צֶ'מְבָּלוֹ[1] (מאיטלקית:Cembalo[2]) הוא שם כללי של משפחתכלי מקלדת ממשפחת הקורדופונים, שבהם מופק הצליל בפריטה על מיתר. המשפחה כוללת את הספינט והווירג'ינל. הצ'מבלו הוא גרסה מוקדמת של הפסנתר. לנגן הצ'מבלו קוראים צֶ'מְבָּלָן (ולנגנית, צֶ'מְבָּלָנִית)[3]. בעבר, הכלי כונה בעברית בשםפסנתרון[4].
הצליל מופק באמצעות פריטה על מיתרים המתוחים מעל לוח תהודה, בניגוד לפסנתר, שבו מופק הצליל באמצעות הקשה על המיתר, ובניגוד לקלאוויקורד, בו מופק הצליל על ידי לחיצה על המיתר.
בתקופת הבארוק, תור הזהב של הצ'מבלו, השתמשו בכלי למילוי הרמוני בשיטת הקונטינואו, כמו גם ליצירות סולו וקונצ'רטו רבים. בסוף המאה ה-18 חלה דעיכה בפופולריות של הכלי, ובתחילתהמאה ה-19 הוא נעלם כמעט לחלוטין מן הנוף המוזיקלי. במחצית השנייה שלהמאה ה-20 החלו להופיע יצירות מודרניות לצ'מבלו, וההלחנה החדשה המשיכה מאז.
הקליד הואציר פשוט אשר נשען על מעמד ועובר דרך חור שנקדח בתוכו.
המנוף הוא פיסה דקה שלעץ אשר ניצב בסופו של הקליד ובמאונך לו. המנוף מוחזק במקומו על ידי שני מחזקים (עליון ותחתון).
תרשים חלקו העליון של המנוף
על המנוף מותקןמפרט בצורה אופקית, אשר נמצא מעט מתחת למיתר. כאשר מקישים על חלקו הקדמי של הקליד (2), חלקו האחורי עולה, והמפרט פורט על המיתר (3).
תרשים פעולת המנוף
בדרכו חזרה מטה, המנוף נופל לאחור עקבמשקלו, והמפרט זז עמו אחורה כדי למנוע פריטה נוספת על המיתר. דבר זה מתאפשר על ידי הימצאותו של המפרט על מעין "לשונית" אשר מחוברת לגוף המנוף על ידי ציר וקפיץ.
בראש המנוף נמצא משתיק אשר נשען על המיתר כשהמנוף במנוחה, ומונע ממנו להדהד כאשר מפסיקים ללחוץ על הקליד.
המילה "צ'מבלו" משמשת לתיאור כלל הכלים הנמנים עם המשפחה, או ליתר דיוק, אלו המזכירים בצורתםפסנתר כנף. לרוב הצ'מבלו יש מיתר אחד עד שלושה מיתרים עבור כל צליל. הצירוף הנפוץ ביותר הוא שני סטים של מיתרי "8 רגל" (כלומר מיתרים המשמיעים צליל בגובה בו הוא כתוב), וסט אחד של מיתרי "4 רגל" (כלומר מיתרים המצלצליםאוקטבה גבוה מעל הצליל הכתוב). בכלים גדולים ומתוחכמים יותר אפשר למצוא גם מיתרי "16 רגל" (המצלצלים אוקטבה מתחת לצליל הכתוב). לכל אחד מהרגיסטרים של מיתרי "8 רגל" צליל שונה, משום שהם נפרטים במקומות שונים והמתח שלהם שונה מעט. בעזרת מערכות מנופים יכול הנגן לבחור לנגן בכל מערכת מיתרים בנפרד או בצירופים שונים שלהם. בכלים בעלי שתי מקלדות ניתן לשלב צירופים שונים בכל מקלדת. כמו כן בכלים רבים יש רגיסטרים נוספים המאפשרים מגוון צלילי רחב יותר - למשל רגיסטר "לאוטה" שבו מוצמדות פיסותעור אולבד לבסיס המיתרים ויוצרות אפקט דמוילאוטה, או רגיסטר "מוסלר", בו סט נפרד של מפרטים פורט על המיתרים קרוב מאוד לבסיסם, וכך מפיק צליל מאנפף.
הווירג'ינל הוא כלי פשוט יותר מהצ'מבלו המאוחר ולרוב הוא מצוי בצורת תיבה. במרבית הווירג'ינלים ישנו מיתר בודד לכל תו, אשר מתוח במקביל למקלדת, לאורך התיבה. מקור שמו של הכלי מגיע מהמילה האנגלית Virgin ("בתולה"), כיוון שהשימוש בכלי נעשה בעיקר על ידי עלמות צעירות. צלילו המיוחד של הווירג'ינל נובע מהעובדה שהמיתרים בו נפרטים קרוב למרכזם, בניגוד לצ'מבלו, שבו הם נפרטים בתחילתם.
וירג'ינל מסוג ספינט, ככל הנראה מהמאה ה-17 באנגליה. ניתן לראות את שקע המקלדת בצד שמאל של הכלי
בווירג'ינל ספינט, המקלדת ממוקמת בשמאלו של הכלי (או לכל אורכו, כמו בפסנתר מודרני), והפריטה על כל המיתרים מתבצעת בקצה אחד שלהם. זהו הווירג'ינל הנפוץ ביותר.
בווירג'ינל מוסלר, המקלדת ממוקמת בצד ימין של הכלי, והפריטה על המיתרים מבוצעת במקומות שונים לכל מיתר: בצלילים הגבוהים מתבצעת הפריטה בקצה המיתר, ואילו בנמוכים, היא מתבצעת במרכז המיתר. בהתאם לכך, הצלילים הנמוכים היו בעלי צליל עשיר וחם, אך היה לכך מחיר: כל רחש קל של מנגנון הפריטה הוגבר היטב על ידיתיבת התהודה של הכלי, דבר שגרם לרעשי רקע רבים בשעת הנגינה.
צ'מבלו זה הוא פרי עבודתם של שני יוצרים מפורסמים: נבנה במקור על ידיאנדראס רוקרס באנטוורפן (1646), הוא שופץ והורחב מאוחר יותר על ידיפסקל טאסקין בפריז (1780)
שורשיו של הצ'מבלו טמונים בימי הביניים. התיאור הכתוב הקדום ביותר לכלי מתוארך לסוףהמאה ה-14 וסביר שבשנים אלו אכן הומצא הכלי. הייתה זו תקופה בה היו התפתחויות בנושאי המכניקה הזעירה (בעיקר בתחום השעונים), התפתחויות שזלגו חיש מהר אל תחומי החיים האחרים. חיבור על כלי מוזיקה שנכתב בשנת1440, מתאר בפירוט צ'מבלו קטן עם שלושה מנגנונים שונים של מנופים.
צ'מבלו פרנקו-פלמי, בעל שתי מקלדות, על פי רוקרס, נבנה על ידי טיטוס קריינן, 2004
הצ'מבלו הקדום ביותר שנשמר עד לימינו יוצר באיטליה, כנראה בשנת1521. ברחבי העולם קיימים צ'מבלי קדומים יותר, אך הם לא במצב תקין לנגינה. אולם, דוגמאות קדומות אלו לא שופכות אור על התהייה לגבי מקורותיו של הצ'מבלו, מכיוון שהן כולן שלבים מתקדמים מאוד של התפתחות הכלי. הכלים האיטלקיים התאפיינו במבנה קל ובמתח מיתרים נמוך, דבר שאפיין את תעשיית כלי המקלדת האיטלקית במשך מאות שנים. לכלים איטלקיים יש בדרך כלל צליל חודר וצלול, ורק מקלדת אחת, לעיתים עם שתי שורות מיתרים.
המהפכה בתעשיית הצ'מבלו החלה בסביבות שנת1580 בפלנדריה (בחלקה הצפוני שלבלגיה), כאשר יצרנים מקומיים חיזקו את מבנה השלד של הצ'מבלו, דבר שאפשר מתח מיתרים גבוה יותר וכתוצאה מכך שיפור ניכר של האיכות והצליל של הכלי. בין בוני הכלים המפורסמים של התקופה נמנו בני משפחת Couchet ו-Ruckers.
התפתחות נוספת בתחום, חלה במאה ה-18 בצרפת, שם אימצו בוני הכלים את המבנה המחוזק שייצרו הפלמים, והגדילו את מנעד צליליו מ-4אוקטבות, ל-5 ואף יותר. הצ'מבלו הצרפתי של המאה ה-18 היה בשימוש נרחב בכל רחבי אירופה. כשהיה הצ'מבלו בשיא תפארתו, החל להופיע באירופה הפסנתר, שבמהרה התפתח מאוד והשאיר את הצ'מבלו מאחור. בתוך פחות ממאה שנים מאז הופעתו הראשונה של הפורטה-פיאנו, הוצאו כמעט כל הצ'מבלי באירופה משימוש.
בתחילתהמאה ה-20, התעוררה מחדש התעניינות במוזיקה עתיקה, שהביאה לתחייה מחודשת של הצ'מבלו. כלים ישנים שופצו וכלים חדשים נבנו לצורך הופעות פומביות של מוזיקה שתישמע "כמו שנכתבה". בתחום זה הייתה הצ'מבליסטיתונדה לנדובסקה פורצת הדרך, ותרמה רבות לפופולריזציה של הכלי במאה ה-20, ומלחינים מודרניים רבים (כמומנואל דה פאיה ופרנסיס פולנק) כתבו עבורה יצירות. אולם, מרבית הצ'מבלי, שנבנו כמו פסנתרי ענק, כדי שיוכלו להופיע עם תזמורות גדולות, הפתיעו בצלילם החלש והשטוח. אופי צליל זה הוא תוצאה של המסגרות הכבדות ותיבות התהודה הגדולות ש"בלעו" את צליליו העדינים של הצ'מבלו.
עד מהרה נתברר שכדי לבנות צ'מבלו שיפיק צליל כראוי, יש להסתמך על ניסיונם של בוני הכלים העתיקים במאות שעברו. ברחבי העולם קמו סדנאות שלמדו את ייצור הכלים על ידי פירוק והרכבה מחדש של כלים עתיקים, סדנאות שמייצרות את הכלים עד היום, כמו גם מייצרות ערכות להרכבה ביתית של כלי מקלדת עתיקים.
