קרקוב היא עד היום אחד ממרכזי המדע, התרבות והאמנות שלפולין. לאור ההיסטוריה שלה, נחשבת קרקוב כמרכז הרוחני של פולין. קרקוב משמשת אטרקציה לתיירים מקומיים וזרים, ובשל מגוון אתרי המורשת בעיר הכריז עליהאונסק"ו בשנת1978 כאתר מורשת עולמית.
נהוג לזהות את מקור שמה של העיר במייסד האגדי שלה,הנסיך קרקוס (Karkus, Krak, Grakch), שהיה שליט של שבטפולני. עם זאת, אזכורו הראשון של הנסיך קרקוס מופיע בשנת1190, שנים רבות לאחר ייסודה של העיר. יש המייחסים את שם העיר למילה הפרה-סלאבית "krakula", שמתייחסת למשפט, או למילה הפרה-סלאבית "krak", שמשמעותה "אלון", הנחשב לעץקדוש.
שמה הרשמי המלא של העיר הואעיר הבירה המלכותית קרקוב (בפולנית: Królewskie Stołeczne Miasto Kraków), אך שם זה משמש רק באירועים טקסיים.
הממצאים הארכאולוגיים בגבעת ואוול מעידים על התיישבות אנושית בקרקוב כבר בתקופת האבן[1], אך מקובל שהעיר נוסדה במאה ה-7. לפי האגדה נוסדה העיר על ידי הנסיך קרקוס שבנה אותה מעל למערה בה התגוררהדרקון של ואוול (Smok Wawelski). האזכור הראשון של העיר בכתובים מיוחס ליהודיאברהם בן יעקב שציין ב-985 כי העיר היא מרכז מסחרי חשוב[2], וכי נבנו בה מבני לבנים, כוללטירת ואוול, וכנסיות רומנסקיות. משנת1038 החלה העיר לשמש כבירת פולין.
ב-1044 הוזכרו לראשונה עתודות המלח במכרות המלח בווייליצ'קה, דרומית-מזרחית לעיר. המכרות הוזכרו בכתב זכויות של המלךקז'ימייז' הראשון המכנה אותן בשם הלטיני "Magnum Sal" ("המלח הגדול").מסמך אחר מ-1105 מעיד כי מלח מסוגים שונים הופק במכרות כבר מתקופת המלךבולסלאב הראשון (מלך מ-992 עד1025). העיר חרבה כמעט לחלוטין בפלישות הטטרים ב-1241,1259 ו-1287, אך נבנתה מחדש ושוקמה. ב-1364 קרקוב עלתה שוב לגדולה כאשר המלךקז'ימייז' השלישי ("הגדול") הקים בה את אוניברסיטת קרקוב (האוניברסיטה היגלונית)[3]. העיר התפתחה ופרחה תחתהשושלת היגלונית (1386-1572) ונמנתה עלברית ערי הנזה. תקופה זו ידועה כתקופת הזהב של העיר, שהפכה למרכז חשוב בתחומי התרבות, האומנות, האדריכלות, חקר המדע והמסחר.
ב-1572, לאחר מות אחרון מלכי השושלת היגלונית,זיגמונט השני אוגוסט, עברה השליטה בקרקוב לשליטים זרים, והעיר החלה לאבד מחשיבותה. פלישת השוודים ומגפתדבר שגבתה את חייהם של כ-20,000 מתושבי העיר, החמירו את המצב. ב-1596 עברה בירתהאיחוד הפולני-ליטאי מקרקוב לוורשה.
עם חלוקתה השלישית של פולין ב-1795, בעקבות מרד בעיר, עברה קרקוב לשליטתאוסטריה כחלק מגליציה. ב-1809 כבשנפוליאון את קרקוב וצירף אותה לדוכסות ורשה. לאחר תבוסת נפוליאון השיבקונגרס וינה ב-1815 את המצב לקדמותו, אם כי לעיר ניתן מעמד של "עיר חופשית" (Wolne, Niepodległe i Ściśle Neutralne Miasto Kraków z Okręgiem - "העיר החופשית, העצמאית והניטראלית לחלוטין של קרקוב וסביבותיה"). ב-1846 שוב פרץ מרד בקרקוב ובעקבותיו שוב סופחה העיר ב-16 בנובמבר לאוסטריה. אזור העיר היה לדוכסות הגדולה של קרקוב (Wielkie Księstwo Krakowskie) וקרקוב נבחרה לבירתו.
בחלקה השני שלהמאה ה-19 שוב ידעה קרקוב מידה של עצמאות ופריחה, והייתה למרכז תרבות ואמנות שהקנה לה את השם "אתונה הפולנית" (Polskie Ateny). בסוף במאה ה-19 ובתחילתהמאה ה-20 הותקנו בעיר צנרת מים ורשת קוויחשמלית, ופרבריה אוחדו החל ב-1910 לעיר אחת (Wielki Kraków - "קרקוב הגדולה").
עם תחילתמלחמת העולם השנייה נכבשה קרקוב בידי הנאצים וב־26 באוקטובר1939 הכריזו עליה שלטונות הכיבוש כבירת הגנרלגוברנמן וקבעו את מרכזם בטירת ואוול. האוכלוסייה היהודית גורשה, הנותרים רוכזו בגטו ולבסוף נשלחו אל מותם במחנות השמדה. בניגוד לערי פולין האחרות וורשה בראשן, לא החריבו הנאצים את קרקוב, והיא שמרה על אופייה ועל מבני העבר שבמרכזה ההיסטורי. ב-1978 הכריז ארגוןאונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית.
בתקופה הקומוניסטית נבנה בעיר מפעל ענק לתעשיות פלדה ברובע נובה הוטה (Nowa Huta) שבצפון-מזרחה, והיא הפכה גם למרכז תעשייתי תוך שהיא שומרת על מעמדה כמרכז תרבותי, מסחרי ותיירותי.
קרקוב היא מרכז ראשי של חינוך. ישנם 11 מוסדות אקדמיים בעיר, בהם לומדים כ-170,000 איש. בנוסף, קרקוב משמשת כבית לאחת מהאוניברסיטאות העתיקות והחשובות ביותר בפולין ובאירופה כולה -האוניברסיטה היגלונית (בפולנית: Uniwersytet Jagielloński, בר"ת: UJ).
האוניברסיטה היגלונית נוסדה בשנת1364 ונודעה במשך ההיסטוריה כ"אקדמיית קרקוב", עד ששמה שונה ב-1817 ל"אוניברסיטה היגלונית". אוניברסיטה זו היא העתיקה והנודעת ביותר בפולין, ואף התפרסמה כאוניברסיטה הטובה במדינה. הנכס האקדמי העיקרי שלה הוא הספרייה היגלונית, בה למעלה ממיליון עותקים, כולל אוסף גדול של מסמכים מימי הביניים. באוניברסיטה, שמהווה את אחד ממוסדות המחקר המובילים בפולין, למדו ב-2005 42,325 סטודנטים. בין הסטודנטים שבאו בשעריה ניתן למצוא אתקופרניקוס והאפיפיוריוחנן פאולוס השני.
האוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה (Akademia Górniczo-Hutnicza או AGH) שנוסדה ב-1919 היא האוניברסיטה הטכנולוגית השנייה בגודלה בפולין, עם למעלה מ-15 מחלקות ו-30,000 סטודנטים.
התחבורה הציבורית מבוססת על רשת צפופה יחסית של קוויחשמלית ואוטובוסים המופעלים על ידיחברה עירונית. בנוסף, ישנם מספר קווימיניבוס המופעלים על ידי זכיינים פרטיים. רכבות מקומיות מחברות בין קרקוב לפרברים. האזור ההיסטורי של העיר הוכרז כאזור ללא תחבורה, אך קווי חשמלית עוברים במרחק קצר ממנו.
תחבורת הרכבות מקשרת את קרקוב עם רוב ערי פולין, כאשר רכבות לוורשה יוצאות בכל שעה. בנוסף, ישנן רכבות שיעדיהן מצויים מחוץ לפולין, כברלין,בודפשט,פראג,המבורג,לבוב,קייב ואודסה. תחנת הרכבת המרכזית בעיר צמודה לאזור ההיסטורי עם תחבורה ציבורית נוחה אליה וממנה.
נמל התעופה הבינלאומי ע"ש יוחנן פאולוס השני, ממוקם כ-11 ק"מ ממערב לעיר, ורכבות ישירות מתחנת הרכבת המרכזית של קרקוב גומאות מרחק זה ב-15 דקות. בשנת2006 עברו בו מעל 2.3 מיליון איש, כ-15% מנפח התחבורה האווירית בפולין. כיום עובר הטרמינל הרחבה.
ארמון מלכי פולין (הוואוול) - המצודה הסמוכה לקתדרלה נמצאת על גבעה מדרום לרובע העתיק. מצידה האחד ממוקם הרובע העתיק ומצידה השני נהר הוויסלה. ניכרים בה מספר סגנונות וזאת מאחר שהיא הוקמה לראשונה במאה התשיעית, נבנתה מחדש במאה ה-14 ושופצה במאה ה-16. היא שרדה את מלחמת העולם השנייה כיוון שהגרמנים לא הספיקו לפוצץ אותה בטרם נסוגו מפניהצבא האדום. במהלך המלחמה היא שימשה כמקום מושבו שלהאנס פרנק ושל מטה השלטון שלהממשל המרכזי. שטיחיםפלמיים מהמאות ה-16 וה-17, אוהלים טורקיים שנלקחו שלל מהקרב בשערי וינה, חרב הכתרה משוננת בשם שצ'רביץ מהמאה ה-13. בירידה לכיוון הנהר ניתן לעבור דרך מערת הדרקון.
הכיכר המרכזית של קרקוב - אחת הכיכרות המרשימות ביותר באירופה. סביבה ניתן למצוא אתאולם הבדים, מגדל בית העירייה העתיק (שריד לבית העירייה שנהרס בשנת 1820),בזיליקת הבתולה מריה ומספר לא מבוטל של בתי קפה. מכאן יוצאים הסיורים בכרכרות. החיבור של רחוב FLORIANSKA עם רחוב GRODZKA יוצר את הנתיב שנקרא "הדרך המלכותית".
רובעקז'ימייז' המחודש עתיר מוטיבים יהודייםארמון מלכי פולין על הנהרויסלה בקצה העיר העתיקהכיכר השילוחים של הגטו החדש. הכיסאות הריקים בכיכר מהווים אנדרטה ליהודים שנספוהנהרויסלה זורם במרכז העירכרכרת תיירים בכיכר המרכזית
מתחילתהמאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמהקז'ימייז' (בפי היהודים קוזמיר). במרוצת הזמן הפכה קאז'ימייז' לשכונתה של קרקוב. משנת1867 הורשו היהודים לגור בכל חלקי העיר.
יוסף קרוק שהגיע לקרקוב ב-1905 כשנאלץ לברוח מסוכני הצאר עקב פעילות פוליטית לטובת התנועה הלאומית היהודית והפולנית ביחד ובמקביל, סיפק בזכרונותיו תיאור של העיר בשנה זו:
"בינתיים שוטטתי על פני קראקוב והתפעלתי מן הרְבָעים היהודיים העתיקים בקאז'מייז': בית־הכנסת העתיק בסגנון הגותי מן המאה הארבע־עשרה עם הבימה המפורסמת, יצירה אמנותית למופת; בית־כנסת אחר עם ציורי־הקיר הנפלאים. וגם עוד בתי־כנסת בסגנון הרנסאנס. התפעלתי גם מ"רחוב היהודים". המלך הגדול יכול היה להתגאות ביחסו ההומאני ובהערכתו את האמנות היהודית. מספר היהודים בקראקוב בימי לא הגיע לעשרים וחמשה אלף. הם היו גאים בכך, שהם היורשים של הימים הגדולים עוד מלפני ארבע מאות שנה... מה מיוחד במינו היה צלילה של החצוצרה אשר קול תרועתה נישא עד לכאן מצריח הקאתדראלה על שם מאריה".[4]
בפולין העצמאית (1918-1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץמלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות.
בספטמבר1939, כאשר כבשו הגרמנים אתפולין, הם קבעו את קרקוב כעיר הבירה. ב־6 בספטמבר 1939, עם כיבוש העיר, פתחו הנאצים ברדיפות שיטתיות של הקהילה היהודית בת אלף השנים, שמנתה לפני המלחמה כ־60 אלף נפש, כלומר כחמישית מתושבי העיר. על מנת לממש את תוכניתם ולעשות את קרקוב "יודנריין" (נקייה מיהודים), צימצמו הגרמנים את מספר היהודים בעיר עד למינימום.
ב־26 באוקטובר 1939 הכריזו שלטונות הכיבוש על קרקוב כבירת הגנרלגוברנמן, מה שגרם להגברת הרדיפות אחר יהודים. בקרקוב הונהגו צווים אנטי-יהודיים על ידי שלטונות הגנרלגוברנמן. בימים5-6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים טרור מקיף בשכונות היהודיות, בעיקר במטרה לגזול רכוש יהודי. באותם ימים הועלו באש גם מספר בתי כנסת. ב־1 במאי 1940 פרסמו צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. ב־18 במאי הודיע ראש העיר הגרמני ליהודים, שניתנת להם הזדמנות לעזוב את העיר "מרצונם החופשי", ואלה שיעשו כן יוכלו לקחת עימם את רכושם. היום האחרון שנקבע להם היה ה־15 באוגוסט. ואמנם עד לאותו יום עזבו את העיר רבבות יהודים "מרצונם החופשי". בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עימם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ1941 גורשו כ־40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ־11,000 יהודים.
ב־3 במרץ1941 הוציא מושל המחוזאוטו וכטר פקודה בדבר הקמת "אזור מגורים יהודי", לפיה חייבים היהודים שנותרו בקרקוב, כ־15 אלף נפשות, לעקור אליו עד ל־21 במרץ. הגטו הוקם בפרברפודגוז'ה, בדרום העיר קרקוב, בגדה הימנית של נהר הוויסלה. בשטח זה, לפני המלחמה, גרו כ־3,000 יהודים וגויים יחד. בעת ריכוז היהודים בתחום זה, שלו קראו הגרמנים "הרובע היהודי", נצטוו הפולנים לפנות את המקום ונאסר עליהם לתת מחסה או עזרה ליהודים. הגטו חוסל סופית במרץ1943: ב-13 במרץ נשלחו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנהפלאשוב ששכן כמה קילומטרים דרומית לקרקוב, 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו ו-1000 הנותרים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדהאושוויץ.
לאחר מלחמת העולם השנייה נותר קומץ יהודים בלבד בעיר. ניצולים בודדים שבו לעיר מהמחנות לאחר השחרור, או ממקומות מסתור. בשנים1947–1951 היגרו רוב היהודים עקב גלי האנטישמיות, שהתבטאו בין היתר בפוגרום קרקוב. אחרי שנת1968 נשארו בקרקוב כמה עשרות יהודים בלבד.
לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בסוףהמאה ה-20 השקיעו פרנסי העיר משאבים רבים בשחזור ושימור הרובע היהודי של העיר - קז'ימייז', תוך הנצחת מורשתו היהודית. בתי הכנסת במקום שופצו ומהווים אתרי תיירות פופולריים, ובשכונה נפתחו מסעדות, בתי קפה וחנויות בעלי גוון יהודי.
כיום משמש כרב העיר הרב בועז גדקא[5], המשמש אף כמנהל בית הכנסת הרמ"א בעיר.
מ. צאנין,קראקוב בתוך:תל עולם: מסע על פני מאה קהילות נחרבות, תל אביב: המנורה, 1962. עמ' 269–281 (תיאור החורבן ותיאור של המקום מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ומבט האוכלוסייה המקומית על חיסול היהודים והשימוש בשללם)
יחזקאל פראם, "לימוד שפת המקום בקראקוב במאות ה-16 וה-17, הייתכן?",גלעד, המכון לחקר יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין,אוניברסיטת תל אביב, כר' כ"ה, עמ' 23–38
חנה קוז'ינסקה-ויט, "האלימות האנטי-יהודית בקרקוב בין שתי מלחמות העולם ותגובות העירייה ומועצת העיר עליה",גלעד, כרך כ"ה, עמ' 131–158
יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 193–197
Royal-Route.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
