פריז היא העיר הגדולה בצרפת, וכבר מהמאה העשירית היא אחד ממוקדי ההשכלה, הדת והכוח הראשיים שלאירופה. כיום היא מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, והמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרילונדון). פריז נחשבת כסמל התרבות של צרפת, ומהווה מוקד משיכה לשלושים ושניים מיליון תיירים בקירוב מדי שנה (פריז רבתי).[2] היא משמשת נקודת התכנסותתחבורתית בין-לאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכתשדות התעופה שלה. מעמדה המרכזי של פריז בצרפת הוא תוצאה של התפתחות לאורךההיסטוריה הצרפתית, ושורשיו בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריוהשלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזםמונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
פריז מבוטאת בצרפתיתפארי (במלרע). מקור השם בשבט הגאלי של הפריסיאים (Parisii) שהתגורר במקום לפניהכיבושהרומי. תחת הכיבוש הרומי נקראה העירלוטטיה, או בשמה המלא לוטסטיה פאריסיורום (Lutetia Parisiorum), אך בשלהי העידן הרומי קיבלה את שמה הנוכחי. בסלנג הפריזאי מכונה העיר מאז ראשית המאה ה-20פנאם (Paname).[4] כינוי נוסף לו זכתה פריז הוא "עיר האורות" (la Ville Lumière), בין השאר בשל השימוש המוקדם שנעשה בה בתאורת־רחוב. בעבריתספרותית העיר נקראתפַּרִישׂ אופַּארִישׂ.[5]
עלסמל העיר של פריז מופיעה ספינה בים סוער ותחתיה המוטו של העיר הכתוב בלטינית,FLVCTVAT NEC MERGITVR, שפירושו: "מיטלטלת אך אינה טובעת". מקור הסמל והמוטו באיגוד הספנים של נהר הסן, והוא משמש סמלה של העיר מאזימי הביניים.
עדויות מצביעות על קיומו של מקום יישוב קבוע באזור פריז בתקופה הנאוליתית התיכונה, בין השנים 4,000 ל-3,800 לפנה"ס. שרידי תרבות זו, המכונה שסאן (בצרפתית: Chasséen), נמצאו בגדה השמאלית, בסביבותהרובע השנים-עשר של העיר כיום. נראה שנוכחות אנושית נותרה במקום לאורך כלהתקופה הנאוליתית.[6]
ערפל סמיך מכסה את תולדות האזור מאותה תקופה ועד לעידן הגאלי־רומאי. ידוע בוודאות כי שבטקלטי־גרמאני בשםפריסיאים ישב במקום בעת הגעת צבאו שליוליוס קיסר לשם, בשנת52 לפנה"ס. פריז הייתה אזכפר דייגים ששכן עלאי באמצע נהר הסן, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה.קיסר הקים על האי ובאזור גבעתסנט ז'נבייב שבגדה השמאלית את העיר הרומיתלוטטיה (בלטינית: Lutetia, בצרפתית: Lutèce). העיר הוכפפה לשליטתלוגדונום (כיום אזורליון). אין ודאות באשר למיקומה המדויק של העיר הגאלית; האם הייתה על האיל דה לה סיטה ("אי העיר"), עלאיל סן לואי, על אי אחר שמחובר כיום לגדה השמאלית, או באזורנאנטר (Nanterre).[7] העיר הגאלו־רומית התרחבה במאות הבאות והפכה למרכז משגשג בוארמונות,פורום,מקדשים, מרחצאות,תיאטראות ואמפיתיאטרון. בתקופה הרומאיתאוכלוסיית העיר מנתה 8,000 תושבים ובתיה נבנו מאבן שמקורה במחצבות גיר סמוכות.
בדומה לערים רומיות אחרות, לוטטיה הקדומה נבנתה בצורת שריג בעל ציר אנכי (Cardo Maximus) שמקביל בערך לרחוב סן ז'אק כיום, וציר אופקי (Decumani) המקביל בקרוב לרחובותסן ז'רמן ורחוב דז־אקול של ימינו. "נקודת האפס", ה"גרומה" (Groma), של השריג העירוני מוקמה ככל הנראה בנקודה הדרום-מערבית של הפורום, במקום בו נמצאים כיום בתים מספר 172 ו-174 ברחוב סן ז'אק; הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת סנט־ז'נבייב.
על פי המסורת קידש הבישוףסן דני, שהפך למרטיר בשנת 250 לספירה, את העיר לנצרות. נפילת האימפריה הרומית והפלישות הגרמאניות במאה השלישית לספירה הביאו על העיר תקופת שפל: בתחילת המאה החמישית ננטשה לוטטיה מתושביה, והעיר, שהייתה גדולה אך במעט מעיר חיל־מצב מבוצרת, נסוגה חזרה אל האיל דה לה סיטה. בתקופה זו חזרה העיר להיקרא פריז, על שם בני שבט הפריזי שהקימו אותה.[8]
במאה החמישית סבלה גליה מפלישות, ובמיוחד זו שלאטילה ההוני, שהרס את הארץ אך לא כבש את אגן פריז (שהייתה מדינה גאלית־רומאית עצמאית). לפי האגדה, פריז ניצלה בזכות רועת כבשים בשםז'נבייב, שהפכה לקדושה המגינה של העיר. אף על פי שניצלה מידי ההונים, העיר נפלה קרבן לפלישה הפרנקית.
כלוביס הראשון, מלך הפרנקים, הפך את פריז לאחת מהערים שאליהן הוא נהג לנדוד עם חצר מלכותו.[9] במאה השישית, כנסיית סן־ז'רווה הפכה למקום הפולחן הראשון שנבנה בגדה הימנית, וסמנה את תחילת התרחבות העיר לאזור זה.[10] עם מותו של כלוביס נחלקה ממלכת הפרנקים, ופריז הפכה לבירתה של מדינה קטנה בהרבה.
הוויקינגים, בעזרת סירותיהם הקלות, בזזו לראשונה את העיר שננטשה מיושביה בשנת845. בין השנים885–886 הם הטילו על העיר מצור, ופלישותיהם נמשכו עד תחילתהמאה העשירית. פשיטותיהם הגיעו לסיומן עם חתימת הסכם סן קלייר־סור־אפט (Saint Clair-sur-Epte) בשנת911 ביןשארל התם לרולו מנורמנדי, מנהיג הוויקינגים.[11]
המסחר העשיר את פריז, שנצלה את מיקומה כצומת דרכי מסחר ראשיות. החיטה הגיעה לעיר דרך רחוב סנט־אוֹנוֹרֵה, הבדים הגיעו מהצפון דרךרחוב סן דני ודגיהים הצפוני ותעלת למאנש מרחוב פּוּאַסוֹנְיֶיה. השוק של פריז, שחשיבותו והיקפו גדלו, לא יכול היה להמשיך ולפעול באיל דה לה סיטה, ונדרש לעבור למקום מוגדר וברור יותר:לואי השישי מיקם אותו בסביבות שנת1137 באתר שכונה "השדות הקטנים" (Les Champeaux); אזור זה, שנקרא מאוחר יותרלה אל, המשיך לשמש כשוק המרכזי של העיר מעל לשמונה מאות שנה.
הבנייה האינטנסיבית, הביצורים והגשרים של האי עמדו בניגוד למצב בגדה השמאלית, שעמדה בשממונה והפכה לשטח חקלאי פתוח. חשיבותה של העיר התעצמה, הן בשל מעמדה הפוליטי והכלכלי והן בשל היותה מרכז עסקי.
מורת הרוח הציבורית במהלךמלחמת מאה השנים הזינה את שאפתנותו של מנהיג הסוחרים והפרובוסט של פריז (Prévôt)אטיין מרסל, והביאה להתארגנות הגדולה של שנת 1357, הניסיון הראשון לכפות שליטה כספית וכלכלית על המלוכה, ולאחר מכן למרד הז'אקרי ולמהומות הפוליטיות הגדולות הראשונות בפריז, ב-22 בפברואר1358. אלו סימנו משבר חדש בין הכתר לבין העיר.[14] המלך לא המשיך להתגורר עוד במרכז העיר, והעדיף לדור בקצוותיה, תחילה באוֹטֶל סָן פּוֹל, ולאחר מכן באוטל דֶה טוּרנֶל, מהם קל היה לחמוק בעתות מצוקה. בשנת1407 (בעקבות רציחתו שללואי דוכס אורליאן), פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצת ארמניאק ובני בורגונדי, שנמשכה עד1420. לאחר שהעיר נתפסה בידידוכסי בורגונדיה, שותפי האנגלים במלחמת מאה השנים, אבדה פריז את מעמדה כמקום מושבם של מלכי צרפת.
פריז יצאה חבולה ממלחמת מאה השנים: בשנת1429 הביאהז'אן ד'ארק, במסגרת מאבקה בכיבוש האנגלי, לסיום שליטת בני בריתם הבורגונדים בעיר.שארל השביעי ובנו,לואי העשירי שמרו מרחק מהעיר, העדיפו להתגורר בעמק הלואר, ושהו בפריז רק לעיתים נדירות. העיר זכתה שוב להפוך לבירה כאשרשארל השביעי חזר אליה בשנת1437. ואולם, אף ששימשה עיר הבירה, מרבית המלכים העדיפו להתגורר בטירות עמק הלואר. בין השנים1422 ל-1500 גדלה אוכלוסיית העיר, וצמחה ממאה אלף למאה וחמישים אלף. צמיחה כלכלית צנועה התרחשה בסביבות אמצעהמאה ה-15, אך העיר סבלה מהיעדר החצר המלכותית. פריז הפכה לעיר אדמיניסטרטיבית ומשפטית.
עידן הרנסאנס, שזכה לציון בידי המלך וחצרו באזורעמק הלואר, לא השפיע לפיכך רבות על פריז. למרות ריחוקה, המונרכיה לא הוטרדה מהוצאותיה הלא מסודרות של העיר. רגולציה אורבנית ראשונה נכנסה לתוקף בצו משנת1500, אגב בנייתגשר נוטרדאם, שהורה לקרות את הבתים בצורה אחידה בלבנים ואבנים בסגנוןלואי השנים עשר.[15]
ב-28 באוגוסט1572, תחת מלכותו שלשארל התשיעי, התחוללטבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מספר הקורבנות נאמד בין אלפיים לעשרת אלפים.[17]הליגה הקתולית, שעוצמתה בבירה הייתה רבה ביותר, התקוממה נגדאנרי השלישי ב"יום המתרסים" (Journée des Barricades) בשנת1588. המלך נמלט לפני כיתור העיר.[18] לאחר הירצחו של אנרי השלישי הפך אנרי דה נווארה, יורש העצר החוקי, למלךאנרי הרביעי. למרות ההתרוששות והרעב, פתחה לו העיר את דלתותיה רק בשנת1594, לאחר שהמיר את דתו.
"יום המתרסים" בשנת1648 מציין את תחילת הפרונד שעורר משבר כלכלי גדול ומשבר אמון במלך בעיר הבירה.[19] על אף ששיעור התמותה בעת הלידה היה גדול, מנתה אוכלוסיית העיר 400,000 איש, הודות להגירה אליה מהכפרים. פריז הייתה עיר עלובה בה שלט חוסר ביטחון רב, עד הקמתו של כוח השיטור תחת גבריאל ניקולא דה לה רייני (Gabriel Nicolas de La Reynie), מפקד המשטרה הראשון של פריז.[20]
בשנת1677 בחר המלךלואי הארבעה עשר אתורסאי כמקום משכנו של הכתר, ולשם העביר מאוחר יותר, ב-1682, גם את מושב הממשלה.ז'אן־בטיסט קולבר לקח לידיו את ניהול פריז ונע על ציר פריז–ורסאי. בזמן שלטונו, מלך השמש הגיע לפריז עשרים וארבע פעמים בלבד, בעיקר לטקסים רשמיים, והפגין בכך את עוינותו לעיר ולתושביה.[21]
מעבר הכס המלכותי לוורסאי במאה ה-18 לא הוביל לנישול פריז ממעמדה האינטלקטואלי; להפך, הוא תרם באופן אירוני לפתיחות גדולה כלפי רעיונותעידן האורות. הייתה זו התקופה של הסלונים הספרותיים, כזה של מאדאם ז'ופרן (Madame Geoffrin). המאה ה-18 הייתה גם עידן של צמיחה כלכלית שאפשרה גם גידול דמוגרפי. בעיר התגוררו 640,000 תושבים בזמןהמהפכה הצרפתית.[22]
העיר התרחבה מעט מעבר לגבולותיה, שמצוינים כיום כששתהרבעים הראשונים של העיר, כשגני לוקסמבורג מהווים את גבולה המערבי. לואי החמישה-עשר גילה עניין אישי בעיר, והתערב בהחלטה על הקמת כיכר על שמו (כיום,כיכר הקונקורד), בייסוד האקדמיה הצבאית (אקול מיליטר) ב-1752[24] ובעיקר, בהקמת כנסייה שתוקדש לז'נבייב הקדושה ב-1754, ומוכרת כיום כפנתאון של פריז.[25]
בוורסאי החלההמהפכה הצרפתית בעת כינוסאספת המעמדות (États Généraux) ומאוחר יותר, בשבועת מגרש הטניס, ב-20 ביוני1789. ואולם, הפריזאים שנפגעו מהמשבר הכלכלי (שבא לידי ביטוי במחירי הלחם), קישרו בין הבעיה הפוליטית לבין פילוסופיית הנאורות. הם הונעו גם מתוך שטנה לכוח המלכותי, שנטש את העיר למעלה ממאה קודם לכן, וכך נתנו כיוון חדש למהלך הדברים.[26]כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, היה השלב הראשון. ב-15 ביולי קיבל האסטרונום ז'אן סילוואן באיי את הפיקוד על העירייה הראשית של פריז, באוטל דה ויל. בערב5 באוקטובר הגיעו ההפגנות שפרצו על ידי נשות השווקים של פריז, לוורסאי. בבוקר המחרת, פרצו המורדים לארמון והמלך חויב להגיע ולהתגורר בפריז, בארמון טווילרי, ולכנס שם אתהאספה המכוננת הלאומית, שיצאה אל הפועל ב-19 באוקטובר, באקדמיה המלכותית לרכיבה (le Manège) של הטווילרי.[27]
הפריזאים חוו שנתיים של מהומות. שלטון הטרור שלט בתקופתהוועדה לשלום הציבור. שוטרי פריז, תחת סמכות העירייה, הקדישו את כל מרצם לכליאת כל אלו שנתפסו בעיר כאצילים, בורגנים עשירים, כמרים או אינטלקטואלים. מסיבה זו,ראש עיריית פריז, גם כיום, הוא היחיד בצרפת שאינו אוחז בסמכות על המשטרה. מפקד המשטרה בפריז כפוף למדינה, בשונה מיתר ערי צרפת שבה הוא כפוף לראש העיר.[29][30] ב-21 בינואר 1793 הועלה לגיליוטינהלואי השישה עשר וראשו נערף בכיכר לואי החמישה-עשר, ששמה שונה ל"כיכר המהפכה" (place de la Révolution).תוך שבועות ספורים בלבד הועלו לגרדום 1,119 איש, בהםמארי אנטואנט,דנטון,לבואזייה, ולבסוף גםרובספייר ותומכיו, לאחר הפיכת התשעה בתרמידור (ב-27 ביולי1794).[31]
בזמן המהפכה לא התפתחה העיר רבות, ומעט אנדרטאות נבנו בה. בשנת1800 התגוררו בפריז כ-548,000 תושבים. מנזרים וכנסיות רבים הוחרבו ופינו מקום לפיתוחים שנעשו ללא תכנון־על, דבר שהוביל לצמצום האזורים הירוקים בעיר ולציפוף מרכזה. בזמן שלטון הדירקטורט (1795-1799) נבנו בתי מגורים בסגנון נאו־קלאסי.
בשנת1806, זכתה פריז לאיזון ופיצוי על שנות האובדן בזמן המהפכה, ואוכלוסייתה מנתה כ-650,000 איש.[32] צמיחה זו התרחשה הודות להגירה מאזורי הפרובינציה, שכן שיעור הילודה נותר נמוך כבעבר. מאז אמצעהמאה ה-18, העיר נותרה מאחור בהשוואה לתפוצה הכלכלית והדמוגרפית שללונדון, בה התגוררו 1,096,784 איש.[33]
בנין פינתי בסגנון אוסמני ברחוב ראומור. בעיר קיימים מבנים פינתיים חדים רבים כמותו כתוצאה מתוכנית אוסמן להתחדשות פריז שבמסגרתה "נחצבו"שדרות ישרות דרך מרקמים עירוניים קיימים
בתקופתהרסטורציה - בזמנם של לואי השמונה עשר,שארל העשירי - ובתקופתהמונרכיה של יולי שאחריה, לא הרבו השליטים לעסוק בפיתוח האורבני של פריז.מעמד הפועלים, שנוצר בצרפת באותה תקופה בעקבותהמהפכה התעשייתית, הצטופף בעליבות ברבעים המרכזיים של העיר.צפיפות האוכלוסין הרבה, שהגיעה ל-100,000 תושבים לקמ"ר, היוותה גורם מרכזי בהתפרצותן שלמגפות: מגפותכולרה בשנים1832 ו-1849 השפיעו על אוכלוסיית פריז – המגפה של שנת 1832 גבתה לבדה 32,000 קורבנות מאוכלוסיית העיר, שמנתה 650,000 איש.[35] ההתרוששות ההמונית של העם הפשוט, המופקר והזועם, הצמיחה מרידות חוזרות ונשנות שאותן לא חזה השלטון: הבריקאדות שלמהפכת יולי הפילו את שלטונו של שארל העשירי וב-1848 גם את שלטונו שללואי פיליפ. החברה של אותה תקופה תוארה בהרחבה בידיבלזק,הוגו ואז'ן סי.
המהפכה התעשייתית,הקיסרות השנייה ומאוחר יותר,העידן היפה, הביאו לפיתוח הגדול ביותר בהיסטוריה של פריז. מאז שנות הארבעים שלהמאה התשע-עשרה מסילות הרכבת אפשרו לשטף של מהגרים להגיע לעיר, בחיפוש אחר מקומות העבודה באזורי התעשייה החדשים שהוקמו באזורי הפרוורים. העיר עברה שיפוצים נרחבים במסגרתתוכנית אוסמן להתחדשות פריז בתקופת שלטונו שלנפוליאון השלישי, תחת הנהגתו של מושל מחוז הסן,הברון אוסמן, שמחק מהעיר אזורים שלמים של בנייה ימי־ביניימית צפופה ורחובות צרים כדי לבנות תחתיהם רשת שדרות רחבות ובתים בעלי חזיתות ניאו־קלאסיות מפוארות, שהפכו לסימן ההיכר של פריז המודרנית.
פריז התאוששה במהירות מאירועים אלו, אף שבינואר1910 עלה נהר הסן על גדותיו וגרם לשיטפון שגרם נזקים כבדים. בזמן התקופה שזכתה לכינוילה בל אפוק ("La Belle Époque" – העידן היפה), שינו הקמת בתי הכל־בו הגדולים והבנייה המאסיבית בברזל את פני העיר. ב-1913 היו בעיר כחמשת אלפי מפעלים, שהעסיקו כמיליון עובדים. בין 1900 ל-1913, 175 בתי קולנוע נפתחו בעיר, חנויות כל־בו גדולות הוקמו, ותרמו להאדרת "עיר האורות". שניירידים עולמיים התארחו בפריז והותירו בה חותם משמעותי;מגדל אייפל נבנה לרגל יובל המאה למהפכה הצרפתית במסגרתהתערוכה העולמית של פריז (1889), כמוצג "זמני" ליכולות אדריכליות והנדסיות, שהיה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 1930, והפך לנקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר. קו המטרו הראשון של פריז נחנך במסגרתהיריד העולמי של שנת 1900, והפך למוקד משיכה בזכות עצמו, עם 53 מיליון מבקרים מרחבי העולם. באותה שנה נערכו בפריז גםהמשחקים האולימפיים. התעשייה התמקמה יותר ויותר באזורי הפרוורים הסמוכים לפריז, שם היו די שטחים עבורם: מפעלירנו מוקמו בבולון־ביאנקור ומפעלסיטרואן בפרוורסירן. נדידה זו הייתה מקורם של "הפרוורים האדומים". עם זאת, פעילות תעשייתית רבה נותרה עדיין בגבולות העיר, בעיקר זו של העיתונות והדפוס.[38]
במהלךמלחמת העולם הראשונה נמצאה פריז בחזית המאמץ המלחמתי, לאחר שנחסכה ממנה פלישה גרמנית הודות לניצחון צרפתי ובריטי בקרב הראשון על המארן (Marne) בשנת1914. בשנים 1918–1919 שימשה העיר אתר למצעדי ניצחון בעלות הברית ולמשא ומתן על הסדרי השלום. בתקופה שבין מלחמות העולם זכתה פריז בתהילה הודות לקהילות התרבות והאמנות שבה, והודות לחיי הלילה שלה. העיר הפכה לכור היתוך עבור אמנים מכל רחבי העולם, כגון המלחין הרוסיסטרווינסקי, הציירים הספרדיםפיקאסו ודאלי, הסופר האיריג'ויס והסופר האמריקאיהמינגווי. ב-14 ביוני 1940, כחמישה שבועות לאחר תחילת פלישתגרמניה הנאצית לצרפת, נפלה פריז המפונה חלקית מתושביה לידי הכוחות הכיבוש הגרמניים, שהחזיקו בעיר עד לשחרורה בידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צרפת (2e DB) בפיקודו שלפיליפ לקלרק בשלהי אוגוסט 1944. מרכז העיר נותר כמעט ללא פגע במשךמלחמת העולם השנייה, משום שלא היו בה מטרות אסטרטגיות להפצצה ובשל סירובו של מפקדה הגרמני של פריז, הגנרלדיטריך פון קולטיץ, למלא את פקודתו שלהיטלר (מ-23 באוגוסט1944) להפוך את פריז לתלחורבות לפני הכניעה הגרמנית.
בתקופה שאחרי המלחמה חוותה פריז את פיתוחה הגדול ביותר מאז ימי הבל אפוק. הפרוורים החלו להתרחב למכביר, עם בניית שיכונים גדולים להשכרה מסובסדת שכונו "סיטה" (cités) ועם התחלת הבנייה של רובע העסקיםלה דפאנס. רשת מקיפה של רכבות אקספרס תת־קרקעיות, ה-RER, נבנתה בנוסף לרכבות המטרו, ושימשו את דיירי הפרוורים המרוחקים, בעוד שרשת כבישים מהירים התפתחה בפרוורים, סביב הכביש הטבעתיבולוואר פריפריק שסובב את פריז.
בתקופת שלטונו של גנרלדה גול, בשנים1958 עד1969, מספר רב של אירועים פוליטיים עברו על הבירה. ב-17 באוקטובר1961 דוכאההפגנה למעןעצמאות אלג'יריה באלימות. על פי אמדנים שונים, בין 32 ל-325 אישנטבחו בידי המשטרה של פריז, תחת הנהגתו שלמוריס פאפון.[41] החל מ-22 במרץ1968,תנועת סטודנטים חשובה הניעה את הקמת אוניברסיטת ננטר. התנועה עוררה והלהיבה הפגנות ברובע הלטיני, שהידרדרו לאלימות. הפולמוס, שקיבל את צורתו על רקע תנועות אחווה בין-לאומיות של צעירים ואידיאליסטים שרצו "לשנות את העולם", הפך במהרה למשבר פוליטי וחברתי לאומי. ב-13 במאי נאספה תהלוכה גדולה בת 800,000 איש כדי למחות נגד האלימות המשטרתית. ב-30 במאי, בהפגנת תמיכה בממשלת דה גול, נאספו כמיליון איש ביןכיכר האטואל לכיכר הקונקורד. לאחר שני חודשי המולה ואי סדר, הצביעו הפריזאים בהמוניהם לטובת הגנרל דה גול, בהצבעה שנערכה ב-22 וב-29 ביוני, והסדר הושב על כנו.
יורשו של שארל דה גול,ז'ורז' פומפידו, גילה עניין בפיתוח הבירה. שמו וחותמו חקוקים במבנה בו שוכןהמוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית והספרייה הציבורית למידע, וכן בדרך המהירה העוברת בגדה הימנית.ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנשיא הבא, לא חלק עם קודמו את השאיפה למודרניזציה רדיקלית של העיר; הוא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט שתוכנן עבור אזורלה אל, וקטע חלקית את פרויקט הכביש המהיר שתוכנן לגדה השמאלית. בשנת1976 הסכימה המדינה, לראשונה מאז1871, להעניק אוטונומיה מוניציפלית לבירה. ב-1977 נבחר הגוליסטז'אק שיראק לכהונה כראש העיר של פריז, משרה אליה נבחר עוד מספר פעמים, ובה החזיק עד1995.[42] בקדנציה הראשונה של הנשיאמיטראן עברה העיר רפורמה בהתאם לחוק הביזור, מ-31 בדצמבר1982: החוק העניק לכלרובע בבירה עירייה ומועצה מוניציפלית עצמאיות, שאינן נבחרות עוד על ידיעיריית פריז.
לאחר ז'אק שיראק, שנבחר לנשיא הרפובליקה במאי 1995, כיהן ז'אן טיברי כראש העיר, ותקופת כהונתו זכורה בעיקר במעורבותו בפרשיות שחיתות פוליטית שפשו בצרפת באותן שנים.
בשנת2001 נבחר הסוציאליסטברטראן דלנואה לכהן כראש העיר.[44] הוא היה לפוליטיקאי הצרפתי הבכיר הראשון שהכריז על נטייתו המינית כהומוסקסואל. במהלך כהונתו הוא נבדל מקודמיו בשאיפתו לצמצם את זיהום האוויר ותנועת כלי הרכב בבירה, לטובתתחבורה ציבורית ומיזם "אופניים חופשיים" שאפשר לפריזאים להשתמש באופניים מושכרים במחיר מוזל ובנוחיות על ידי פיזור רב של תחנות השכרה בכל רחבי העיר. הוא ארגן בפריז אירועים תרבותיים גדולים וססגוניים, דוגמת "לילה לבן" (Nuit Blanche) או "החוף של פריז" (פארי פלאז'), בו נהפך חלק מגדות הסן לחוף ים מאולתר. בנובמבר2012 עלתה תוכנית לכבות את האורות משעה 1:00 עד 7:00 בבוקר כדי לחסוךאנרגיה, דבר שנתקל בהתנגדות מצד סוחרי העיר.[45]
בשנת2014 נבחרה הסוציאליסטית ילידת ספרדאן הידלגו, לכהן כראשת העיר ובכך הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של העיר שנבחרה לעמוד בראשותה. ב-2020, נבחרה לכהונה נוספת של 6 שנים.[46]
השטח המיוער של פריז משתרע על פני רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות הנמשכות מצפון-מערב לדרום-מזרח, ומתנשאות לגובה של 200 מטרים. בתחום העיר מצויות כמה גבעות, שהגבוהה מביניהן היא גבעת מונמארטר (129 מטרים).
שטחה של פריז הוא 105.4 קמ"ר, כששטחה העירוני ללאיער בולון ויער ונסן הוא 86.928 קמ"ר. המרחק הארוך ביותר ממזרח למערב הוא 18 ק"מ, ומצפון לדרום 9.5 ק"מ.
פריז היא העיר ה-113 בגודלה מבחינת שטח מבין 36,782 ערי צרפת, דבר המסביר את צפיפות האוכלוסין הגדולה בה (ראו בהמשך). לשם השוואה, שטחה שלניו יורק הוא 786 קמ"ר, שטחה שלירושלים הוא 125 קמ"ר ושטחה שללונדון רבתי 1,572 קמ"ר.
המקום הנמוך ביותר נמצא ליד הסן (26 מטרים מעל גובה הים) והמקום הנמוך ביותר הפתוח לציבור הוא בגובה 30.5 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-15, בפינת הרחובות לה-בלנק וסאן שרל).
המקום הגבוה ביותר בעיר, 148.48 מטרים מעל פני הים נמצא ברובע ה-20, ברחובטלגרף.
העירייה פרסמה מדריך התנהגות למצב של הצפה. עבור כל רובע (פרט לארבעה, ראה מטה) קיימת מפה מפורטת לסיכויי הצפה של הרחובות והמרתפים (קבצים ניתנים להורדה באתר העירייה). ארבעה רבעים אינם מועדים להצפה והםה-14,ה-17,ה-18 וה-19.
בפריז אקלים ימי (Oceanic climate): השפעתהאוקיינוס מאוזנת ומתורגמת לקיצים קרירים יחסית (C° 18 בממוצע), חורפים מתונים (עם C° 6 בממוצע), עםגשם לעיתים תכופות בכל עונות השנה ושינויים במזג האוויר. הגשמים אינם נחשבים למרובים באזור זה (641 מילימטרים), ויורדים כמעט בצורה שווה במשך כל חודשי השנה.
הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפריז, ב-10 בדצמבר1879 – C° 23.9−. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה C° 42.6, ב-25 ביולי2019.[50]
מאז שנחקק חוק10 ביולי1964,[52] שארגן מחדש את האדמיניסטרציה של אזור פריז, ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר1968, העיר פריז היא בו זמניתמחוז וקהילה (Commune). בראש מינהל העיר עומד ראש עיר נבחר ובראש מינהל המחוז מעמידה הממשלה מושל מחוז (Préfet de Paris) וכן נציב משטרה (Préfet de police). מאז1790 פריז היא העיר הראשית (Chef-lieu) של מחוז הסן.
בניגוד למטרופולינים צרפתיות אחרות, אין מערכת מיסוי משותפת לפריז ולפרווריה. בולטת העובדה כי שטח העיר פריז כולל את מרכז המטרופולין הפריזאית בלבד, בניגוד למטרופולינים אחרות בעולם.
למחוז העיר פריז תת־חלוקה נוספת מעבר לקומונה שמרכיבה אותו. הקומונה מחולקת ל-20 רבעים מוניציפליים שנוצרו בזמן הרחבת גבולות העיר בשנת1860, והחליפה את החלוקה הקודמת של פריז ל-12 רבעים.
הסטטוס של פריז השתנה מספר פעמים. בין26 במרץ ל-22 במאי1871 היא הייתה מקום מושבו של כוח מהפכני:הקומונה הפריזאית, יחד עם המועצה שנבחרה באופן דמוקרטי, שלטו בעיר.הרפובליקה הצרפתית השלישית נוהלה בתחילה בידישמרנים שחששו מפני ניהול דמוקרטי. אלו חוקקו את חוק5 באפריל1884, שהעניק את הכוח הביצועי בעיר למושל המחוז (מושל מחוז הסן) ואת כוח השיטור לנציב המשטרה. מועצת העיר, שנבחרה בבחירות מוניציפליות, מינתה בכל שנה נשיא, שתפקידו ייצוגי בעיקרו. לפריז לא היה, לפיכך,ראש עיר. תקציבה של העיר אושר ישירות על ידי המדינה.
מועצת העיר פריז כוננה על פי החוק של31 בדצמבר1975 (שנכנס לתוקפו לאחר הבחירות המוניציפליות של1977). מועצה זו משמשת בו זמנית מועצת העיר ומועצת המחוז, והיא מונה 109 איש, שממנים את ראש העיר.
לוועדות הרבעים, שלראש העיר ולמועצת העיר כוח שווה בבחירת חבריהן, תפקיד מייעץ. נציב המשטרה, שמתמנה בידי המדינה, אחראי עלכוחות המשטרה של העיר.
צפיפות האוכלוסין בעיר פריז הייתה 20,806 תושבים לקמ"ר בשנת2007. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין במנהטן היא 25,846 תושבים לקמ"ר (לפי סקר משנת2000). פריז היא אחת הצפופות שבעריאירופה ואמריקה, וצפיפותה דומה יותר לזו של ערי המזרח הרחוק.
הרובע הצפוף בפריז הואהרובע האחד-עשר, שצפיפות האוכלוסין בו (נכון לשנת1999) היא 40,672 נפשות לקמ"ר, ובשכונות מסוימות בו הצפיפות מגיעה ל-100,000 נפשות לקמ"ר.
חלוקה של פריז והפרוורים הסמוכים לה על פי הכנסה: משקי הבית המבוססים נמצאים בעיקר במערב העיר בעוד שבצפון-מזרחה מרוכזת אוכלוסייה ענייה יותר, שמוצאה בעיקר מהגירה
העלייה הרציפה במחירי הדיור בפריז מסבירה את התחלופה הנמשכת של האוכלוסייה הענייה והמעמד הבינוני במעמד חדש ומבוסס יותר. תהליך זה של החלפת אוכלוסיות ניכר במגלופוליסים רבים בעולם, כגוןלונדון אוניו־יורק. המונחבּוֹבּוֹ –הלחם של המיליםבורגניבוהמייני – מציין אתהמעמד העליון החדש של העיר ואת הקצנת הפערים החברתיים ברבעים שנחשבו עד לא מזמן לעממיים:הרובע העשירי, למשל, או קומונות סמוכות באזור הפרוורים, כמונטרויי אוסֶן־סָן־דֶני.
אך אם בפריז דבק דימוי של "עיר של עשירים", עם שכבה חברתית מבוססת, מצבה החברתי בפועל נותר קוטבי ביותר. ההבדלים הסוציאליים באים לידי ביטוי, כבעבר, בין תושבי מערב העיר (המבוססים) לבין אלו שבמזרח. כך, הצהרת ההכנסה הממוצעת ליחידת צריכה ברובע השביעי בשנת2001, הרובע העשיר ביותר של פריז, עמדה על 31,521אירו, כמעט כפליים מול זו שלהרובע התשעה-עשר, שעמדה על 13,759 אירו בלבד, וקרובה להכנסה בפרוור סן־סן־דני; 13,155 אירו. הרבעיםהשישי, השביעי,השמיני והשישה-עשר מדורגים בין עשר הקומונות בעלות ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר, לעומת הרבעים העשירי,השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים, שמשובצים גבוה ברשימת הקומונות העניות באזוראיל־דה־פראנס.[53]
לעוני בפריז נוכחות בולטת: 12% מהמשפחות הפריזאיות, כ-210,000 איש, חיים מתחת לסף העוני, שעומד על 670 אירו לאדם לחודש, כפי שנקבע על ידי המכון הלאומי לסטטיסטיקה (INSEE).
ניתן להיווכח, כמו כן, בתהליךגטואיזציה אתנית וחברתית של מספר רבעים. למעשה, ההרכב החברתי של מספר רבעים עניים במזרח העיר (כמו הרבעים ה-18 וה-19) זהה להרכב הפרוורים הסמוכים להם, המהווים מעין הארכה שלהם; באופן דומה,הרובע השישה-עשר ממשיך בפרוורים האמידים שממערב לו. ברבעים השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים מרוכזים כ-40% מעניי העיר.
בלמעלה ממחצית הדירות בפריז אין יותר משני חדרים (58.1% מהדירות, על-פי נתונים משנת1999).[54] עובדה זו מסבירה חלקית את המספר הגבוה שלרווקים ומשפחות שאין בהן ילדים שמאפיינים את העיר. שטח הדירות הקטן ומחירן הגבוה מקשים על רכישתן, ומשפחות רבות מעדיפות בשל כך לגור בפרוורים. זאת משום שיופיים של כמה מהרבעים אינו מצליח לפצות על חוסר הנוחות שבמגורים בהם: הלחץ, הצפיפות, זיהום האוויר, הלכלוך ברחובות, חוסר הביטחון ויוקר המחיה.
המגורים הציבוריים המוגנים (Logement Social) תופסים מעט יותר מ-17% מנפח הבנייה העירונית אך כמות זו מפוזרת בצורה לא שוויונית בעיר: בעשרת הרבעים הראשונים שבמרכז פריז, רק 6% מהמבנים שייכים למגורים ציבוריים של העיר, שהם 23% מסך הדיור הציבורי בה. ברבעיםה-13, ה-19 וה-20 היו 96,000 יחידות בשנת1999, כלומר, 47% מהמגורים הציבוריים מרוכזים בשלושה רבעים בלבד. אם מצרפים אליהם את הרבעיםה-12,ה-14,ה-15 וה-18 נוכחים לדעת ש-81% מהדיור המוגן מרוכז בפריפריה הדרומית והצפון-מזרחית של פריז.[55]
פריז ממוקמת במקום התשיעי במדד הערים היקרות בעולם,[56] ביחס למגורי היוקרה שבה: 12,600 אירו למ"ר בשנת 2007 (לעומת 36,800 אירו בלונדון, היקרה ביותר).[57]
כפי שנקבע בחוק הצרפתי,מפקדי האוכלוסין הצרפתיים אינם מעלים כל שאלה הנוגעת להשתייכות האתנית או הדתית של התושבים. עם זאת, הם אוספים מידע על מדינות המוצא, ודי בנתונים אלה כדי לקבוע שאזור המטרופולין של פריז הוא מהמגוונים ביותר באירופה מבחינהאתנית: ממפקד האוכלוסין של שנת1999 עולה ש-19.4% מהאוכלוסייה הכללית נולדו מחוץ לשטחי צרפת שבאירופה.[58] על פי אותו מפקד, 4.2% מאוכלוסיית המטרופולין הפריזאית הייתה על טהרת מהגרים שמקרוב באו (כלומר, הגיעו לצרפת בין המפקד של 1990 לזה של 1999), והיו ברובם מסין או מאפריקה[59]
פיזור המהגרים ברחבי העיר מגוון ומתפקד על פי ההשתייכות הקהילתית: ברבעיםה-18 וה-19 מרוכז חלק גדול ממהגרי אזור דרום הסהרה שבאפריקה, בעיקר בשכונהשאטו־רוז', בעוד שבבלוויל נמצא ריכוז חשוב של מהגרים שמוצאם מאסיה. ברובע ה-13 נמצאת השכונה האסיאתית של פריז, שהיא הצ'יינהטאון החשוב ביותר באירופה.[61]
לפי החוק הצרפתי, אנשים שנולדו במדינות זרות ללא אזרחות צרפתית בלידה מוגדרים כמהגרים. במפקד האוכלוסין ב-2012 היו 135,853 מתושבי העיר פריז מהגרים מאירופה, 112,369 מהגרים מהמגרב, 70,852 מאפריקה שמדרום לסהרה וממצרים, 5,059 מטורקיה, 91,297 מאסיה מחוץ לטורקיה, 38,858 מאמריקה ו-1,365 מאוקיאנה.[62]
במהלך שנת הלימודים האקדמית2005–2006 למדו כ-4,465,200 תלמידים במגזר הציבורי, לצד 1,191,400 תלמידים במגזר הפרטי.[63] בפריז מוסדות המסווגים כאזור חינוך מועדף (Zone d'éducation prioritaire) או רשת חינוך מועדפת (réseau d’éducation prioritaire): נכון ל-2025 ישנם 631 בתי ספר ו-114 קולז'ים.[64]
בשנת2007 היו בעיר כולה 881 מוסדות לימוד ציבוריים, מהם 323 בתי־ספר לגילאי 5–7, 334 בתי־ספר יסודיים, שישה מוסדות מיוחדים (בתי ספר בבתי־חולים), 110 חטיבות ביניים, 72 תיכונים כלליים וטכנולוגיים, 34 תיכונים מקצועיים ושני תיכונים ציבוריים ניסיוניים. בנוסף להם ישנם 256 מוסדות חינוך פרטיים תחת חוזה: 110 בתי ספר לגילאי 5–7, בית־ספר מיוחד אחד, 67 חטיבות ביניים, 73 תיכונים כלליים וטכנולוגיים וחמישה תיכונים פרטיים מקצועיים תחת חוזה.
בחינוך העל־יסודי, בתי הספר "לואי־לה־גראן", "אנרי הרביעי" ו"התיכון הבין-לאומי של סן־ז'רמן־און־ליי" הם בעלי שיעור קומה לאומי ואף בין-לאומי.
מאזהמאה ה-12, פריז היא אחת המרכזים האינטלקטואליים הגדולים שלאירופה, בעיקר בתחומי התאולוגיה והפילוסופיה. מקובל לראות באופן סמלי בשנת1200 את תאריך ייסודה שלאוניברסיטת פריז, כאשרפיליפ אוגוסט העניק מעמד ייחודי לאיגוד (גילדת) המורים והתלמידים בצורת פטור משפטי ומשטרתי, והציב אותם כך תחת המשפט הכנסייתי. הקולז'ים, מקום מגורי המורים והתלמידים, שהפכו גם לאזור ההוראה המרכזי, אורגנו בפקולטות. ייסוד הסורבון מתוארך לשנת1257. האוניברסיטה פעלה בעיקר סביב גבעת סנט־ז'נבייב (ז'נבייב הקדושה), שבגדה השמאלית. רובע זה, שכונההרובע הלטיני משום שלטינית הייתה שפת ההוראה באוניברסיטה, משמש גם כיום מרכז אוניברסיטאי חשוב.
מאז שנות השישים של המאה ה-20 הוקמו מספר אוניברסיטאות בפרוורי העיר, כשהוותיקה ביותר מביניהם היא זו של ננטר, שהוקמה ב-1964. באותו הזמן הועתק מקומם של מספר בתי־ספר גדולים ממרכז פריז, בעיקר כדי לקבל שטחים ירוקים יותר. מדרום לפריז נוצר מתחם חשוב, המאכלס את אוניברסיטת פריז-11 ואת בתי הספר הגדולים, האקול פוליטקניק, בית הספר לניהול (HEC), וכן מספר מעבדות ציבוריות ופרטיות. בשנת1969 הוקםהמכון הצרפתי לעירוניות המתוכנן להתמזג עםהמכון לתכנון עירוני של פריז.
פריז הייתה תמיד מרכז לסוחרים, סטודנטים ועולי רגל דתיים, אך "תיירות" במובן המקובל של המילה ובקנה מידה גדול, החלה רק עם הופעת תנועת הרכבות, בעיקר לאחר שנת1848. אחד ממוקדי המשיכה ה"המוניים" הראשונים של פריז, שמיקדו אליה עניין בין-לאומי החל מ-1855, היו התערוכות העולמיות. אלו הביאו לבניית מונומנטים חשובים בעיר, בהםמגדל אייפל המפורסם, בתערוכה של שנת 1889. אלו, יחד עם הבנייה העיטורית שאפיינה את תקופתהקיסרות השנייה, הפכו את העיר עצמה למוקד תיירותי מרכזי.
במאה ה-20 בנו גדולי האדריכלים מבנים רבים ברחובות פריז:הקטור גימאר, שארל פלומה (Plumet)[68] וז'ול לווירוט (Lavirotte), פיתחו את סגנון האר נובו בצרפת, ואחריהם, רובר מאלה-סטוון (Mallet-Stevens), מישל רו-ספיץ (Roux-Spitz), וילם מרינוס דודו (Dudok), אנרי סובז' (Sauvage),לה קורבוזייה,אוגוסט פרה (Perret) ועוד, פעלו בה בתקופה שבין מלחמות העולם.
ביטוי מובהק לאדריכלות העכשווית בפריז ניתן למצוא במרכז פומפידו, מבנה משנות השבעים של המאה ה-20, בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית יחד עם הספרייה הציבורית של העיר; במגדל מונפרנאס שהיה לגורד השחקים הגבוה ביותר בצרפת; במכון העולם הערבי שנפתח בשנת1987; ובמפעלי הבנייה שקידם הנשיא הצרפתיפרנסואה מיטראן: האתר החדש שלהספרייה הלאומית של צרפת, האופרה בסטיליה ופירמידת הלובר, שתכנןאיי אם פיי בחצר המוזיאון המפורסם. מוזיאון קה ברנלי, המוקדש לאמנות תרבותאפריקה,אסיה,אוקיאניה ויבשת אמריקה, נחנך בשנת 2006 בתכנונו של האדריכלז'אן נובל, שתכנן גם את מכון העולם הערבי.
פריז ידועה בשלל הגנים והפארקים רחבי הידיים המצויים בה. בבניית ושכלול ריאותיה הירוקות של העיר הושקע עמל רב, רובה במסגרתהבנייה מחדש של פריז על ידי הבארון אוסמן. ברבים מהפארקים והגנים קיים אגם מלאכותי או טבעי ופסלים רבים מוצבים בהם.
כמה מגניה הגדולים של פריז כיום נוצרו בתקופתהקיסרות השנייה: פארקים, בהםפארק מונסורי,פארק דה בוט שומון ופארק מונסו (שנקרא בעבר "פולי דה שארטרה"), שהיו בעבר באזורי הפרוורים אך סופחו לעיר בשנת1860, נוצרו בידינפוליון השלישי תחת ידי המהנדס ז'אן־שארל אלפן, והיו פתוחים לכל. פרויקט אחר, שבוצע תחתהברון אוסמן, היה עיצובו מחדש שליער בולון שבמערבה של העיר;יער ונסן שבמזרח זכה לטיפול דומה מספר שנים מאוחר יותר.
תוספות חדשות יותר לגניה של פריז הםפארק לה וילט, שתוכנן בידיברנרד טשומי בשטח שהיה בעבר אזור המשחטות של פריז, וגנים שנוספו לאורך מסלולה הישן של מסילת הרכבת ההיקפית כמו "פטיט סנטור" (Petite Ceinture) ו-La Promenade Plantée ("הטיילת השתולה"), שמהווה מסלול הליכה של מספר קילומטרים בחלקה המזרחי של העיר.
הגנים מתוחזקים על ידי עיריית פריז באופן שוטף, ופתוחים לשימוש הציבור הרחב בכול ימות השבוע.בחלק מהגנים מוצבת שמירה דרך קבע, לפיקוח ותחזוקת הגן. תושבי פריז ותיירים רבים נוהגים לשהות דרך קבע בגנים, למטרותפיקניק,ריצה ומשחקים שונים.
בתי הקברות של פריז היו באזורי הפרוורים מאזשלטון הרומאים בעיר, אך מצב זה השתנה בעת עליית הנצרות קתולית והופעת בתי הקברות שבכנסיות העירוניות. הגדול שבהם היה "בית הקברות של התמימים" (Cimetière des Innocents) באזור לה אל. צמיחת העיר הביאה למילוי בתי הקברות האלו במהרה, ואלו עלו על גדותיהם ויצרו מצב תברואתי לקוי; החל משנת1786, תוכנם של בתי הקברות העירוניים הועבר לאזור מחצבות אבן, שהיה באותם ימים פרוור מרוחק מחוץ לעיר, מעברו של "שער הגהנום" (Porte d'Enfer) של פריז (כיום ניצבת במקום כיכר דנפר־רושרו, שברובע הארבעה עשר של פריז, ומשם ניתן להיכנס לחלק ממחילות הקבורה האלו).[69] לאחר הקמתם של מספר בתי קברות קטנים באזורי הפרוורים, הוציאנפוליון בונפרטה צו במטרה לספק פתרון קבוע יותר לבעיה, והורה על הקמתם של שלושה בתי קברות גדולים מחוץ לחומות העיר; בתי קברות אלו, שנפתחו החל משנת1804, היופר לשז,בית הקברות של מונמארטר,בית הקברות מונפרנאס, ומאוחר יותר,בית הקברות של פאסי.
כאשר פריז צירפה לתחומה את אזורי הפרוורים שסביב לה בשנת1860, שוב נכללו בתי הקברות בתחומה של העיר. בתי קברות חדשים נפתחו בפרוורים המרוחקים יותר בראשיתהמאה ה-20: הגדולים ביותר מצויים בבית הקברות של סן־אואן, בית הקברות של בוביני־פנטן, בית הקברות של איברי ובית הקברות של באנו.
פריז היא מרכז תרבותי מהמעלה הראשונה. היא מהווה יעד תיירותי עבור כ-26 מיליון תיירים זרים מדי שנה, מפעילה מעל 210מוזיאונים, בראשםהלובר, ואתרים ייחודיים, כשאנז אליזה ומגדל אייפל. פריז היא בירת כינוסי העסקים (5% מהפעילות העולמית בירידים וקונגרסים נערכת על פני 600,000מ"ר בעיר וסביבתה), בירת האופנה, המותרות, הגסטרונומיה והאהבה (מעט אחריונציה), ומצטיינת במבחר רב ומגוון של מופעיתיאטרון,אופרה ובעיקר, היצע נדיר שלסרטים מהעולם כולו, עבור חובבי הקולנוע.
בפריז ובאזוראיל-דה-פראנס נמצא הריכוז המוזיאלי הגדול ביותר בצרפת. בפריז גופה ניתן למנות מעל למאה מוזיאונים, אליהם יש להוסיף עוד מאה ועשרה מוזיאונים שבסביבתה הקרובה. אך מעבר למספרים, בגיוון הרב של האוספים ניתן למצוא את העושר הייחודי.
פריז מושכת אליה כל שנה מספר רב של מבקרים. המוזיאון העתיק והגדול ביותר, הן בשטח התצוגה והן באוספים, הואמוזיאון הלובר. עם שיא של 8.3 מיליון מבקרים בשנת 2006, הלובר מוצב היטב כראשון בעולם מבחינת מספר המבקרים בו. נמצאות בו יצירות מופת כמונה ליזה וונוס ממילו. מוזיאונים נוספים בעלי שם עולמי מונים אתהמוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, השוכן בבניין הצינורות המוזר למראה של "מרכז ז'ורז' פומפידו" (ברובע המכונה "בובורג");מוזיאון ד'אורסה, בו מרוכזות יצירות מופת של האמנים האימפרסיוניסטיים;מוזיאון גימה, המציג אמנות אסייתית, ומוזיאון קה בראנלי, שנפתח בשנת 2006. בסמוך לפריז, ארמוןורסאי מושך מיליוני מבקרים כל שנה, והוא הוכרז, יחד עם הגנים שלו, כאתר מורשת עולמית על ידיאונסק"ו בשנת1979.[70]
המוזיאונים בעיר מגוונים מאוד מבחינת הסטטוס הניהולי שלהם: המפורסמים ביותר הם המוזיאונים הלאומיים (Musées Nationaux), השייכים למדינה. אחרים שייכים למשרדי ממשלה, בהםמוזיאון הצבא ומוזיאון מפות התבליט (שבאינווליד), ו"מוזיאון האוויר והחלל", (שני האחרונים מנוהלים בידי משרד ההגנה הצרפתי). מוזיאונים אחדים משתייכים למכון של צרפת, ויש גם מוזיאונים פרטיים.
עיריית פריז מחזיקה ומטפלת בעצמה בארבעה-עשר מוזיאונים ואתרים עירוניים, שהמפורסם בהם הואמוזיאון קרנוולה (Carnavalet), ששוכן בבית מידות במארה, לא רחוק מבית ויקטור הוגו, ומוקדש לתולדות העיר פריז; המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית שוכן בפאלה דה טוקיו, לצד חלל תצוגה לאמנות עכשווית. בחללים אלו מוצגות לעיתים תערוכות נושא מתחלפות.[71]
פריז מארחת מספר רב שלספריות, בעיקר ציבוריות. ספריית מזראן, שנוסדה על בסיס ספרייתו הפרטית שלהקרדינל מזראן, היא הספרייה הציבורית העתיקה ביותר בצרפת; היא נפתחה לציבור בשנת1643.
בעיר ישנן חמישים וחמש ספריות עירוניות כלליות[72] ותריסר ספריות עירוניות ייעודיות (תמטיות), מהן ניתן לשאול פריטים מסוימים. מביניהן בולטות הספרייה ההיסטורית של העיר פריז (Bibliothèque Historique de la Ville de Paris), שנוסדה בשנת1871, ובה מיליון ספרים, עלונים, תצלומים, כרטיסים ומפות הקשורים להיסטוריה של העיר, וספריית הקולנוע פרנסואה טריפו, שבה מסמכים חשובים על הקולנוע. בניגוד לכניסה המוגבלת לספרייה הלאומית של צרפת ולספריית מזראן, הכניסה לספריות העירוניות היא חופשית לחלוטין, למעט הגבלות על כניסת קטינים לספריות הייעודיות.
ישנו סוג נוסף של ספריות בפריז, דוגמת ספריית המידע הציבורית שבמרכז פומפידו, שהן שיתופיות או פרטיות. מספר ספריות אוניברסיטאיות פתוחות אף הן לקהל.
במאה ה-12 הפכה קרנה של אוניברסיטת פריז את העיר לאחד המרכזים האינטלקטואליים הגדולים שלהעולם הנוצרי. אימוץ הדיאלקט הפריזאי בידי חצר המלוכה הדגיש מעמד זה. במהלך הרנסאנס הפכה העיר למוקד ההומניזם. עם התעצמות ריכוז הכוח במוקדים ספורים, חוזק מעמדה התרבותי של פריז בצרפת. לקראת אמצעהמאה ה-17, פריז והסלונים שלה היו המרכז הבלעדי כמעט של הספרות הצרפתית. לקראת סוף המאה, יוקרתה של חצר המלך לואי ה-14 שבוורסאי האפילה מעט על זו של פריז. עם זאת, החיים האינטלקטואליים הפריזאיים נותרו שוקקים.
במהלךהמאה ה-18 חזרה פריז להיות המרכז התרבותי של הממלכה. הסלונים הפריזאים הרקיעו לאחת התקופות היפות ביותר שלהם.וולטר, בקלילות והאירוניה שלו, הוא הסופר הפריזאי המובהק. בניגוד לו,ז'אן-ז'אק רוסו נמלט מעיר זו "של רעש, עשן ולכלוך" ומצא מפלט במונמורנסי, בטרם חזר להשתכן בעיר בשנת1770.
לאחרהמהפכה הצרפתית, העולם הספרותי התרחב והפך למורכב יותר. פריז לא איבדה את מקומה כליבם של החיים האינטלקטואליים הצרפתיים, וקיבלה אליה אנשי רוח ותרבות כשופן ומשוררים וסופריםפרוגרסיביים (כגוןהיינה) שנרדפו או גורשו ממדינות מוצאם, שנותרו באופן כללי די שמרניות. בשנות העשרים שלהמאה ה-20 סופרים זרים רבים הגיעו לגלות את פריז ולשאוב ממנה השראה ליצירותיהם:ארנסט המינגוויי,הנרי מילר,גרטרוד סטיין ועוד רבים. אחרים באו לעיר למצוא תקווה חדשה, כד. ה. לורנס,ג'יימס ג'ויס ועוד.מונפרנאס, ששימש רובע אמנים עוד משלהי המאה ה-19, זכה לתקופה הזוהר שלו. לאחרמלחמת העולם השנייה, אזורסן ז'רמן דה פרה הפך לאכסדרה הספרותית המפורסמת ביותר בעיר, והעולם האנטלקטואלי והספרותי התרכז סביב דמויות כז'אן-פול סארטר,סימון דה בובואר,בוריס ויאן אוז'אק פרוור.[73] ואולם, מאותה תקופה דעך זוהרה האנטלקטואלי של פריז בעולם, אך היא נותרה העיר המרכזית בפעילות הספרותית וההוצאה לאור שלספרות צרפתית. כיום, בכל רובע בעיר מוצגים לוחות לזכר אנשי ספר שהתגוררו במקום.
בתי הקפה הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, במיוחד מאז חנוכתם שלקפה רֵזָ'נְס (Café Régence) בפלה רויאל בשנת1688, וכשנה מאוחר יותר שלקפה פּרוֹקוֹפּ (Café Procope) בגדה השמאלית. בתי הקפה שבגני הגדה השמאלית הפכו פופולריים במיוחד במרוצתהמאה ה-18, וניתן לראות בהם את "טרסת הקפה" הראשונה של העיר. טרסות אלו התרחבו עם סלילת השדרות והמדרכות הרחבות באמצע המאה ה-19.
שמו הטוב של המטבח הפריזאי נובע מהמקורות השונים של תושבי העיר. עם הופעתמסילות הרכבת באמצע המאה ה-19, ועם המהפכה התעשייתית שבאה בעקבותיה, רבים הגיעו מהפרובינציה לעיר הבירה, והביאו עימם את הגיוון הגסטרונומי הרב של אזוריה השונים של צרפת. בפריז נוסדו מסעדות המתמחות במטעמים מקומיים: "שֶה זֶ'נִי" (Chez Jenny) היא דוגמה אופיינית למסעדה שהתמחתה במטבח האלזסי, ואילו "אוֹ לִיאוֹנֶה" (Aux Lyonnais) היא דוגמה אופיינית למטבח מויל אֶווֹקֵה. הגירה ממקומות מרוחקים יותר הביאה עימה גיוון קולינרי רב נוסף, וכיום ניתן למצוא מספר גדול של מסעדות בעלותמטבח אסיאתי או מאזור המגרב.
כמו במקומות רבים באירופה, ההפקות ההוליוודיות תופסות את הנתח הגדול ביותר של צופי הקולנוע בפריז, ועם זאת במאים כקלוד ללוש,ז'אן-לוק גודאר,קלוד שברול ולוק בסון, ואף במאים פופולריים יותר כקלוד זידי, ממשיכים לייצג את הקולנוע הצרפתי. גם הקולנוע האירופאי והאסייתי זוכים לתפוצה רחבה בבתי הקולנוע שבעיר. בפריז ישנם, נכון לשנת2007, למעלה מ-374 בתי קולנוע, בהם מבקרים מעל לשלושים מיליון צופים בשנה (הנתונים משנת 2004), והם מתייחדים גם בבתי קולנוע קטנים ובהיצע מגוון של בין 450 ל-500 סרטים שמוצגים בהם בכל שבוע.[74] מאז שנות התשעים של המאה ה-20 נבנו בעיר מספר רב-קולנועים בעלי עשרה עד עשרים חדרי צפייה (באזורלה אל,ברסי ועוד). בית הקולנוע הגדול ביותר בפריז כיום הוא ה"גראן רקס", עם 2,800 מושבים, בעוד שאר אולמות הקולנוע מכילים כאלף מושבים ומטה. מספר חברות גדולות זוכות לעוצמה גוברת בשוק ומחלישות את הקולנוע העצמאי.[75]
פריז מארחת לאורך כל השנה מספר רב של פסטיבלים, מהם כמה ראויים לציון מיוחד. בסוף ינואר, מתעוררים לחיים רחובותהרובע השלושה-עשר עם חגיגותהשנה הסינית החדשה, ואילו התהלוכה המסורתית של "הקרנבל של פריז" עוברת ברחבי העיר בכל שנה בחודש פברואר; בסוף פברואר מתקיים הסלון הבין-לאומי לחקלאות; בחודש מרץ מתקיים "סלון הספרים של פריז"; המרתון של פריז מתקיים במהלך אפריל ומצעד הגאווה בחודש יוני. ביום ההיפוך הצפוני – "היום הארוך ביותר" בחצי הכדור הצפוני המהווה את תחילת הקיץ, נחגג בפריזחג המוזיקה.
14 ביולי הוא המועד המסורתי של המצעד הצבאי בשנז אליזה, ובסוף אותו החודש מגיע הטור דה פרנס לסיומו בעיר. בנוסף, בין יולי לאוגוסט מתקיים מאז שנת 2002 פסטיבל "פארי פלאז'" בעיר, בו הופך קטע מגדותנהר הסן לחוף-ים מלאכותי. באוקטובר בכל שנתיים מתקיים מונדיאל הרכבים; מאז שנת 2002 פסטיבל "לילה לבן" (Nuit Blanche) מאפשר לציבור לצפות בחינם בתצוגות האמנות העכשווית השונות ברחבי העיר, וזאת בליל שבת או ראשון הראשונים של חודש אוקטובר.
בהיסטוריה של פריז שמור מקום מיוחד לספורט. מאז משחקי הז'ה דה פום במאה ה-12, דרך משחקי הכדורגל במאה ה-16 ועד למרוצי הסוסים והאופניים במאה ה-19, פריז נהנתה קרוב לאלף שנים מאירועי ספורט. בעיר ישנם כ-360 מתקני ספורט: 172 מגרשיטניס, 131 אולמות התעמלות עירוניים, 36 בריכות (אליהן נרשמו כ-3.4 מיליון כניסות בשנת 2006) ו-10 בריכות לימודיות, 32 אצטדיונים עירוניים, ושישה פארקים אותם חולקת פריז עם פריז עם המחוזות הסמוכים לה.[76]
"פארק דה פראנס" הוא אצטדיון שנבנה בשנת1897 בדרום-מערב פריז, ושופץ ב-1972. יש בו 45,500 מושבים. מועדון הבית שלו הוא פארי סן ז'רמן.
"פאלה אומניספורט דה פארי-ברסי" הוא אתר גדול ותחום במזרח פריז, שנחנך בשנת1984 ומארח תחרויות ספורט רבות, אך משמש במקביל גם אולם תצוגות עבור מופעים שונים; קונצרטים,החלקה על קרח, וכדומה. אצטדיון שארלטי, שהוקם בשנת1939 ושופץ ב-1994, מפורסם כמקדש הספורט החובבני של פריז; האו מורכב מאצטדיוןאתלטיקה בן 20,000 מושבים ואולם ספורט כללי בן 1,500 מושבים.
הסטאד דה פראנס, בו כ-80,000 מושבים, נבנה בפרוור סן דני הסמוך לפריז, עבור משחקימונדיאל 1998, ומשמש במשך השנה עבור משחקי הבית של קבוצת הרוגבי הצרפתית, ב"טורניר ששת הלאומים" ולעיתים עבור משחקים חשובים של קבוצת הרוגבי "סטאד פראנסה". בשנת2007 משחקים רבים בגביע העולם ברוגבי התקיימו באצטדיון זה.
בעוד שנקודת המוצא שלמרוץ הטור דה פראנס המפורסם משתנה מדי שנה, השלב הסופי מתקיים תמיד בפריז, ומאז1975 נקודת הסיום היא בשדרותשנז אליזה. הטניס הוא ספורט פופולרי נוסף בפריז ובצרפת כולה.אליפות צרפת הפתוחה (הרולאן גרוס) מתקיימת כל שנה עלמשטח החימר של "אצטדיון רולאן גרוס" בסמוך ליער בולון, והיא אחת מארבע תחרויות הגראנד סלאם.
הרכבת התחתית של פריז (מכונה גםהמֶטְרוֹ של פריז, או פשוטמטרו), פועלת בעיר ברציפות מאזהמאה ה-19 נמצאת בפיתוח מתמיד, והיא ממערכות הסעת ההמונים הוותיקות והיעילות בעולם. 300 תחנות פעילות מרשתות את העיר בצפיפות ומכסות היטב כל רובע ושכונה בה (כולל 62 תחנות בהן עובר יותר מקו אחד). בשנת 2006 כללה רשת המטרו 14 קווים מלאים ועוד שני קווי משנה באורך כולל של 214 ק"מ, והיא הסיעה 4.9 מיליון איש ביום.
המטרו פעיל החל מהשעה 5:30 בבוקר עד השעה 00:30 בלילה.
בנוסף לרשת שלאוטובוסים ורכבותמטרו, פריז מקושרת עם פרווריה באמצעות רשת רכבות ה-RER, שמכסות את אזור הפרוורים של פריז ומקלות על הגישה מהם אל העיר.
ה-RER הוא אמצעי תחבורה מהיר, ויש לו מספר תחנות משותפות עם המטרו. החלק המרכזי של ה-RER הושלם בשנים1962–1988, במבצע הנדסי עצום; אז נחפרו קווים ותחנות עמוקים ורחבים במיוחד. 33 מבין 246 התחנות של רשת RER נמצאות בתוך פריז. בשל אופיו המשולב, מופעלים חלקים מה-RER על ידי חברת התחבורה העירונית של פריז (שמנהלת גם את המטרו) –RATP, וחלקים אחרים על ידי חברת הרכבות הלאומית –SNCF.
פריז מהווה צומת ראשי לרשת הרכבות ומסילות הברזל הארצית של צרפת, המופעלת על ידי SNCF – חברת הרכבות הלאומית. שש תחנות רכבת ראשיות פועלות בעיר. חמישה-עשר קווים (המכונים Transilien) מקשרים את העיר עם הפריפריה של חבלאיל-דה-פראנס (פרוורים שאינם מכוסים ברשת ה-RER), ורשתות ה-Corail, ה-TGV וה-Eurostar מקשרות את פריז עם יתר ערי צרפת, עם המדינות השכנות ועם יעדים שונים ברחבי היבשת האירופית.
אחרילונדון, פריז היא העיר האירופאית בעלת היקף ההתנהלות האווירית הגדול ביותר, עם 82.5 מיליון נוסעים בשנת 2006, שעברו דרך שני שדות התעופה המרכזיים של העיר:רוּאָסי-שארל-דה-גוֹל (CDG) ואוֹרְלִי (ORY).
"וֶלִיבּ'" (Vélib'), מיזם השכרת אופניים ציבוריים, שקידם ראש העירברטראן דלנואה
כמו בכל המגלופוליסים בעולם, תנועת כלי הרכב בפריז דחוסה מאוד ולעיתים קשה, למרות השדרות הרחבות שנסללו בידיהברון אוסמן במאה ה-19, שהשפעתן על קלות התנועה היחסית בעיר ניכרת עד היום. העיר מוקפת בבולוואר פריפריק,כביש מהיר טבעתי שהוא העמוס ביותר בצרפת. מערכת של כבישים בין-עירוניים טווה רשתקורי עכביש שמקשרים את העיר עם פרווריה הסמוכים ועם שאר המדינה.
מצב החנייה בפריז הוכיח את עצמו כסביר יחסית למטרופולינים גדולות אחרות. עם השנים, חל שינוי. ב-2020, נחסמו מקמות חנייה ברחובות רבים במרכז העיר, כדי לאפשר שירות לקוחות במסעדות ובבתי קפה, בהתאם לתנאי הקורונה, ולאפשר שמירת ריחוק חברתי להולכי הרגל[46].
מהירות התנועה המותרת ברוב נמוכה למדי עומדת על מתחת ל-30קמ"ש פרט לחריגים.[78]
העירייה מקדמת שימוש בתחבורה ציבורית ובאופניים, ולפיכך הסדירה, מאז סוףשנות ה-90 של המאה ה-20, רשת שלשבילי אופניים, שממשיכה לגדול כל הזמן. בסוף 2006, 317 קילומטרים של שבילים נפרשו לרוחב פריז, כוללנתיבי אוטובוסים ומדרכות שהורחבו.[79][80] בעקבות העריםרן וליון, חנכה עיריית פריז ב-15 ביולי2007 מערכת השכרת אופניים בשימוש חופשי (vélos en libre-service), שמכונה "וֶלִיבּ" (Vélib',הלחם של המילה וֶלוֹ, אופניים בצרפתית, עם המילה לִיבְּרְ, חופשי), עם המערך הגדול ביותר באירופה של אופניים, מעל ל-20,000 נכון לסוף 2007, ו-1,451 תחנות השכרה אשר פרוסות בעיר במרחקים שאינם עולים על 300 מטרים זו מזו.[81]
כדי להתמודד עם בעיית פקקי התנועה, וכהכנה לאולימפיאדת פריז 2024, העירייה מעודדת שמוש נרחב באופניים ובקורקינטים. עד2020, נבנו 300 ק"מ לשבילי אופניים בעיר, ובזמן סגר הקורונה, נוספו 50 ק"מ זמניים, המיועדים להפוך לקבועים[46].
בפריז פועלות, נכון לתחילת 2007, כ-15,500מוניות[82] המבצעות בממוצע כ-200,000 נסיעות ביום. הן מאורגנות בשלושה סוגי תחנות: ראשיות, אזוריות ומקומיות. 28 התחנות הראשיות פועלות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע וממוקמות באתרים הגדולים של העיר. 90 תחנות אזוריות ממקומות ליד צירי תנועה מרכזיים ו-316 תחנות מקומיות ליד מבני ציבור כגון בתי חולים, בתי מלון, תיאטראות וכדומה. מונית פנויה להסעה מסומנת על ידי שלט גג מואר.
פורטל פריז הוא שער לכל הערכים והנושאים אודותפריז. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בפריז על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.
Jacques Dupâquier, Histoire de la population française, Paris, PUF, 1995, ISBN 2130468225
Jean Favier, Paris, deux mille ans d'histoire, Fayard, 1997, ISBN 2213598746
Alfred Fierro,Histoire et dictionnaire de Paris, Éd. Robert Laffont, 1996, 1580 p, ISBN 0785993002
Marcel Le Clère,Paris de la Préhistoire à nos jours, Éd. Bordessoules, 1985, 705 p, ISBN 2903504199
Jean-Robert Pitte (dir.) Paris : histoire d'une ville, Hachette, 1993' ISBN 2010171217
Dany Sandron, Philippe Lorentz et Jacques Lebar, Atlas de Paris au Moyen Âge. Espace urbain, habitat, société, religion, lieux de pouvoir, Parigramme, 2006, ISBN 2840964023
^François Caradec, 2002.Dictionnaire du Français Argotique & Populaire, Paris: Larousse, p.152, p. 243
^כך נכתב בספריםעבריים, למשל ספר "מעם לועז" חלק א' מאת הרביעקב כולי בהקדמה וזו לשונו; "נהרות הידועים בשמם ויעשו להם עיר.. ואת העירפריש.. ועם הארץ, אחרי זמן מה, כמובן, קראו להפרנקיא,על שם".. וכן בשער הספר "חקקי אבן" מאת המשכיל והחכם ומחבר הספרים הרבאליקים כרמולי בשער הספר כתוב: "בעיר גדולה לאלוהיםפַּארִישׂ" (פאריש,תרכ"א1861)
^Historia thématique n°107 mai-juin 2007, page 20 : « La Reynie somme les 30 000 habitants de la cour des miracles de déguerpir sous peine de pendre les douze derniers. »
.svg)
.jpg)
_02.jpg)
.jpg)
