קופטית הוא שםניב של השפה המצרית הקדומה. שפה זו כתובה בכתב מיוחד הקרויהכתב הקופטי, המצוי עדיין בשימוש בספרי התפילה שלהכנסייה הקופטית. שמה של השפה נובע מ"קופטים", שמם של הנוצרים תושבי מצרים שמוצאם מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos), הכינוי היווני העתיק למצרים: Αἴγυπτος. בעברית משנאית נקראה הקופטית "גיפּטית" (חילופי גיכ"ק)[1]. הכינוי "קופטית" בעברית המודרנית הושפע מכינוי הקופטית בשפות מודרניות זרות.
מקורו הקדום של הכתב הקופטי הוא במאה השנייה לפנה"ס, כאשר השפה היוונית הפכה לנפוצה בתקופת בית תלמי, ולכן רוב המשכילים ידעו לכתוב ולדבר יוונית כשפה שנייה. כוהני הדת העתיקה של מצרים, שהתפרנסו ממכירת קמעות והורוסקופים, מצאו שאין ביקוש לסחורתם, משום שאיש פרט להם לא ידע לקרוא את הכתב הדמוטי בו כתבו עד אז את השפה המצרית. לפיכך, החלו אלה לכתוב את השפה המצרית שבקמעות בכתב היווני, והוסיפו תווים נוספים שהושאלו מן הכתב הדמוטי עבורעיצורים שאינם קיימים ביוונית. בהדרגה צומצם מספר תווים אלו, והתוצאה הייתה צורת כתב תקנית חדשה לשפה המצרית.
כאשר הפכה הנצרות לדת המדינה בסוף המאה השנייה לספירה, חיפשו מנהיגי הכנסייה דרך להעביר מסר אחיד להמוני העם בשפתם. המיסיונרים ידעו לקרוא כתב יווני, אך לא דמוטי. העם הפשוט לא ידע לקרוא כלל, אך דיבר מצרית. לפיכך, החלואבות הכנסייה לכתוב את הטקסטים בשפה המצרית, אך בכתב יווני, וכך יכלו המיסיונרים לקרוא ופשוטי העם להבין.
תחילה היה ניסיון לכתוב את השפה רק באלפבית היווני, אך במהרה התבררו חסרונות השיטה והוספו שישה תווים מן הכתב הדמוטי עבור הניב הצעידי (כלומר זה שלדרום מצרים) ושבעה תווים מן הכתב הדמוטי עבור הניב הבוחיירי (כלומר זה של צפון מצרים ואזור הדלתא).
באזורים שונים במצרים היו בשימוש ניבי מצרית שונים. ולכן נעשה ניסיון להורות את כתבי הקודש בניב ה"צעידי" הנייטרלי. ואכן, בהדרגה הפך ניב זה לבולט ביצירות הספרותיות של התקופה. אך במאה ה-11, כשהפטריארכיה הקופטית עברה מאלכסנדריה לקהיר, הפך הניב ה"בוחיירי" אותו דיברו באזור הדלתא לשולט. כיום זהו הניב היחיד הקיים בשפה הקופטית בספרים.
נוהגים לתארך את המאה ה-5 לספירה כתחילת תור הזהב של השפה הקופטית. מבשרה היה הארכימנדריט סט. שֶׁנוּטֶה (Ϣⲉⲛⲟⲩϯ) שחי בשנים 348–466 לספירה. הוא הפך את השפה מכלי להעברת הוראות לנזירים, לשפה ספרותית בשימוש נרחב בשימוש הנזירים, שלטונות הכנסייה, האזרח הפשוט ואף פקידי הממשל. הכריזמה בה ניחן, הידיעה המעמיקה של השפה היוונית בה שלט ומוחו היצירתי, ספקו לו את הכלים הנדרשים על-מנת לרומם את השפה הקופטית בתוכן ובסגנון לרמות ספרותיות שלא הגיעה אליהם עד אז ולא השתוותה אליהם מאז.
המורשת הספרותית נמשכה, אם כי לא באותה רמה, באמצעות כתביו של השליח סט. בסה במחצית השנייה של המאה ה-5, ואחר כך בכתביהם של אבות הכנסייה האחרים במאות ה-6 וה-7.
קופטית בתקופת השלטון הערבי המוקדם (מאות 7 עד 10 לספירה)
באמצע המאה ה-7 נכבשה מצרים על ידי הערבים. השלטון הערבי אילץ את הקופטים ללמודערבית על-מנת לשמר את מקום העבודה הציבורי שלהם. מדיניות זו שחקה בהדרגה את מספר קוראי הקופטית החילוניים שרובם היו עובדי ציבור ובני משפחותיהם. תוך מאה שנה נאלץ הבישוף סוורוס לכתוב את "תולדות הפטריארכים" בערבית.
עם זאת, בפולחן עדיין היה שימוש רב בקופטית לצד היוונית והיא המשיכה לשמש כשפת האיכרים וכהני הכנסייה. בתקופה זו החלו מילים חודרות מהשפה הערבית לקופטית.
רדיפות שליטים מוסלמיים שהחלו מיד לאחר כיבוש מצרים בידי האסלאם והתגברו אף יותר בשלמסעי הצלב החישו את הידרדרות השפה. חלק מהקופטים התאסלמו, ואף בכנסייה עצמה החלה הערבית להחליף את היוונית כשפה שנייה ובהדרגה הפכה לשפה ראשונה. קיימים טקסטים מתקופה זו שבה מוצאים ערבית כתובה בכתב קופטי ובהדרגה חדר הכתב הערבי גם לטקסטים הדתיים וכיום ספרי הקודש הקופטיים כתובים בכתב ערבי. בסוף המאה ה-17 חדלה השפה הקופטית להיות שפת דיבור.
במאה ה-19 נעשו ניסיונות לחדש את השפה שהתבטאו בחידוש השימוש בשפה בכנסיות ובהדפסת כתבי הקודש מחדש בכתב הקופטי, אלא שבעקבות המהפכה במצרים ב-1952 שלה היו שותפים קופטים צעירים, שבה הערבית להיות השפה והכתב הדומיננטיים והקופטית קיימת כיום רק בחלק מספרי התפילה. כיום, מלמדים את הילדים את השפה הקופטית מגיל צעיר, כדי שירכשו שפה זאת.
