 | ||||||||||||||||||
| כוחות יפניים מטהרים אתקואלה לומפור | ||||||||||||||||||
| מלחמה:מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בדצמבר 1941 – 31 בינואר 1942 (חודש ו־24 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חצי האי המלאי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מלאיה הוא קרב שהתרחש מ-8 בדצמבר1941 עד31 בינואר1942, במלאיה, בין כוחותבעלות הברית וכוחותהאימפריה היפנית, במהלךמלחמת העולם השנייה. הקרב התאפיין בעימותים ביןיחידות צבאיות שלחבר הלאומים הבריטי שהיו מוצבות במלאיה, לביןהצבא היפני הקיסרי.
בין מלחמות העולם סבלה האסטרטגיה הבריטית במזרח הרחוק מהזנחה ומחוסר במשאבים.הממשלה הבריטית הסתמכה בעיקר עלהצי המלכותי הבריטי בבסיסו בסינגפור, שיספק הגנה על הנכסים הבריטיים באזור, ואף ישמש כגורם הרתעה מפני תוקפנות עוינת. ב-1940, הגיע מפקדהצבא הבריטי במלאיה, לוטננט-ג'נרל ליונל בונד, למסקנה כי על מנת להגן על המושבה הבריטית בסינגפור יש להגן על כלחצי האי המלאי, ולשם כך אין די בצי לבדו.[1] אסרטגיית ההגנה הסתמכה על שתי הנחות יסוד: ראשית, הבריטים האמינו כי תנתן לכוחות הבריטים התרעה מספקת טרם פרוץ הקרבות על מנת שיוכלו לחזק את חיל המצב, ושנית, שכוחות צבא אמריקאיים באזור יסייעו במקרה של התקפה. בסוף 1941 התבדו שתי הנחות אלה.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה, קיבלו זירותאירופה והמזרח התיכון עדיפות במשאבים ובכוח אדם על פני מזרח אסיה. כוחותחיל האוויר המלכותי במלאיה היו מצומצמים ביותר, ובעוד שלכוח הפלישה היפני היו מעל 200טנקים, לצבא הבריטי במלאיה לא היה אפילו טנק אחד.
מבצע מטאדור, תוכנית בריטית לפריסת כוחות בחצי האי המלאי שמטרתה עצירת הפלישה, לא יצאה אל הפועל.
הקרב החל עם פלישת הארמייה ה-25 היפנית למלאיה ב-8 בדצמבר 1941. הכוחות היפניים פתחו במתקפהאמפיבית בחופה הצפוני של מלאיה, בסמוך לעירקוטה בארו, והחלו להתקדם דרומה לאורך החוף המזרחי. במקביל, נערכו נחיתות בפאטאני ובסונגקהלה שבתאילנד, משם התקדמו הכוחות דרומה לעבר גבול תאילנד-מלאיה, ופנו לחוף המערבי של מלאיה.
באותו יום, זמן מה לפני תחילת הפלישה, אולצה תאילנד לאפשר ליפן להשתמש בבסיסים צבאיים בתאילנד. בשעה 04:00, תקפו 17מפציצים שלהצי הקיסרי היפני בפעם הראשונה את סינגפור. התברר כי בעקבותהפלישה היפנית להודו-סין, נמצאו מפציצים יפניים מסייגון בטווח טיסה מסינגפור.
בתחילה נתקלו היפנים בהתנגדות מצד הגיס השלישי שלצבא הודו הבריטית ומספר גדודים של הצבא הבריטי. אולם, היפנים בודדו את כיסי ההתנגדות הללו, הקיפו אותם, והכריחו את המתנגדים להיכנע.
אמנם היתרון המספרי של הכוחות היפניים בצפון מלאיה היה קטן, אך הם החזיקו ביתרון רב בכל הנוגע לסיוע אווירי,שריון, תיאום בין יחידות השדה,טקטיקה וניסיון, שכן היפנים כבר לחמו במלחמת סין יפן השנייה. היפנים השתמשו אף בחיל רגלים רכוב עלאופניים ובטנקים קלים, אשר איפשרו תנועה מהירה בתוךיער הגשם הטרופי אשר כיסה את מלאיה. היפנים לא הביאו עמם אופניים, אלא למדו ממודיעין צבאי כי אופניים נפוצים באזור, ועל כן מיהרו להחרים אותם מאזרחים.
הבריטים ישמו אתמבצע קרוהקול, תוכנית חלופית למבצע מטאדור, ב-8 בדצמבר, אולם הכוחות ההודיים הובסו בקלות על ידי הדיוויזיה החמישית היפנית, אשר נחתה בפאטאני מוקדם יותר באותו יום.
כוח Z של הצי המלכותי הבריטי, שכלל אתאה"מ פרינס אוף ויילס,אה"מ ריפאלס וארבעמשחתות הגיע למלאיה טרם פרוץ הקרב. אולם, העליונות האווירית היפנית הביאה לטיבוע השייטת ב-10 בדצמבר 1941, ובכך נותר חופה המזרחי של מלאיה חשוף לחלוטין ואיפשר את המשך הנחיתות היפניות.
טייסותמטוסי הקרב של בעלות הברית במלאיה סבלו ממספר בעיות: מחסור בציוד ובחלפים בשביל המטוסים, שדות תעופה במצב תחזוקה גרוע וקשים להגנה בפני מתקפות אוויריות, פיקוד לקוי, אנטגוניזם בין הטייסים הבריטים לטייסיחיל האוויר המלכותי האוסטרלי וטייסים חסרי ניסיון.[2] בנוסף, עלו מטוסי הקרב היפניים,A6M זירו, בביצועיהם על כל המטוסים הבריטים שהיו מוצבים במלאיה. מלבד מטוסי הקרב, מפציצי בעלות הברית היו מיושנים, והושמדו בתחילת הקרב.
כמו כן, הצליח המודיעין היפני לגייס לשורותיו קצין קישור בריטי בצבא ההודי. על אף שתרומתו מוטלת בספק, הצליחו היפנים להשמיד את כל המטוסים בצפון חצי האי המלאי בתוך שלושה ימים. הקצין נעצר ב-10 בדצמבר, אולם בזמן זה כבר השיגו היפניםעליונות אווירית.
הטייסת הבריטית ספגה מכה קשה בשבוע הראשון של הקרב, דבר שהוביל לאיחודה עם טייסות אחרות של בעלות הברית באזור, ובסופו של דבר לפינוי המטוסים לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיוםאינדונזיה).
התקדמות הכוחות היפניים דרומה, בסיוע טנקים שירדו מתאילנד ב-11 בדצמבר, והתנועה לפנים הארץ מראש החוף בקוטה בארו שבצפון מזרח מלאיה, הכניעו את המגינים הבריטים בצפון המדינה. היפנים גם קיבלו סיוע מהצי הקיסרי, שפעל בחופשיות מוחלטת לאורך החופים, ותרם רבות להתקדמות הכוחות דרומה. בנוסף, בלא חיפוי אווירי, נותרו חיילי בעלות הברית ואזרחי מלאיה חשופים לגמרי להתקפות אוויר.
היפנים הפציצו את האי המלאי פנאנג (Penang) מ-8 בדצמבר ועד נטישתו ב-17 בדצמבר. תושבי האי האירופאים פונו ממנו בחופזה והשאירו את התושבים המקומיים - יחד עם נשק, סירות ותחנת ממסר פעילה - לחסדי היפנים, פעולה שגרמה לניכור כלפי הבריטים בקרב האוכלוסייה המקומית.
ב-23 בדצמבר, שוחרר מפקד דיוויזיית הרגלים ההודית ה-11 מתפקידו, אך הייתה לכך השפעה מועטה על התקדמות הקרב, שכן בסוף השבוע הראשון של ינואר נפלה כל צפון מלאיה לידי היפנים. באותו זמן, חתמה תאילנד על הסכם ידידות עם האימפריה היפנית, והשיבה לעצמה שליטה על מספר אזורים בצפון מלאיה, וחיזקה את שליטתה של יפן באזור. היפנים המשיכו ליעדם הבא, העירקואלה לומפור, שנפלה ללא קרב ב-11 בינואר 1942. סינגפור הייתה רחוקה כעת 300 ק"מ בלבד מהצבא היפני.
בטרם הגיעו לקואלה לומפור, הצליחה הדיוויזיה ההודית ה-11 לעכב את הצבא היפני למספר ימים בעיירה בקמפר (Kampar), תוך הסבת אבדות רבות, בשל תנאי השטח שלא איפשרו ליפנים להשתמש בטנקים שלהם. אולם, הדיוויזיה נאלצה לסגת לנהר סלים לאחר שהיפנים הנחיתו כוחות מהים מדרום לקמפר.
ב-6 בינואר, הופתעו שתי חטיבות הודיות בקרב על נהר סלים, והושמדו כמעט לגמרי. היפנים ביצעו מתקפת פתע לילית בשילוב עם טנקים, והכריעו את המגנים. הצלחת התקפה זו אילצה את לוטננט-ג'נרלארתור פרסיבל, מפקד הכוחות הבריטים במלאיה, להחליף את הדיוויזיה ה-11 המוכה בדיוויזיה האוסטרלית השמינית.
באמצע חודש ינואר הגיעו היפנים לג'והור, אחת ממדינות דרום מלאיה. ב-14 בינואר, נתקלו היפנים בדיוויזיה האוסטרלית השמינית, בפיקוד מייג'ור-ג'נרל גורדון בנט. בעימות זה, נתקלו היפנים לראשונה בעיכוב שנגרם כתוצאה מהתנגדות קשה שהעמידו האוסטרלים. בקרב זה, שהתרכז סביב גשר גמנסה (Gemensah) בסמוך לעיירה גמס (Gemas), ספגו היפנים כ-600 הרוגים. אך הגשר עצמו, שפוצץ במהלך הקרב, תוקן תוך שש שעות ואיפשר את מעבר הכוחות היפנים.
היפנים ניסו לאגף את האוסטרלים ממערב לגמס, ובעקבות ניסיון זה התפתח ב-15 בינואר קרב עקוב מדם. בנט הציב את החטיבה ההודית ה-45, שכללה חיילים חדשים וחסרי ניסיון, על הגנת הגדה הדרומית של נהר מואר (Muar). אולם, החטיבה אוגפה על ידי כוחות יפנים שנחתו מהים, והיא חוסלה כמעט לחלוטין. גדוד אוסטרלי שנשלח לסייע לחטיבה אוגף גם הוא, ומפקדו נהרג. במהלך הלחימה, השמיד תותחנינ"ט אוסטרלים תשעה טנקים, ובכך האטו את התקדמות ואיפשרו לחמשת הגדודים הנותרים להימלט מהנהר.
חמשת גדודים אלו הפכו ל"כוח מואר", ונסוגו תוך לחימה במשך ארבעה ימים. הלחימה העיקשת של כוח מואר עיכבה את התקדמות היפנים, ואיפשרה לכוחות בריטים ששרדו את המערכה בצפון מלאיה לסגת דרומה ולהימנע מאיגוף יפני. כאשר הגיע כוח מואר לגשר פאריט סולונג (Parit Sulong), ומצא כי הוא בידיים יפניות, הורה מפקד הכוח,לוטננט קולונל צ'ארלס אנדרסון, כי כל אדם לעצמו. אלה שיכלו ברחו לג'ונגלים, לביצות או למטעי הגומי, בניסיון להגיע למפקדה. הפצועים הושארו לחסדי היפנים. כל 135 הפצועים שהושארו מאחור, מלבד שניים, עונו ונרצחו במה שנודע כטבח פאריט סולונג. אנדרסון קיבל את עיטורצלב ויקטוריה על הנהגת הלחימה והנסיגה. הקרב על נהר מואר עלה בחייהם של כ-3,100 חיילי בעלות הברית ומעל 700 חיילים יפנים.
ב-20 בינואר, נחתו היפנים בעיירה אנדאו (Endau), וקו ההגנה האחרון של הבריטים במלאיה היה נתון כעת למתקפה לכל אורכו. ב-27 בינואר, קיבל פרסיבל מהמפקד הבריטי העליון בדרום-מזרח אסיה,גנרלארצ'יבלד וייוול, אישור לחצות אתמצר ג'והור, ולסגת לסינגפור.
ב-31 בינואר, עזבו הכוחות הבריטים האחרונים את מלאיה לסינגפור. כוחותהנדסה בריטים פוצצו חור בקוטר של 20 מטר בגשר ג'והור-סינגפור, על מנת למנוע את התקדמות הצבא היפני. אולם, כוחות קדמיים יפניים החלו לחצות את המצר בימים הקרובים במסווה של אזרחים מלאיים על סירות אזרחיות.
בתוך פחות מחודשיים, הסתיים קרב מלאיה בתבוסה מוחצת לכוחות חבר העמים הבריטי, אשר נסוגו מחצי האי המלאי. כ-50,000 חיילי חבר העמים נשבו או נהרגו במהלך הקרבות. הצבא היפני המשיך את התקדמותו אל סינגפור, וכבש את האי ב-15 בפברואר.
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:קרב מלאיה |
