלה של רוסיה גם כיום.
יורש נוסף מטעם עצמו של רומא העתיקה היהבניטו מוסוליני ששלט על המדינה המודרנית שלאיטליה משנת1922 ועד1943. השלטון הפשיסטי שהקים מוסוליני התיימר להיות יורשה של האימפריה הרומית תוך הקמת "אימפריה רומית החדשה" ואבן פינה לשיטת ממשל מהפכנית שסופה למשול בעולם.
בעוד שרבות מהשושלות והמדינות שקמו לאחר נפילתה של האימפריה הרומית ראו את עצמם כיורשותיה הטבעיות, נראה שהיורשת האמיתית של רומא ותרבותה היאהתרבות המערבית בכללותה, שרבים מיסודותיה מקורם בתרבות, אומנות, משפט והדת הרומיים.
לטינית (לִינְגְּוָה לאטִינָה) היא שפה מתוך קבוצתהשפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכזחצי האי האפניני, האזור שבו נמצאת העיררומא, המכונהלטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה). מאוחר יותר הפכה לטינית לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית. כתוצאה מכך, הופצה הלטינית באמצעות כיבושיה לכל רחבי האימפריה הרומית. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.
מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית") אשר הפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כלהשפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית שלהכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה הלטינית להיות שפה מדוברת, עדיין שימשהלינגואה פרנקה[1] לכתיבה ספרותית[2], משפטית[3], מדעית[4] ודתית[5], ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (גם בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרתמדעי הרוח, המכונהלימודים קלאסיים.
אנשי רוח, היסטוריונים ומדינאים רבים החל מןהמאה ה-4 לפנה"ס ועד לימינו הפכו את העיסוק בכתיבה והתיעוד אודות ייסודה של רומא, עלייתה לכוח ושקיעתה לגולת הכותרת של יצירתם. כבר בתקופת המלוכה ובשנותיה הראשונות של הרפובליקה השתרשה ברומא מסורת של שמירת מסמכים ועדויות, הן על ידי מוסדות המדינה והן על ידי משפחות האצולה השונות. תיעוד העבר השתקף גם בחיי הדת של רומא הקדומה כיוון שאחד מחובותיו של הממסד הדתי הייתה לתעד את האירועים החשובים של כל שנה ושנה בצורתספרי השנים.
ההיסטוריה כספרות החלה להתפתח ברומא בסביבותהמאה ה-3 לפנה"ס, עם התחזקות המגעים בין התרבות הרומית-לטינית וביןהתרבות ההלניסטית-יוונית. המחקר והכתיבה ההיסטוריים נחשבו כעיסוק מכובד לבני האצולה הרומית ובני המעמדות העליונים וכתוצאה מכך כתביהם של מדינאים רומאים מפורסמים נחשבים עד היום ליסודות התרבות המערבית.
יוצרי ההיסטוריוגרפיה הרומית הקדומה, כגוןקווינטוס פאביוס פיקטור, כתבו ביוונית והסתמכו בעיקר על מסורות משפחתיות ולא על עדויות כתובות. כתיבתם של אלו ביטאההשקפת עולם פטריוטית וניסיון לפאר את שושלתם וייחוסם המשפחתי.
במאה ה-2 לפנה"ס חלו שני מפנים בהיסטוריוגרפיה הרומית: המעבר לכתיבה בשפה הלטינית, מעבר שחלוצו היהקאטו הזקן ופרסום ספרי השנים של רומא בפומבי על ידיפאביוס מוקיוס סקאיוולה בסביבות120 לפנה"ס. כמו כן הושפעה כתיבת ההיסטוריה עמוקות מהמאבק הפוליטי שהתחולל ברפובליקה עת נוצלה ככלי פוליטי להשפעה על דעת הקהל.
במהלךהמאה ה-1 לפנה"ס החלו להופיע צורת חדשות של כתיבה היסטורית: ספריאוטוביוגרפיה בכלל ואוטוביוגרפיות פוליטיות בפרט, ספרי זיכרונות וביוגרפיות פוליטיות. על פי עדותו שלקיקרו, רבים מהחיבורים שנכתבו בתקופה זו, התאפיינו בסילוף עובדות, לקוניות וסגנון דל. היסטוריונים כגוןואלריוס אנטיאס האריכו בכתיבתם וחיברו עשרות כרכי היסטוריה תוך שימוש ברטוריקה מופרזת ותיאוריםדרמטיים של אירועים שלא התקיימו.
יוצאי דופן ברמתם ובאיכותם בתקופה זו היו חיבוריהם שלסאלוסטיוס ויוליוס קיסר שהם הכתבים ההיסטוריים היחידים מתקופת הרפובליקה שנשתמרו עד ימינו ושלא הגיעו אלינו דרך כתביהם של סופרים מאוחרים יותר. אף על פי שחיבוריו של קיסר: "רשימות עלמלחמת גאליה" ו"רשימות על מלחמת האזרחים" נכתבו מתוך מגמה פוליטית מובהקת הם נחשבים למקור היסטורי מהימן ובעלי סגנון רהוט, תמציתי וענייני. סאלוסטיוס שמכתביו שרדו המונוגרפיות "מלחמת קאטלינה", "מלחמת יוגורטה" וקטעים מיצירה רחבה "דברי הימים", תיאר את התמוטטות משטר הרפובליקה, לה היה עד, מתוך השקפת עולם מוסרית וביקורת על השחתתם של מוסדותיה.
בתקופת הקיסרות פעלו ברומא, תחת השפעתה המתמשכת של התרבות ההלניסטית, היסטוריונים שנחשבים עד לימינו בין הגדולים שצמחו בעולם המערבי כגון:טיטוס ליוויוס,טקיטוס,סווטוניוס,אפיאנוס,דיו קסיוס ואחרים. בתקופת התדרדרותה המדינית של האימפריה הרומית הצטמצמו מאוד ההיקף והאיכות של הכתיבה ההיסטוריוגרפית, אם כיהמאה ה-4 הולידה עוד היסטוריון רומאי גדול אחד,אמיאנוס מארקלינוס.
לא רק הרומים ניסו לתעד את ההיסטוריה של עירם, אלא גם אנשי רוח רבים ברחבי העולם ההלניסטי-יווני ומעבר לו. ההיסטוריון ההלני הראשון שקטעים מחיבוריו על רומא נשתמרו הואטימאיוס מסיציליה בן המאה ה-4 לפנה"ס. בין ההיסטוריונים שבאו אחריו ניתן למנות אתפלוטרכוס,דיוניסיוס מהליקרנסוס,פוליביוס ואחרים. משקיפים חיצוניים אלו, שרטטו תמונות עולם שונות משל הכותבים הרומאים.
עם התבססותה של הנצרות באירופה ולאורך ימי הביניים, הושפעה רבות ראיית ההיסטוריה הרומית מהדוגמה של דת זו ומהשקפתם שלאבות הכנסייה הנוצריים. כתבים שחוברו על רומא, כגון כתביהם שלאוסביוס מקיסריה ואורזיוס, נכתבו לעיתים רבות מתוך מגמה מוצהרת להלל ולשבח את מייסדי הנצרות, שימשו ככלי ניגוח נגד עבודת האלילים ותיארו את תפקידה העיקרי של רומא בהיסטוריה כמנחילת הנצרות לעולם. כתבים אלה התייחסו לתולדות רומא כחלק משרשרת היסטורית אוניברסלית, שתחילתה בבריאת העולם כפי שמתוארת בתנ"ך.
תקופת הרנסאנס הצמיחה עניין מחודש בתרבות רומא העתיקה. אמנם בתחום כתיבת ההיסטוריה לא נרשמו הישגים מרובים, אולם מפעלי התרגום מלטינית ויוונית לשפות הוולגריות יצרו בסיס עתידי לחקר הטקסטים העתיקים. העניין שגילו בני תקופה זו בעתיקות ובאומנות רומאית היו בסיס להתפתחותה של הארכאולוגיה, שלימים תהווה אבן יסוד חשובה במחקר המודרני אודות רומא.
בעת החדשה הועמדו לרשותה של הכתיבה ההיסטוריוגרפית אודות רומא מקורות רבים חדשים. מקורות אלו נוצרו משימוש בכלי מחקר חדשים ביניהם הארכאולוגיה, בלשנות היסטורית, מחקר השוואתי וכמותי,אפיגרפיה ונומיסמטיקה שאפשרו ניתוח מעמיק והשוואתי של המקורות העתיקים. עם החוקרים המודרניים הגדולים של רומא נמניםאדוארד גיבון,ניבור,תאודור מומזן ורונלד סיים.
הכתיבה ההיסטוריוגרפית התרחבה והתגוונה החל מתחילתהמאה ה-20. קורותיה של רומא החלו להבחן לא רק דרך עיניהם של המצביאים, המדינאים והקיסרים אלא גם דרך נקודות מבטם של ההמון הרומאי, הנשים והעבדים. חוקרים מרקעים אקדמאים שונים כגוןאסטרטגיה צבאית,מדע המדינה,סוציולוגיה,כלכלה ופסיכולוגיה, החלו לכתוב על רומא תוך הסתמכות על תחומי הידע שלהם.
תיאור דמותה ההיסטורית של רומא לבש צורה של מאבק אידאולוגי עם עליית המשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20. היסטוריונים גרמנים שהאמינו בתורת הגזע ניסו לנתח את עלייתה ונפילתה של האימפריה על פי רעיונות של טוהר גזע. אידאולוגייםקומוניסטיים ניסו לתאר את רומא כשדה מאבק קדום ביןמעמד הפועלים למעמדות העליונות כשהם מייחסים את שקיעתה להיותה "חברת עבדים".
העניין ברומא לא פסח גם על החוקרים היהודים, מיוספוס פלביוס בשלהי המאה הראשונה לספירה ועדצבי יעבץ בימינו, בייחוד לאור ההשפעה העצומה של רומא על העם היהודי וגורלו. מלאכת התרגום לעברית של ספרי היסוד של ההיסטוריה הקלאסית, שחלוצה היהאלכסנדר שור וממשיכיה היומוסד ביאליק ומתרגמים כגוןשרה דבורצקי, היוותה תרומה חשובה לכתיבת ההיסטוריוגרפיה הרומית במדינת ישראל.
תיאורה של רומא ותולדותיה ממשיך להוות מקור עניין ומתח מדעי ואידאולוגי עד ימינו, כאשר מאות רבות של מאמרים וספרים בעשרות שפות שונות, הדנים ברומא העתיקה יוצאים לאור בכל שנה ושנה.
החלוקה הראשונית של החברה הרומאית בראשית הרפובליקה הייתה לשתי שכבות בסיסיות: הפטריקים שהיו השכבה בעלת המונופול על הכהונה במגיסטראטות והפלבס שהוגדרו בצורה שלילית בהתייחסות אל הפלבאים כלומר הם לא הורשו לכהן בשום מגיסטראטה. לאחר מאבק ארוך כל ההגבלות על הפלבאים הוסרו בשנת 367 לפנה"ס וכך האליטה הפטריקית והפלבאית התמזגה ויצרה את הנוביליטאס, שהיו מעמד האצולה ברומא העתיקה בעל הזכות להיבחר למגיסטראטות ולקחת חלק פעיל בענייני המדינה.
אחד המאפיינים של רומא העתיקה הייתה פתיחותה הגדולה לקלוט ולהטמיע אלמנטים זרים בקרבה. עוד משנותיה הראשונות מתועדים מקרים שבהם ערים ועמים כבושים קיבלואזרחות רומית והפכו לחלק בלתי נפרד מגוף האזרחים הרומאי. עםביסוס ההגמוניה הרומאית באיטליה יותר ויותר איטלקים קיבלו אזרחות רומאית עד שכל איטליה הייתה בעלת אזרחות לאחרמלחמת בעלות הברית. בתקופת הקיסרות האריסטוקרטיה הפרובינקיאלית קיבלה אזרחות ובנוסף אליה גם חיילים ששירתו בחילות עזר לצבא הרומאי וכך שיותר ויותר מתושבי הקיסרות החזיקו באזרחות רומאית עד שבשנת 212 הקיסרקרקלה פרסם אתהחוקה האנטונינית ההופכת את כל האנשים החופשיים בקיסרות לאזרחים.
תמורות רחבות חלו בדת הרומית מייסודה ועד התמזגותה בתוך הדת הנוצרית. תמורות אלו הן בבואה לשינויים בתולדותיה של רומא העתיקה.
הדת הרומית החלה כדתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי,יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היומיום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. אחת האלות הקדומות היאאנה פרנה(אנ'), אלה נקבה, שלא נקשרו לשמה סיפורימיתולוגיה וצלמיות שלה היו נטולות פנים. החג שלה חל באידו של מארס.
החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ניכרת ההשפעה האטרוסקית בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אליםאטרוסקים, אך ביטויים אסתטיים, מסורתיים, פולחניים וארכיטקטוניים רבים בדת הרומית מקורן בתרבות זו.
השתלטותה ההדרגתית של רומא עלחצי האי האפניני והקמת הרפובליקה לוו בסיפוח של אלים איטלקים שונים לדתה, כגוןיופיטר,יונו,מינרווה,קרס וונוס. מקדשים לכבוד יופיטר, יונו ומינרווה נבנו כבר בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ופולחן האלים אלו היה מן החשובים שברומא הרפובליקנית. היכל לכבוד ונוס נבנה בשנת217 לפנה"ס והפולחן שלה הפך לאחד מהחשובים שבדת הרומית, בייחוד בתקופה הקיסרית.
עם התרחבותה של הרפובליקה הרומית מחוץ לאיטליה היא נחשפה לתרבויות אחרות אשר השפיעו רבות גם על דתה. התרבות העיקרית שהשאירה את חותמה על הדת הרומית הייתה ההלניסטית. ההשפעה היוונית החלה לחלחל אל הדת הרומית תחילה בעקיפין דרך העממים האיטלקים ולאחר מכן במישרין. כבר בשנת204 לפנה"ס נתגלו ברומא פולחן לאלהקיבלי (הידועה גם כאלה הגדולה (Magna Mater), אלילת הטבע והפוריות מאסיה הקטנה, וכתות של מאמינידיוניסוס, שהסנאט הרומאי אסרם בשל הפריצות שבהם.
בתקופת הרפובליקה המאוחרת עברה הדת הרומית שינוי מרחיק לכת. רבים מהאלים הרומים זוהו עם מקביליהם היוונים, אומצו שמות ודפוסים הלניסטים והמיתולוגיה היוונית הועתקה כמעט בשלמותה לדת הרומית. אלים בודדים הצליחו לשמור על צביונם הרומי, לדוגמהיאנוס וקוירינוס ששמרו הן על שמותיהם והן על אופיים המקורי. אלים אחרים, כגוןמרס וסטורנוס מוזגו עם מקביליהם היוונים, אך הצליחו לשמור על קווי אופי רומיים.
חדירתן של אסכולות פילוסופיות יווניות שונות, כגון אלו שלאפיקורוס,אוהמרוס ואחרים, הובילו לזלזול וביטול של חשיבות הדת בקרב השכבה המשכילה של רומא. עם זאת, התבססותהאסכולה הסטואית ברומא העניקה לדתה בסיס פילוסופי איתן.
שלטונו שלאוגוסטוס הביא להחזרת יוקרתה של הדת הרומית העתיקה. אוגוסטוס חידש פולחנים שנשכחו, בנה מקדשים חדשים ושיפץ ישנים. בתקופתו החל להתפשטפולחן הקיסר. בימי אוגוסטוס נהוג היה הפולחן באיטליה עצמה רק לגנוס של אוגוסטוס, אולם במזרח הוא נערץ כאל. במהלך הזמן התעצם פולחן זה וקיסרים מתים הועלו למדרגת אלים על ידי הסנאט. היכלים ומקדשים רבים נבנו ברחבי האימפריה לכבוד הקיסרים. פולחן הקיסרים נעשה ביטוי מובהק לנאמנות תושבי האימפריה לשליטיהם והם היו מחויבים להשתתף בפולחן זה. יוצאי דופן היו היהודים שהיו פטורים.
בין המאות הראשונה לשלישית לספירה התבססו ברחבי האימפריה ואף בעיר רומא עצמה דתות נוספות כגוןפולחן מיתרה ואיזיס היהדות ואלים מזרחיים שונים. השפעתה של התרבות המזרחית ניכרת גם בחדירתן של האסטרולוגיה והמאגיה לתרבות הרומית. האל המרכזי בדת הרומית מהמאה ה-3 ועד להתבססותה של הנצרות היה אל השמשסול (הליוס).
שלטונו שלקונסטנטינוס הביא למהפכה דתית ברומא. הנצרות קיבלה מעמד של הדת השלטת באימפריה. אבן דרך חשובה נוספת הייתה בשנת 325, כאשר הקיסר נטל גם את התפקיד של ראש הדת הנוצרית וקבע את הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה בוועידת ניקיאה. עם זאת, גם אחרי התבססותה של הנצרות נשארה העיר רומא מרכז חשוב לאלילות הרומית הישנה, לפחות עד ימיו שלתאודוסיוס הראשון.
חשיבותו של תאודוסיוס נעוצה בעיקר בשינוי שחולל במעמדה של הנצרות באימפריה הרומית מדת שלטת לדת יחידה. במאה הרביעית לספירה, הייתה הכנסייה הנוצרית באימפריה הרומית שסועה בוויכוח על טיבו שלהשילוש הקדוש. בשנת 325 גינתה מועצת ניקאה, את תורתו של התאולוגאריוס כמינות (ר'אריאניות). אריוס טען כיישו הנוצרי נברא ולכן נחות מהאל האב וכי שניהם עשויים חומר דומה (הוֹמוֹיְאוסיון, ביוונית) אך אינם זהים. המועצה ניסחה את הכרזת ניקאה שקבעה כי ישו והאל האב זהים במהותם. המועצה לא יישבה את המחלוקת וכאשר עלה תאודוסיוס לשלטון היו עדיין סיעות שונות בכנסייה שביקשו לכפות את השקפתן על הנצרות בכללה, כשחלק מהסיעות דוגלות באריאניזם. תאודוסיוס תמך באידאולוגיה שהוצגה בוועדת ניקיאה ופעל להפיכתה לדוקטרינה בלעדית ברומא. הוא זימן מועצה של 150 בישופים קתוליים שהתכנסו בקונסנטינופול במאי381 וזו, בהשפעתו, מינתה את הסנטורנקטריוס לבישוף קונסטנטינופול החדש. זמן לא רב אחרי כן גורשו בהדרגה כל הבישופים ה"כופרים" מהערים והעיירות במזרח וכל בנייני הכנסייה ונכסיה הועברו לידי הקתולים. פעולה זו יצרה האחדה דתית בכנסיית המדינה ויצרה דוגמה קבועה, אולם יחד עם זו עוררה עוינות עמוקה ומתמשכת לתאודוסיוס בקרב גורמים דתיים אופוזיציונרים.
בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כפי שנהגו כל הקיסרים מאזקונסטנטינוס, בסובלנות כלפי המקדשים והפולחנים האלילים, כל עוד אלו לא כללוהקרבת דם או ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי־כן, הסתמן שינוי ניכר במגמה זו כאשר תאודוסיוס הוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות אליליות שלא עברו ניצור. בשנת391 נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים האלילים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מיידית הנוצרים ואנשי דת כמו הבישוףתאופילוס מאלכסנדריה שהגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות.
צו נוסף של תאודוסיוס הורה על הפסקת הסובסידיות שעדיין נותרו למקדשים האליליים מהתקופה היוונית-רומית. האש הקדושה במקדש וסטה בפורום רומאנום כובתה והבתולות הוסטליות סולקו. והוטלו עונשים עלניבוי עתידות ומעשי כישוף שנעשו בהתאם למסורת הרומית. בצו אחרון שהוציא, בשנת393, ביטל תאודוסיוס גם אתהמשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות. שלטונו של תאודוסיוס הביא למעשה למותה הכמעט מוחלט של הדת הרומית העתיקה ולהפיכתה של הדת הנוצרית לדת הכמעט בלעדית של האימפריה הרומית.
אולם, אף על שהנצרות הפכה לדת הדומיננטית באימפריה הרומית. לדת הרומית הייתה השפעה החשובה ביותר על המערב, בכך שהיא היוותה את הצינור דרכו עברו הדת והמיתולוגיה היוונית לתרבותהעולם המערבי. בנוסף לדת הרומית הייתה השפעת לא מבוטלת על הנצרות הן במבנה הכנסייה הקתולית, והן במבנה הפולחן, השפה והאסתטיקה שבלבוש ובאומנות, אשר כל השפעות אלו ניכרות עד ימינו.
הפעילות הגופנית הספורטיבית ברומא העתיקה הייתה נחלתם של מעטים: אנשי מקצוע מזה ושבויי מלחמה מזה. את הספורט הרומאי אפיינו התכונות הבאות: נוקשות וקשיחות, שעשועיות, תועלתיות ופוליטיזציה. צמד האטרקציות הרומיות –מרוץ מרכבות ושעשועי הדם (קרבותגלדיאטורים) – נועד לרכז את ההמונים ביציעי הצופים, למוסס את האגרסיות שלהם ולהגביר את תמיכתם בבית הקיסרות על ידי עידוד היצר הפטריוטי. פה-ושם מוצאים השפעותיווניות, אך אלה נועדו לבני האריסטוקרטיה. שני דברים חסרו בספורט הרומי, שכה ייחדו את זה היווני – היעדר גימנסיונים (ספורט במערכת החינוך) ותחרויות על בסיס (כמעט) חובבני.
האדריכלות הרומית היאסגנון אדריכלי אשר אפיין את רומא העתיקה ואת האימפריה הרומית בכלל ומהווה במידה רבה בסיס לכלל סגנונות האדריכלות המערביים עד למאה ה-20. האדריכלות הרומית אימצה את השפה החזותית שלהאדריכלות היוונית ושכללה אותה גם בהיבט העיצוב וגם בטכנולוגיה.
בסגנון הציור הרומי ניכרות השפעותיווניות רבות.פרסקאות מהווים את עיקר דוגמאות הציור הרומי ששרדו עד ימינו, אך בספרות הרומית מוזכרות יצירות שצוירו עלעץ,שנהב וחומרים נוספים. על בסיס ממצאי הפרסקו המרשימים שלפומפיי, מחלקים חוקרי האמנות הרומית את הציור הרומי לארבע תקופות. התקופה הראשונה, החל מראשיתהמאה השנייה לפנה"ס, ועד ראשית או אמצעהמאה הראשונה לפנה"ס, מאופיינת בעיקר בציורים המחקים טקסטורתשיש אובנייה באבן, לצד מספר ציורים של דמויותמיתולוגיות.
בציורים מהתקופה השנייה, שהחלה בראשית המאה הראשונה לפנה"ס, ניתן למצוא ניסיונות לחקות באופן מציאותי ותלת־ממדימבנים ארכיטקטוניים ונופים. התקופה השלישית עיקרה בשלטונות שלאוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס –14 לספירה), אז דחו האמנים את התיאורים הריאלסטיים לטובת סגנון קישוטי. מוטיבים ארכיטקטוניים, סצנות נוף פשוטות או דוגמאות מופשטות צוירו במרכז היצירות, על רקע מונוכרומטי. הסגנון הרביעי, החל מהמאה הראשונה לספירה, התאפיין בסצנות מהמיתולוגיה, לצד שמירה על המוטיבים הארכיטקטוניים, והדוגמאות המופשטות.
אמנות יצירת הפסיפס הרומית הושפעה רבות מהתרבות היוונית. האמנים הרומים יצרו פסיפסים מרהיבים בבתי העשירים ובמקומות פולחן ברחבי האימפריה. הכמות הגדולה של הפסיפסים שיוצרו בגל הבנייה הענק של האימפריה הרומית הביא את האמנים הרומים לפתח סגנון פסיפס פשוט יותר מזה היווני, לחדרים משניים בחשיבותם, או כאלה בהם נעשה שימוש אינטנסיבי.
הפיסול הרומי מקורו בהקמת הרפובליקה במאה החמישית לפנה"ס, תחילה הוא הושפע מן הפיסול האטרוסקי אולם הוא החל לקלוט השפעות יווניות חזקות עם עליית כוחה של רומא בעולם הים תיכוני לאחר הניצחון במלחמה הפונית השנייה.
רומא שלטה על שטח נרחב, עם משאבים נרחבים של טבע ואנוש. הכלכלה הרומית נשארה מרוכזת בחקלאות ובמסחר. סחר חופשי חקלאי שינה את תוואי השטח האיטלקי, ובמאה ה-1 לפנה"ס, החליפו נכסי הענבים והזיתים את החוות של האיכרים העצמאיים.
כלכלת הרפובליקה המוקדמת הייתה מבוססת על חקלאות קטנה ותשלום מיסים. למרות זאת, בעקבות מלחמות וכיבושים, נעשו עבדים זולים ונמצאו בשפע ברחבי האימפריה, ובזמן הרפובליקה המאוחרת הכלכלה הייתה בעיקרה מבוססת על אוכלוסיית העבדים.
אף שסחר חליפין היה בשימוש ברומא העתיקה, לעיתים קרובות באיסוףמיסים, לרומא הייתה מערכתמטבעות מפותחת מאוד, שכללה מטבעותפליז, ומטבעות ממתכות יקרות בשימוש בתוך האימפריה ואף מחוצה לה – כמה מטבעות נתגלו על ידי חוקרים בהודו, למשל. לפני המאה ה-3 לפנה"ס, נחושת נסחרה על פי משקל ובגושים לא מסומנים, סביב איטליה כולה. מטבעות הנחושת היו בשווי של פאונד נחושת רומאי אחד, אך שקלו פחות. כך, ההמרה לכסף רומאי הייתה במגמת עלייה עם ערכו המהותי כמתכת.
סוסים היו יקרים למדי, ובהמות מסע אחרות היו איטיות מדי לסחיבת הסחורה בדרכים הרומאיות, שחיברו יותר עמדות צבאיות אחת לשנייה, מאשר לשווקים, ותוכננו בעיקר למרכבות ועגלות. כתוצאה מכך, מעט מאוד מסחר התקיים בין המחוזות הרומאיים, עד לעלייתה של המסחר הימי במאה ה-2 לפנה"ס. בהמשך תקופה זו, הובלת סחורה מגדר שבספרד לאלכסנדריה שבמצרים, מסע הסובב את כל הים התיכון, לקח פחות מחודש. הובלה דרך הים הייתה זולה יותר באופן משמעותי מהחלופה היבשתית, כך שתדירות של מסעות אלו גדלה בהרבה.
לגיונרים בחימוש מלא (שחזור)קסדת חייל רומאי, כפי שמוצגת במוזיאון ישראל
הצבא הרומי היווה את הכוחות המזוינים של רומא העתיקה. הוא כלל יחידותצי,לגיונות,חיילות עזר שלהם וגב לוגיסטי ששירתו את המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית ומאוחר יותר את האימפריה הרומית. הצבא הרומי היה הכלי העיקרי בו שלטו הרומים על מרבית ארצות הים התיכון, ובשיאה של האימפריה, אף עלבריטניה הגדולה ופרת.
הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-6 וה-8 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבאמיליציה המבוסס על בני השכבות העליונות של אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי שלשכירי חרב, שנתמך באפן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.
אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היה יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץתורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר מהמאה החמישית למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון החרב והפיליום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.
גורם חיוני נוסף בהצלחתה של המערכת הצבאית ברומא, לפחות עד לתקופת הקיסרות, היה ביצוע רעיון שירות החובה של האזרח בצבא בצורה המקיפה והיעילה ביותר עד אז. מערכת זו הוביל לעליונותה של רומא בתחום כוח האדם מול יריבותה. עליונות זו, יחד עם שימושה הנכון בכוחם של בעלות בריתה, פתיחותה לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, ושיטת לחימה ואימונים שהתבססה על משמעת חמורה, יסודיות ושיטתיות, הובילו ליצירתה של מכונת מלחמה אימתנית שהייתה בעלת האמצעים לנצח את רוב מלחמות רומא.
בתקופת המלוכה למלך הרומאי היהאימפריום בלתי מוגבל והוא זה ששלט במדינה, לאחר הפלת המלוכה וכינון הרפובליקה רומא העתיקה נשלטה על ידי שלוש רשויות: המגיסטראטים,הסנאט ואספות העם. המגיסטראטים הם אלו שניהלו את ענייני היום-יום של המדינה ואת אספות העם שבהם הועברו חוקים ונבחרו המגיסטראטים, לסנאט היה תפקיד מכריע על התנהלות המדינה שנבע לא מסמכותו אלא מיוקרתו מכיוון שהוא הורכב ברובו על ידי מגיסטראטים לשעבר, כמו כן כל ענייני החוץ היו בתחום סמכותו והוא היה מופקד על אוצר המדינה.
המוסדות הרפובליקאים המשיכו לתפקד בתקופת הקיסרות כדי לספק מראית עין שהמשטר הוא לא מלוכני, הם עברו תהליך של התנוונות והפכו ללא יותר מתיאטרון בובות פסבדו-רפובליקאי. הקיסר הרומאי הוא שהיה בעל הכוח האמיתי במדינה וסמכותו הייתה אבסולוטית.
המשפט הרומי הוא המערכת המשפטית של רומא העתיקה. התפתחות המשפט הרומי נמשכה כאלף שנים, משנת449 לפנה"ס בערך, עת נוצרו "שנים עשר הלוחות" עד לקודיפיקציה של המשפט הרומי שנערכה על ידי הקיסריוסטיניאנוס הראשון בשנת530 לספירת הנוצרים. המשפט הרומי כפי שהשתמר בקוד של יוסטיניאנוס הפך לבסיס המערכת המשפטית באימפריה הביזנטית ומשם הפך לבסיס לרבות ממערכותהמשפט הקונטיננטלי במערב אירופה.
במובנו הרחב של המושג "המשפט הרומי" ניתן לומר שאין המדובר רק במערכת המשפטית הנהוגה ברומא הקדומה אלא במערכת המשפטית שיושמה ברוב מדינותאירופה עד לסוףהמאה ה-18. במדינות רבות כגרמניה יישומו של המשפט הרומי נמשך עד לתקופה מאוחרת יותר. מסיבות אלו מערכות משפטיות מודרניות באירופה ומחוצה לה מושפעות במידה רבה על ידי המשפט הרומי, במיוחד בשדההמשפט האזרחי. אפילוהמשפט הבריטי, אשר בו התפתחה מערכת נפרדת של דינים הקרויההמשפט המקובל הושפע במידת מה מן המשפט הרומי, על אף שהשפעה זו פחותה בהרבה מהשפעת המשפט הרומי על המערכות המשפטיות ביבשת אירופה.
הקשרים הרשמיים הראשונים בין רומא לממלכת החשמונאים נעשו בימייהודה המכבי כאשר זה חתם על ברית עם רומא, שנועדה לחזק את היהודים במלחמתם נגדהממלכה הסלאוקית. רומא מצידה חתמה על ברית זו כחלק מהמדינות שלה במזרח בתקופה זו ליצור קשרים רבים עם עמים וארצות שהיו תחת שלטון הממלכות ההלניסטיות. טיב היחסים בין רומא ליהודה השתנה בשנת63 לפנה"ס עם כיבושירושלים על ידיפומפיוס. משנת37 לפנה"ס ועד4 לפנה"ס שררה ביהודה מלכותהורדוס מלכות בחסות הרומאים. מספר שנים לאחר מותו של הורדוס החלו הרומים לשלוט בארץ באופן ישיר על ידינציבים, שלטון זה, ההבדלים המהותיים בין התרבות היהודית לתרבות הרומית, וזרמים משיחיים שהיו בארץ הוביל בסופו של דבר לשלוש מרידות גדולות נגד השלטון הרומי:
לאחר דיכוי מרד בר כוכבא שינה הקיסראדריאנוס את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלשתינה", ואת שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", ובכך ניתן לראות את סופה של "יהודה" כיחידה מדינית.
עם השתלטותה של רומא על הממלכות ההלניסטיות באה לידי שלטונה אוכלוסייה גדולה של יהודים, בדרך כלל הרומאים נתנו ליהודים רשות לחיות על פי דתם ופטרו אותם מחובות שהיו יכולים לפגוע בכך כגון שירות צבאי.
היחסים עם היהודים הידרדרו על רקע המצב ביהודה, לאחרהמרד הגדול יהודי התפוצות היו חייבים בתשלוםהמס היהודי, בזמן שלטונו שלטראיאנוסיהודי התפוצות מרדו, אף על פי שייתכן שהרקע למרד היו היחסים העכורים של שכניהם ההלניסטים ולא השנאה לרומא, וכתוצאה מכך הושמדו קהילות רבות.
רובם של חכמיחז"ל פעלו וכתבו בתקופת שלטון הרומאים בארץ ישראל. דמותו של השלטון הרומי בארץ ישראל העולה מספרותחז"ל היא שלילית ביותר, בעקבות האתגר התרבותי והדתי שהשלטון הציב בפניעם ישראל, ובעקבות דיכוי המרידות והמאבקים של העם מול השלטון.דוגמה ליחס ההנהגה היהודית לשלטון הרומי, ויחסו של זה להנהגה היהודית ניתן למצואבתלמוד הבבלי[8], שם מסופר כירבי שמעון בר יוחאי ביקר את הרומאים בחריפות:
כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהןזונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן,גשרים ליטול מהןמכס.
על פי הסיפור, רבי שמעון בר יוחאי נידון למיתה בעקבות דבריו, וירד למחתרת.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בפירוש חז"ל לחזון ארבע המלכויות שמופיע בספר דניאל – על פי פירוש חז"ל רומא מוקבלת למלכות הרביעית, הנוראה מכולן[9].
ייסוד רומי מתואר בתלמוד הירושלמי, כייסוד הדרגתי אשר כל התפתחות בו נגרמה בעקבות ירידה רוחנית בעם ישראל.
א"רלוי, יום שנתחתןשלמה לפרעה נכהמלך מצרים, ירדמיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטוט[10], ונעשה חורש גדול, וזה הוא כרך גדול שברומי. יום שהעמידירבעם שני עגלי זהב באורומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי. יום שנסתלק בואליהו הועמד מלך ברומי.
-transparent.png)
