ערך זה עוסק ברבנים שפעלו בין המאה ה-11 למאה ה-15 לערך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראוראשונים (פירושונים).המונח "הראשונים" מפנה לכאן. לערך העוסק בתחנת רכבת, ראותחנת הרכבת ראשון לציון – הראשונים.| אתרים עיקריים | אשכנז,צרפת,ספרד |
|---|---|
| טווח תאריכים | 1038–1492 (כ־454 שנים) |
| אירוע התחלה | פטירתרב האי גאון |
| אירוע סיום | גירוש ספרד |
| תקופה קודמת | תקופת הגאונים |
| תקופה הבאה | תקופת האחרונים |
  | |
בתולדות עם ישראל, הראשונים הם גדולי הרבנים היהודיים שפעלו ביןהמאה ה-11 והמאה ה-15 בקירוב. המושג "ראשונים", משמש בעיקר בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירתארון הספרים היהודי. מראשוני הראשונים היורבנו גרשום,רבנו חננאל ורב ניסים גאון שפתחו את התקופה והעמידו תלמידים רבים, מאחרוני הראשונים היו הר"ן, הריב"ש והמהרי"ק, וחכמי ההלכה שבדורות הבאים כבר מכוניםאחרונים.
בין הרבנים המוכרים בתקופת הראשונים: הרי"ף,רש"י,בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבייעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה,פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית,המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.
המושג “ראשונים” מופיע בספרות חז”ל ככינוי המציין זמן – דורות ראשונים או אנשים מדורות ראשונים, וניגודם של הראשונים הם האחרונים, המאוחרים. לדוגמה: “אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים”[1].
הראשונים עצמם התייחסו לתקופה שבה חיו, התקופה שאחרי הגאונים, כתקופת ״הרבנים״[2]. בהמשך, לאחר גירוש ספרד והמצאת הדפוס, כשהיה ברור ההבדל בין תקופת הראשונים (המחצית השניה שלימי הביניים) לתקופת האחרונים (העת החדשה), השתרשו בהדרגה מונחים אלו בספרות ההלכתית.
אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל נהוג לציין את תום תקופת הגאונים עם מותו של רבהאי גאון בשנת ד' אלפים תשצ"ח (1038) וסגירתישיבת פומבדיתא שנתיים לאחר מכן, וסביב אותה תקופה נסגרה גםישיבת סורא. המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה שליהדות בבל שהיוותה את מרכז פסיקת ההלכה בזמן הגאונים, ובמעברהקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה, לספרד ולצפון אפריקה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב"מעשהארבעת השבויים"[3], על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בדרך מבארי והובאו לספרד ולצפון אפריקה, שהתפרסם במיוחד עקב העובדה כי הוא מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה – מערבה. ביחס ליהדות אשכנז, נהוג לקבוע את ראשית הפעילות לפי מעברה שלמשפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, ולמעשה ייסודיהדות גרמניה במחציתהמאה העשירית.
היצירה בתקופת הראשונים התרכזה בשני מוקדים גאוגרפיים – האחד באשכנז (גרמניה) וצרפת, והאחר בספרד – לרבותצפון אפריקה. בתווך פעלהיהדות פרובאנס, ובמקביליהדות איטליה ועוד.
בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז היו הבדלים רבים בדרכי החיים ובאופי היצירה, דבר שלבסוף הוביל להבדלי המנהגים בין האשכנזים לספרדים. בספרד נשמר מבנה הקהילה שאפיין את יהדות בבל בתקופת הגאונים, של הנהגה תורנית מרכזית שעל פיה יישק דבר, ומקור כוחה וסמכותה מן התלמוד הבבלי שנלמד בישיבות. לעומת זאת באשכנז ובצרפת הייתהאוטונומיה רבה לקהילות, והן נטו לשמר ולפתח מסורות ומנהגים שונים במקומות בהם חיו. העיסוק הלא-הלכתי בספרד נטה יותר לצד הפילוסופיה והקבלה, ואילו באשכנז נטה יותר לצד האגדה והמדרש. בספרד המוסלמית היה גם, בעיקר במחצית הראשונה של תקופת הראשונים, מצב ייחודי שבו העוצמה הפוליטית והתרבותית לא הייתה בידי הרבנים דווקא אלא אצל אנשי החצר, המשכילים והמשוררים (כשהם כולם אנשי תורה ומקיימי מצוות). זו הייתה מציאות נדירה, שלא נמצאה כמותה באשכנז ולא בשאר הקהילות היהודיות עד העת החדשה.
חיי היהודים באירופה בימי הביניים מתאפיינים במעברים תכופים מתקופות של שלווה יחסית לתקופות של רדיפות, פרעות וגירושים.המאה ה-11 הייתה נוחה יחסית ליהודים: בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) היהתור הזהב בעיצומו, ובגרמניה הלך והתבסס היישוב היהודי. אולם בסוף המאה באמסע הצלב הראשון (1096), שבהיסטוריה של יהדות אשכנז מוכר כפרעות תתנ"ו או "גזירות שו"ם", ובעקבותיו עבר מרכז הכובד התורני לצרפת ופרובאנס.
במאה ה-12 התעשר מאוד לימוד התורה בצרפת, על רקע עושר מקביל בתרבות הכללית בצרפת, בתקופה המכונה "הרנסאנס של המאה ה-12". בספרד, לעומת זאת, סימנה המאה ה-12 את סופו של תור הזהב, עם התקדמות הכיבוש הנוצרי (רקונקיסטה).
במאה ה-13 הייתה תקופה נוספת של שלווה יחסית: בצרפת ובאשכנז הנוצרית (ממלכתפרנקיה המערבית והמזרחית, כיום בצרפת ובגרמניה) התקיימה פעילות לימודית רבה ונוסדו האוניברסיטאות הראשונות, אבל החלו גם סימנים של הרעת היחס אל היהודים: ויכוחים פומביים, בדרך כלל כפויים, בין מלומדים יהודים ונוצרים, ושרפת התלמוד במשפט פריז. בספרד התאוששה היצירה היהודית ממאורעות הכיבוש הנוצרי, ובדרך כלל נטו המלכים הנוצרים חסד ליהודים (למרות אירועים מקומיים כגוןויכוח ברצלונה).
במאה ה-14 החל המצב להידרדר, תחילה באשכנז ובצרפת ואחר כך בספרד. בצרפת היו בזה אחר זה סדרה של גירושי יהודים מן המדינה, עד שבסוף המאה כבר לא נותרו בה יהודים. חלקם ברחו מזרחה לאשכנז, וסבלו גם שם רדיפות ופרעות, אך לא גירוש כללי (משום שבצרפת היה שלטון מרכזי ובגרמניה שלטון מפוצל בין נסיכויות וערים קטנות). אחרים עקרו לספרד והביאו למיזוג של מנהגי אשכנז ויצירתם בעולמם של יהודי ספרד. מפורסם בהקשר זה מעברו שלהרא"ש לטולדו ב-1305, וספרופסקי הרא"ש הדן במנהגי ופסיקות יהודי אשכנז וצרפת ובמיוחד בית המדרש שלבעלי התוספות, באמצעות דיון על ספר ההלכות של הרי"ף – הספרדי[4]. באמצע המאה הורע עוד מצבם של היהודים באשכנז בעקבות מגפתהמוות השחור. לקראת סוף המאה התעצמה גם רדיפת היהודים בספרד, בעתגזירות קנ"א (1391), ובמהלךהמאה ה-15 גבר כוחה של האינקוויזיציה עד שבא לשיאו בגירוש ספרד.
על היצירה היהודית בתקופת הראשונים הייתה במידה מסוימת השפעה מן הפעילות המדעית וההשכלתית בעמים שבתוכם ישבו היהודים. בערי אירופה נוסדו האוניברסיטאות הראשונות, והחל עיון נרחב בכתבים היסטוריים, בעיקר בחיבורים שלהמשפט הרומי. פעילות זו השפיעה גם על היהודים, שאימצו את שיטות העיון המשפטי ודרכי המחקר לארון הספרים היהודי, בפרט לעיון בתלמוד[דרוש מקור]. היהודים גם אולצו להשתתף בוויכוחים עם אנשי דתנוצרים, דבר שדחף אותם לחדד ולנסח אתעיקרי האמונה היהודית. ייתכן שגם העיסוק הנוצרי בכתבי הקודש השפיע על התגברות העיסוק היהודי בפרשנות המקרא[דרוש מקור].
סיום תקופת הראשונים איננו מוגדר בנקודת זמן ברורה. עםגירוש יהודי ספרד ופיזורם ביתר ארצות האסלאם באה נקודת מפנה בחיי היהודים בעולם. בתקופה מקבילה, פחות או יותר, עבר מרכז הכובד שליהדות אשכנז מגרמניה ואוסטריה לפולין וארצותמזרח אירופה. עשרות שנים ספורות לאחר מכן, חיבור השולחן ערוך בידי רבייוסף קארו היווה נקודת מפנה בספרות ההלכתית, והחיבור הפך בסיס לפסיקת ההלכה ולדיון ההלכתי ברוב קהילות ישראל. שני אירועים אלו, וכןמהפכת הדפוס, מסמלים את המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים[5] ותחילת תקופת האחרונים.
סיום תקופת הראשונים היה כרוך גם במפנה תודעתי שחל במאות המאוחרות של התקופה, הקשור במושג שלירידת הדורות. בני הדורות המאוחרים ראו עצמם כפחותים בדרגה לעומת גדולי הדורות שקדמו להם, וממילא תפסו את עצמם כ"אחרונים" לעומת ה"ראשונים" שקדמו להם. לתפיסה זו היו גם השלכות מעשיות, מאחר שרוב האחרונים ראו את עצמם כמי שאינם ראויים לחלוק על הראשונים ולפסוק בניגוד לדעתם.
לאחר ששקעה מעט המחלוקת העזה עם הקראים שהייתה בתקופת הגאונים, ועל רקע תהליכים מקבילים בעולם הנוצרי, חזרו חכמי היהדות להרבות בעיסוק בפרשנות המקרא, ובפרט בפרשנות לתורה.רש"י כתב אתהפירוש היסודי, המשלבפשט עםמדרשים ומעטדקדוק. נכדו שלרש"י, הרשב"ם, הדגיש עוד יותר את חשיבותו של העיסוק בפשט לאור "הפשטות המתחדשים בכל יום". בספרד כתב רביאברהם אבן עזרא פירוש לפי דרכו, והרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. פירושים נוספים הם פירושיהם של רבייוסף קרא, רבייוסף בכור שור, רביעובדיה ספורנו, החזקוני (הנושא אופי אקלקטי), רבייעקב בן אשר בעל הטורים, רבנובחיי בן אשר, רבייצחק אברבנאל,רד"ק,רלב"ג ועוד.
במקביל לספרות ההלכתית נכתבה בתקופת הראשונים ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. כבר אחרוני הגאונים החלו בכתיבת פירושים, ובמעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם שלרבנו נסים ורבנו חננאל. גם פירושו של הרי"ף, שהוזכר לעיל, נכתב באותה תקופה. באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל פירושו שלרבנו גרשום מאור הגולה.סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירוש רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.
נכדיו של רש"י,רשב"ם ורבנו תם, יחד עם נינור"י הזקן,ר"ש משאנץ, הריצב"א, ריב"ם (ר' יצחק בר מרדכי), ריב"ן כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות.בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, (שכתב גם חיבור תוספות הרא"ש, על אותו רעיון כמו התוספות) גם שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצעהמאה ה-12 ועדהמאה ה-14).
גם תוספות רי"ד, תוספות רבינו פרץ על אותו רעיון.
במקביל נכתבה פרשנות עשירה בספרד. פרשני ספרד המוקדמים, הר"י מיגאש, רבייצחק אבן גיאת ואחרים, והרי"ף, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. במאה ה-13 כתב הרמב"ן את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, החשובים שבהם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.
קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובאנס, החל מרביאברהם בן דוד מפושקירה (הראב"ד) ומרביזרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבימנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו.
בתקופת הראשונים התעצב עולם ההלכה ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה באופן מסודר ונרחב. לצד ספרותשו"ת ענפה, שהמשיכה את מסורת השו"ת מימי הגאונים, החלו להיכתב ספרי הלכה שיטתיים המקיפים את כל עולם ההלכה המעשי, ובחלקם אף הבלתי-מעשי (כגוןמשנה תורה לרמב"ם, חיבור העוסק גם בהלכות הקרבנות ובית המקדש).
גם בשטח הספרות ההלכתית ניכר הבדל בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. בעוד אצל יהדות ספרד התאפיינה ההלכה בצמידות לתלמוד הבבלי ולכללי פסיקה שנקבעו מתקופת הגאונים ואילך, הרי אצל יהדות אשכנז הושפעה פסיקת ההלכה במידה רבה מן המנהגים שרווחו בציבור וממסורת אבות. פרופ'תא-שמע הראה בספרו "מנהג אשכנז הקדמון" כי מסורת הפסיקה האשכנזית הזו מקורה במנהג הארץ-ישראלי, שעבר דרך יהדות איטליה לאשכנז, עוד לפני שהגיע התלמוד הבבלי לשם[דרוש מקור]. זאת לעומת הפסיקה בספרד, שהמשיכה את אופני פסיקת ההלכה שקבעו הגאונים בבבל ועיקרם הסתמכות על התלמוד הבבלי כיסוד פסיקת ההלכה.
כבר בתחילת תקופת הראשונים חיבר הרי"ף את ספר ההלכות שלו, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי[דרוש מקור]. כמאה שנה אחריו כתב הרמב"ם את ספרמשנה תורה, ובכך הציג לראשונה ספר פסקים המחולק לפי נושאים ומקיף את כל עולם ההלכה, החל מדיני היום-יום ועד "הלכות יסודי התורה" ו"הלכות מלכים ומלחמותיהם". חידוש נוסף ב"משנה תורה" היה בכך שמובאים בו רקפסקי ההלכה הסופיים, ללא כל משא ומתן או ציון מקורות. הראב"ד, בן דורו של הרמב"ם, חיבר "השגות" על משנה תורה, והיה הראשון בספרות עמוסה של "נושאי כלים" שפירשו והרחיבו את משנה תורה.
בספרד המשיכה להיכתב ספרות הלכתית. את החיבורים החשובים כתבו הרמב"ן, הרא"ש והרשב"א. בנוסף, החלו להיכתב בצורה יותר רחבה גם מונוגרפיות הלכתיות המקיפות נושא הלכתי אחד, כגון "תורת האדם" של הרמב"ן ו"תורת הבית" של הרשב"א. גם באשכנז נכתבה ספרות הלכתית, כגון כתביו של המהר"ם מרוטנבורג, "ספר יראים" של רביאליעזר ממיץ, "אור זרוע" של רבייצחק מוינה ואחרים. בראשיתהמאה ה-14 חיבר רבייעקב בן הרא"ש את הספר "ארבעה טורים", שכלל גם את מנהגי האשכנזים וגם את מנהגי הספרדים, וקבע את חלוקת עולם ההלכה המעשי לארבעה תחומים:
לאחריו הייתה דומיננטית באשכנז ספרות השו"ת והמנהגים, שבה החלו מנהגי אשכנז להיקבץ. כדוגמתמהר"ם מינץ,מהרי"ל ומהרי"ק וממנה קיבץ הרמ"א את מנהגי אשכנז במפה שכתב על השולחן ערוך.
ספרות ההלכה של תקופת הראשונים נחתמה בכתביו של רבייוסף קארו, שחיבר את "בית יוסף" כפירוש ל"ארבעה טורים" ואתשולחן ערוך כספר פסקים המתמצת את "בית יוסף", ומחולק אף הוא לארבעת חלקי ההלכה.הרמ"א הוסיף הגהות לשולחן ערוך ובהן הפסקים והמנהגים שנהגו באשכנז, על פי הספרות שנכתבה מאז הטור, כגון כתבימהרי"ל ורביישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".
כללי הפסיקה המקובלים קובעיםאחרון אינו יכול לחלוק על אחד מן הראשונים; ומכאן שחלוקת התקופות בין הגאונים, הראשונים והאחרונים אינה רק חלוקה היסטורית אלא יש לה גם משמעות הלכתית. עם זאת גם לכללים אלו היו יוצאים מן הכלל –הגר"א, למשל, חלק לעיתים על הראשונים.
חיבורימניין המצוות הם סוגה ייחודית לתקופת הראשונים, של חיבורים המשלבים פרשנות המקרא, הלכה ותלמוד. המחברים ניסו לעגן את המסורת החז"לית לפיה יש בתורה בדיוק תרי"ג (613) מצוות, ברשימה ברורה ומסודרת של מצוות. החיבורים המפורסמים בסוגה זו הםספר המצוות לרמב"ם (עם השגות של הרמב"ן),ספר מצוות גדול של רבימשה מקוצי,ספר מצוות קטן לרבייצחק מקורביל וספר החינוך.
את החיבור הראשון העוסק באופן מסודר בהגות היהודית – "ספר האמונות והדעות" – כתב כבר בתקופת הגאונים רבסעדיה גאון, אולם התחום התבסס והתעשר בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים הידועים בתחום זה הםהכוזרי של רבייהודה הלוי,מורה נבוכים ושאר ספרי הרמב"ם, וכן חיבורי הרמב"ן, רביחסדאי קרשקש, רבייוסף אלבו ועוד. חלק מחיבורי הפילוסופיה נוצרו על רקע מגע עם ההגות הנוצרית באשכנז ובצרפת ועם ההגות האסלאמית בספרד.
תחוםהמיסטיקה היהודית התרחב אף הוא.חסידי אשכנז פיתחו תורה מיסטית עשירה ומורכבת עם השלכות מעשיות לתחומי התפילה והתשובה ולמנהגיפרישות וסגפנות. בין חיבוריהם המפורסמיםספר חסידים, המיוחס לרבייהודה החסיד, ו"ספר הרוקח" של רביאלעזר מוורמס. במאה ה-13 החל עיסוק נרחב בתורת הקבלה, ובאותה תקופה פרסם רבימשה די לאון אתספר הזוהר, שהיה בכתב-יד ולא התפרסם עד אז. בסוף תקופת הראשונים התקבצה בצפת חבורה גדולה של מקובלים, החשוב שבהםהאר"י.
פיוטים נכתבו בעם ישראל עוד מימי התלמוד, אך עולם הפיוט והשירה התפתח במאות אלו, בעיקר בספרד.פייטני ספרד ומשורריה לא חששו לחבר לצד שירת הקודש גם שירי חול, לרבות שירי יין ותענוגות, ואף אימצו אל עולם השירה כלים ורעיונות מן השירה הערבית של אותה תקופה. מן המשוררים הגדולים של יהודי ספרד ידועים שמותיהם של רבישמואל הנגיד, רבייהודה הלוי, רבימשה אבן עזרא, רבישלמה אבן גבירול ואחרים. בתקופה זו השתכללה לשון השירה ונקבעו לה חוקים ומשקלים קפדניים, והמשוררים גם ביקרו את שירי עמיתיהם ואף את שירי הקדמונים; מפורסמת בהקשר זה ביקורתו הנוקבת של רביאברהם אבן עזרא על שירי הפייטןאלעזר הקליר בן המאה השישית.
גם באשכנז נכתבו פיוטים בתקופת הראשונים. חלק מן הפיוטים, בעיקרסליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהודי אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שחוו.
לצד עולם השירה הלך והתפתח חקרדקדוק השפה העברית ואוצר המילים שלה. את העיסוק הדקדוקי והמילוני החל, עוד בתקופת הגאונים, רבסעדיה גאון. את מלאכתו המשיכו תלמידודונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק ומילונים, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבייהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבייונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדולמדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרידקדוק עבריים, למשל בידישלמה בן אברהם בן פרחון שכתב את "מחברת הערוך" ורבידוד קמחי ואחרים במשפחתו. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצלרש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.
מפעל נוסף שפעל בתקופה זו היה מפעל התרגום. חיבורי חכמי ספרד הלא-הלכתיים נכתבוערבית יהודית, ותורגמו עוד בתקופת הראשונים לעברית. את מפעל התרגום הובילה משפחת המתרגמים הידועהאבן תיבון.
