המונח "זבח" מפנה לכאן. לערך העוסק בדמות, ראוזבח וצלמונע.
ערך זה עוסק בקרבנות באופן כללי. אם התכוונתם לקרבנות ביהדות, ראוקורבן (יהדות).
ערך זה עוסק בקרבנות באופן כללי. אם התכוונתם לקורבניות בפסיכולוגיה, ראוקורבניות.
קׇרְבָּן הוא סוג שלפולחן, בו נותנים המשתתפים בפולחן, דבר מאכל, משקה, בושם, ייצור חי אונכס כלשהו לטובת האל או האלים להם נועד הפולחן.
ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס:קורבנות אדם,בעלי חיים,דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא כילוי הקורבן, לרוב על ידישרפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.
פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתותפגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתותמונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורהסמלית.
על פי האמונה בתרבויות הקדומות, בני האדם היו תלויים באלים ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם עברו תהליך שלפרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להםפסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות.
כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכליםבשר ושותיםיין, ולכןאגדת אקהת פותחת בכך שדנאל הצדיק העקר שרוצה להפקד בבן, מאכיל ומשקה את האלים במקדש.תרבות זאת של הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק והייתה קיימת באמריקה הדרומית עד למאה ה-16.
בתרבויות הקדומות, קורבנות אדם היו נפוצים מאוד. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קורבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות ואף בגיא בן הינום שבירושלים. בעולם הישן הלכו טקסים אלה ונהיו נדירים עם הזמן, ועדויות אחרונות לקורבן אדם ניתן למצוא בכתביו שלדיודורוס איש סיציליה המעיד כי כאשר הטיל מושלסירקוזה מצור עלקרתגו (309 לפנה"ס) הקריבו תושבי העיר מאתיים ילדים לאלים. טקסים כאלה המשיכו בתרבויות שהתקיימו בעולם החדש. אחת העדויות הדרמטיות להתרחשות כזו, הם הממצאים שהתגלו בטוקומה שבפרו, שם במאה ה-16 עם הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים שנתפסה כמאיימת ביותר על בני האינקה, התגלו בעיר הפירמידות גויות של 119 בני אדם, שעברו הליך של פולחן ריטואלי שבמהלכו לאחר שסוממו, נשחטו, ראשם נערף, וליבם נעקר מקרבם והוקרב.
שרידי חמורים כקורבנות נתגלו מתחת לבית מתקופת הברונזה בישראל, בני כמעט 5,000 שנה. הארכאולוגים סבורים שהחמורים היו חלק מטקס שכלל הקרבת חיות עבודה צעירות ממצרים העתיקה, חוקרים שבדקו יסודות שונים באמייל של השיניים מצאו שהחמורים גדלו בעמק הנילוס.[1]
על פי המקרא בני האדם הקריבו קורבנות החל משחר האנושות. לפי התלמוד,אדם הקריב שור בעל קרן אחת ביום השלישי לבריאתו (היום השמיני לבריאת העולם).[2]קין היה הראשון להקריב מנחה ובעקבותיוהבל הקריבצאן, מה שהוביל לריב ביניהם ולרצח הבל.נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממיהמבול:
ביהדות קורבן הואמתנה לאלוהים. הקורבן הוקרב על גבי ה"במה" או על גבי המזבח בבית המקדש. הקורבן נקרא כך כיוון שבאמצעותו מתקרב האדם לאל[דרוש מקור]. הקרבת קורבנות הייתה חלק מרכזי בפולחן הדתי. המזבחות והמקדשים היוו מרכזים רוחניים לעם במשך תקופה ארוכה. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספרויקרא ובאופן פחות בספרבמדבר. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספריחזקאל.[3] במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי דיני הקורבנות מופיעים בעיקר בסדר קודשים.
הקורבנות מגוונים מאוד - מהחי ומהצומח, כאשר כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות.כהן גדול שחטא מביאפר לקורבנו בעוד שאדם פשוט מביא רקכבשה אושעירה.
בעקבות דברי הגמרא במסכת ברכות,[4] שתפילות תוקנו "כנגד תמידין" קיימת התייחסות לתפילות הקבועות לאורך שגרת היום, כמהוות תחליף לאקט ההקרבה.
באסלאם פולחני הקרבת קורבנות נותרו באופן סמלי בלבד. כך למשל, בחג הקורבן או עיד-אל-אדחא. המוסלמים והדרוזים נוהגים לשחוט בעל חיים (עז, כבש, פרה) כדי לשחזר את נכונותו של אברהם להקריב את בנוישמעאל. בנוסף בקרב קהילות דוברותערבית במזרח התיכון נהוג טקסעקיקה (בערבית: عقيقة), שמסמל במסורת הערבית את כניסתו של הרך הנולד אל חוג המשפחה. לפיכך, נהוג לשחוט בעל חיים למען הילד, ולהכין מבשר בעל החיים סעודה לכל המשפחה.
