פְּרוּסְיָה (בגרמנית: PreußenⓘⒾ, בתעתיק מדויק: פְּרוֹיסֶן) הייתהמדינה ששכנה בשטחי צפוןגרמניה של היום, ובשטחים שהיום מהווים את צפון ומרכזפולין,צ'כיה,דנמרק,בלגיה במערב, וליטא במזרח, עד גבולהאימפריה הרוסית. בשיאה, פרוסיה הייתה מהמדינות הגדולות והחזקות באירופה.
בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה ובאופן רשמי מאז1947, המדינה פורקה ורבים מתושביה הגרמנים שנותרו בטריטוריה ברחו או גורשו. מהאוכלוסייה הגרמנית שמנתה כ־2.2 מיליון בשנת 1940 נותרו במאי 1945 כ־193,000[1]. שטחה חולק ביןמדינות גרמניה ומדינות לאום סמוכות –חלקה המזרחי חולק בין פולין לברית המועצות[2]. הערים שהיו גרמניות במשך מאות שנים שינו את שמן לשמות פולניים או רוסיים (דנציג לגדנסק, ברסלאו לורוצלב, קניגסברג לקליניגרד).
בימי הביניים השם פרוסיה התייחס לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה ביןהינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות שכונו "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז1466 חולקו שטחים אלו בין מלךפולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 התייחס השם "פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן. אחרי1866 התפרשה הממלכה שקבלה ב-1918 את שמה: "המדינה החופשית פרוסיה" על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שלישים משטחה שלהקיסרות הגרמנית. בשטחה נכללו מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השניםקניגסברג (קלינינגרד של ימינו),ברלין ופוטסדאם.
ימי הזוהר של פרוסיה היו במחצית השנייה שלהמאה ה-18 תחת מלכותו שלפרידריך השני (הגדול), אז היא הפכה למעצמה השנייה בגודלה בין המדינות הגרמניות, ולמעצמה החמישית בגודלה באירופה בכלל. במחצית השנייה שלהמאה ה-19 פרוסיה הייתה למדינה הדומיננטית באימפריה הגרמנית, והקנצלר –ראש הממשלה – שלה,אוטו פון ביסמרק, הפך לרייכסקאנצלר דהינו קאנצלר האיחוד הגרמני כולו.
עד היום, אף על פי שפרוסיה לא קיימת יותר בתור מדינה, ישנם ערכים המזוהים כ"פרוסיים". מקורם במוסר הפרוטסטנטי למשל: אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ביחד עם הסגידה למיליטריזם. אלה הערכים שהפרוסים ייחסו להם את הכוח שהוביל להתעצמות ממלכתם.
מקור הצבעים שחור ולבן בדגל הפרוסי, הוא בגלימה הלבנה ועליהצלב שחור שעטו אביריהמסדר הטווטוני. ואילו צבעי האדום-צהוב שלליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוספו אליהם ליצירתדגל פרוסיה בשנת1871. מאזהרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) עלסמל פרוסיה.
אבותיהם של העם הפרוסי הגיעו מן שבטים שלציידים-לקטים שחיו באזור הבלטי. הם דברו בשפה שנקראהפרוסית קדומה, והיו מאורגנים כך שכל שבט ניהל את חייו בלא הנהגה שתאחד ביניהם. הם נעו בשטח שבין נהרות הוויסלה והנמאן של היום, והתפרנסו ממה שהעניק להם היער[3].
תחת כוחו שלהמסדר הטווטוני לא הייתה פרוסיה בעלת כוח מדיני עצום כלל כפי שהיה לה בהמשך ההיסטוריה. המסדר הטווטוני נוסד בשנת1198 בחסותו שלמלך פולין. אבירי המסדר הטווטוני ייסדו מדינה זאת כחלק מהתהליך שלהתנצרות התושבים הבלטיים על ידי המסדר. הם פיתחו את החקלאות, הדת והתעשייה במדינה. תחת המסדר תושביארץ פרוסיה לא היו בעלי זכויות מרובות, והם סבלו ממשטר כוחני ויציב שלא התאים לרצונותיהם. עקב התבוסה של המסדר הטווטוני כנגד פולין בקרב גרונוולד בשנת1410, התבצעה חלוקה חשובה בתולדות פרוסיה, כאשר החלק המערבי ביותר שלה היה נתון תחת שלטון פולני. המסדר הטווטוני לא הפסיד את פרוסיה כולה והוא המשיך לשלוט במקביל בפרוסיה המזרחית בלבד בשטח כולל של 36,960 קמ"ר ובתוכו העירקניגסברג[4][5].
אחרי קרב גרונוולד, המשיכה להתקיים מדינת המסדר הטווטוני עוד כ-110 שנה, עד שהובסו הטווטונים לחלוטין על ידי המלך הפולניזיגמונד הראשון (הזקן) במלחמה הפולנית-טווטונית שנערכה בין השנים1519–1521.אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך, מנהיג המסדר הטווטוני באותו הזמן, שהפסיד במלחמה הפך בסופו של דבר למנהיגה של דוכסות חדשה שהוקמה בשטחי המסדר. היא נקראהדוכסות פרוסיה, והיוותה אחוזהפאודלית של הכתר הפולני. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך נשבע אמונים לכתר הפולני ולמלך זיגמונד הראשון בקרקוב ב-8 באפריל1525. במקביל לדוכסות, המשיכה להתקיים מדינה נפרדת שנקראהפרוסיה המלכותית שהייתה חלק מהמדינה הפולנית עוד מימי קרב גרונוולד. הם היו נפרדות לחלוטין, אף על פי ששלטו בחבל ארץ משותף, בשפה משותפת ובעם משותף. דוכסות פרוסיה נהפכה למדינה הפרוטסטנטית הראשונה בעולם[6].
לאחר שהפלג הפרוסי בבית הוהנצולרן נכחד, נפלה הדוכסות לידי קרוביהם, הנסיכים מברנדנבורג, שהיו הם בעצמם צאצאי אותו הבית ושהיו עתה צמיתים לקיסר הגרמני (בווינה) כמו גם לכתר הפולני. עד להסכם והלאו (1657), ברנדנבורג-פרוסיה נותרה ישות פוליטית מחולקת: ברנדנבורג הייתה חלק מהקיסרות הרומית הקדושה, בעוד שפרוסיה הייתה שטח חסות פולני.
במלחמת שלושים השנים (1618–1648) עמדה ברנדנבורג לצידו של האיחוד האוונגלי. חלקים גדולים של המדינה נהרסו, ותושביהם גורשו. הנסיך הבוחרפרידריך הראשון (1640–1688) שכונה אחר כך "הנסיך הבוחר הגדול", אימץ לפיכך אחרי המלחמה מדיניות זהירה של גישושים בין המעצמות הגדולות, על מנת לפתח את ארצו הפגועה. הוא הנהיג רפורמות כלכליות, פיתח אתצבאו, החליש את המעמדות לטובת שלטוןאבסולוטי ריכוזי והזמין לארצו אלפיהוגנוטים, שנמלטו מצרפת לאחר ביטולהאדיקט של נאנט על ידילואי הארבעה עשר וכן עשרות משפחות שליהודים עשירים שגורשו מווינה ב-1670 על ידילאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1648 רכש את הינטרפומרן וכן שטחים נוספים. הוא נחשב לנסיך הבוחר החשוב בתולדות פרוסיה, והקים צבא חזק ואימתני בפעם הראשונה לברדנבורג ולפרוסיה כאחד. הוא גרם לכל הגורמים החשובים להקמתה המאוחרת יותר של הממלכה הפרוסית, שבעתיד, תהפוך לממלכה ולאימפריה גדולה[7].
בנוסף לצבא היבשה, חיזק פרידריך וילהלם גם את הצי הברנדנבורגי. הוא התאמץ להשתלט על מושבות במערבאפריקה ובאיי הודו המערבית, אבל רק לקראת סוף שלטונו בשנת1680 זכה להצלחה בתחום. כך למשל הוקמה בשנת1683מצודת גרוס פרידריכסבורג בגינאה בת-ימינו, אשר עמדה על תלה עד1727.
תחת שלטונו של הנסיך פרידריך וילהלם הייתה ברנדנבורג-פרוסיה למדינה החזקה ביותר אחריאוסטריה בקיסרות הרומית הקדושה. לאחר שנחלשהפולין בעקבות סכסוכים שוודים-פולנים, הצליח בהסכם והלאו בשנת1657 לשחרר את דוכסות פרוסיה מהצמיתות לכתר הפולני. בשלום אוליבה בשנת1660 זכתה ריבונות הדוכסות לאישור סופי. היה זה צעד מכריע בדרך להפיכת פרוסיה לממלכה תחת בנו שלפרידריך השלישי מברנדנבורג.
לדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול,פרידריך השלישי מברנדנבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאה מאז שנת1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה בראשותו. בהסכמתו של קיסר הקיסרות הרומית הקדושה הכתיר את עצמו כפרידריך הראשון ב-18 בינואר1701 בקניגסברג ל"מלך בפרוסיה". השימוש בתואר המצמצם (מלך בפרוסיה ולא מלך פרוסיה) היה חיוני, שכן "מלך פרוסיה" הובן כמי שרואה עצמו שליט על כל השטחים הפרוסיים. מכיוון שחלקים מפרוסיה המערבית היו עוד בשלטון האימפריה הרומית הקדושה, היה יכול הדבר להביא לקונפליקט עם ממלכה זו.
מאז שנת1701 התקבל הכינוי "ממלכת פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, בתוך ומחוץ לקיסרות הרומית הקדושה.
בנו של פרידריך הראשון,פרידריך וילהלם הראשון (1713–1740) היה פחות רודף כבוד, ויותר פרקטי וצנוע. הוא זכה לכינוי "מלך החייל" ונחשב למי שהקים את הפקידות הפרוסית ואת הצבא הסדיר, שהיה לאחד הצבאות החזקים באירופה כולה. הוא יישב כ-20,000 מתושביזלצבורג הפרוטסטנטים, שנמלטו מסיבות דתיות, באזורים דלילי-אוכלוסין של פרוסיה המזרחית. בשנת1720 רכש משוודיה את שטחי פורפומרן. בתקופתו גדלה אוכלוסיית פרוסיה והגיעה לשני מיליוני תושבים, ותחת הנהגתו זינקה הכלכלה באופן משמעותי. הוא היה המלך הראשון שביסס את אופייה הצבאי של הממלכה הפרוסית לדורותיה, ובזמן שלטונו כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה היו חיילים בצבא הפרוסי (סך הכל כ-80,000 נפש). בסך הכל, כמחצית מהצבא היה פרוסי במוצאו, ובתקופתו חל חוקגיוס חובה על בניהמעמד הנמוך. פרוסיה, אשר נהגה חלוקה נוקשה למעמדות באותה תקופה, שמרה את תפקיד הקצין לבניאצולה בלבד, אותו הם מלאו מתוך מעין מוסכמה חברתית מוסרית[3].
ב-31 במאי1740 עלה בנופרידריך השני (המכונה "הגדול") לכס המלוכה. אף שכנסיך הכתר נמשך לפילוסופיה ולאמנויות, שילח את צבאו כבר בשנת מלכותו הראשונה לשלזיה, שברשותה היו שטחים שבית הוהנצלורן ייחס לעצמו. בשלוש ה"מלחמות השלזיות" (1740–1763) עלה בידו להשתלט על שלזיה כנגד התנגדותאוסטרית, ובאחרונה בהן,מלחמת שבע השנים (1756–1763) אף עמד נגד קואליציה של אוסטריה,צרפת והאימפריה הרוסית. הייתה זו תחילתה לא רק של המעצמה הפרוסית, אלא של הדו-מעצמתיות האוסטרית-פרוסית בתוך הקיסרות.
ב-23 שנות שלטונו האחרונות עד1786 קידם פרידריך השני את החקלאות ואת ההתיישבות בשטחי הממלכה. הוא ביטל את העינויים, הנהיגחינוך חובה, יצר את משפט המקרקעין הפרוסי הכללי והביא עוד פליטי-דת לארצו, בהבטיחו להםחופש דת מוחלט. במילותיו שלו, יוכל כל אחד בפרוסיה "לזכות לקדושה בדרכו שלו".
יחד עם אוסטריה והאימפריה הרוסית הביא פרידריך לחלוקת פולין. בחלוקה הפולנית הראשונה בשנת1772 נפלו בידיו השטחים שאפשרו לו עתה לכנות עצמו "מלך פרוסיה".
המדיניות כלפי פולין נמשכה תחת ידו שלפרידריך וילהלם השני (1786–1797). בחלוקות השנייה והשלישית של פולין (1793 ו-1795) קיבלה פרוסיה שטחים פולנים נוספים.
התמוטטותה של פרוסיה הביאה לחידוש בלתי-נמנע של פני הממלכה. ברפורמות שלשטיין ושלהרדנברג(אנ') (הקרויות על שם מוביליהן) בוטל הקניין של האדונים על גופם של צמיתיהם (1807), מערכת החינוך עוצבה מחדש והונהג גיוס חובה ושלטון מקומי בערים (1808).
לאחר תבוסתו של נפוליאון ברוסיה (1812), הודיעה פרוסיה על ביטול הברית עם צרפת והשתתפה החל בשנת 1813 ב"מלחמות העצמאות" לצדהקואליציה השישית נגד צרפת. כוחות פרוסים תחת פיקודו של הפילדמרשלגבהרד לברכט פון בליכר (v. Blücher) תרמו בקרב ווטרלו (1815) תרומה מכרעת לניצחון על צבא נפוליאון.
פרידריך השלישי לא עמד מעולם בהבטחתו לנתיניו להנהיג חוקה בממלכה, הבטחה שניתנה במהלך מלחמות העצמאות. תחת זאת בחר להקים יחד עם צאר רוסיה וקיסר אוסטריה את "השותפות הקדושה" (Heilige Allianz), שותפות ששאפה לדכא כל שאיפות דמוקרטיות באירופה.
בקונגרס וינה בשנת1815 קיבלה פרוסיה כמעט את כל השטח שהיה לה לפנים, וכן שטחים נוספים בפורפומרן,וסטפאליה, בצפוןסקסוניה ובאזור הריין. אזורים אחדים אבדו לפרוסיה לטובת רוסיה. מעתה הייתה פרוסיה מורכבת משני שטחים גדולים אך נפרדים במערב אירופה ובמזרחה. היא הייתה לחברה בבונד הגרמני, האיחוד הרופף של המדינות הגרמניות תחת הנהגה אוסטרית, אשר התקיים בשנים 1815–1866. בשנת1834 הצטרפה לאיחוד המכס הגרמני (שלו נודעה חשיבות גדולה באיחוד גרמניה).
עלייתו לשלטון שלפרידריך וילהלם הרביעי (1840–1861) עוררה את תקוותיהם של הליברלים. אבל המדיניות הריאקציונרית נמשכה, והובילה לבסוף למהפכת מרץ 1848 ("אביב העמים" בגרמניה). נדמה היה כי המלך נכנע לדרישות המהפכנים, אך בשנת1849 סירב לכתר הקיסרות הגרמנית שהציעה לוהאספה הלאומית של פרנקפורט, בכנותו אותו "כתר ביבים". בכך נכשלה המהפכה, ואתה התקווה לאיחוד ודמוקרטיזציה של גרמניה. בשנת 1850 ניתנה לפרוסיהחוקה שנכפתה על ידי המלך.
כחלק ממגמת התיעוש, נבנו מספר תעלות מים לרוחבה של גרמניה, וכן נבנתה מסילת ברזל מברלין דרך קניגסברג עד לגבול המזרחי, אשר שמשה כאחד מנתיבי התחבורה הפרוסיים העיקריים עד למלחמת העולם השנייה.
וילהלם הראשון, שהיה לעוצר הממלכה כבר בשנת1858 במקומו של אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה, עלה לכס השלטון בשנת1861. יחד עם שר הצבאפון רון (von Roon) שאף להנהיג רפורמה בצבא, שמטרתה להאריך את זמן השירות ולהגדיל את מלאי החימוש. הרוב הליברלי בפרלמנט הפרוסי לא אישר את התקציבים הדרושים. התפתחמשבר חוקתי, במהלכו שקל המלך לוותר על כיסאו. כמוצא אחרון החליט למנות בשנת1862 אתאוטו פון ביסמרק לראש הממשלה. ביסמרק היה תומך מלוכני נלהב ומשל שנים ארוכות ללא חוקה ופרלמנט, ומבלי להעביר תקציב בצורה חוקית.
מתוך הכרה כי בית המלוכה הפרוסי יזכה לתמיכת העם רק אם יעמוד בראש תנועת האחדות הגרמנית, הוביל ביסמרק את פרוסיה לשלוש מלחמות, אשר הביאו לבסוף את כתר הקיסרות למלך וילהלם:
מלחמת דנמרק-גרמניה (1864): מלךדנמרק היה בו בזמן גם דוכסשלזוויג-הולשטיין. אבלהולשטיין השתייכה לבונד הגרמני. ניסיונה של הממשלה בקופנהגן, לספח את הולשטיין לממלכה, הוביל בשנת 1864 למלחמה של הבונד, בהנהגת פרוסיה ואוסטריה, כנגד השכנה מצפון. לאחר ניצחונם נאלץ בית המלוכה הדני לוותר על שלזוויג-הולשטיין. שתי הדוכסויות נשלטו מעתה במשותף בידי אוסטריה ופרוסיה.
המלחמה האוסטרו-פרוסית (1866): למלחמה זו הביאו קונפליקטים בין אוסטריה לפרוסיה באשר לעתידה של שלזוויג-הולשטיין. אבל הגורם העמוק יותר היה המאבק על הבכורה בגרמניה. לצידה של אוסטריה עמדו המדינות המרכז-גרמניות, ולצדה של פרוסיה המדינות הצפון-גרמניות וכןאיטליה. לאחר שהיחידות הפרוסיות השיגו את הניצחון המכריע ב-3 ביולי 1866 בקרב קניגגרץ, איבדה אוסטריה את מעמד הבכורה שלה ופרשה מהבונד. הסכםפראג ב-23 באוגוסט 1866 העניק לפרוסיה אתממלכת הנובר,נסיכות הבוחר מהסן ודוכסות נסאו, אתהעיר החופשית פרנקפורט ואת כל שלזוויג-הולשטיין. עתה נוצר רצף טריטוריאלי כמעט מלא בין כל השטחים של פרוסיה. במקומו של הבונד הגרמני קם ב-1867 הבונד הצפון-גרמני, שהיה קטן יותר והונהג בידי פרוסיה. חוקתו של הבונד זה הייתה מאוחר יותר תשתית לחוקה שלהאימפריה הגרמנית. המדינות הדרום-גרמניות חויבו לכרות בריתות עם פרוסיה.
פרוסיה הייתה המדינה החשובה ביותר בקיסרות הגרמנית מבחינת שטחה וכלכלתה. מלך פרוסיה היה בו בזמן גם קיסר גרמניה, וראש הממשלה של פרוסיה היה בו בזמן גם הרייכסקאנצלר (קנצלר הקיסרות). עם זאת, מבחינת השתייכותו היה הרייכסקאנצלר חייב להיות פרוסי, כמו שאכן אירע. החל בשנת1871 הלכה פרוסיה והתבלטה בגרמניה, וגרמניה כולה לבשה סממנים פרוסים, למשל הסגידה למיליטריזם, שהוכיחה עצמה מאוחר יותר כהרת אסון.
את וילהלם הראשון החליף במרץ1888 למשך מאה ימים בלבד בנו,פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה לאחר פטירת אביו עלה לכס הקיסרות בנו של פרידריך השלישי,וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר.
לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה,מהפכת נובמבר 1918 וויתורו של הקיסר וילהלם השני על כתר הקיסרות וכתר ממלכת פרוסיה, הוכרזה המדינה החופשית פרוסיה (Freistaat Preußen), שזכתה ב-1920 לחוקה דמוקרטית.
הוויתורים הטריטוריאליים בהם אולצה גרמניה בהסכם ורסאי נגעו בראש ובראשונה בטריטוריה הפרוסית (למעטאלזס-לורן). פרוסיה איבדה שטחים לבלגיה, לדנמרק (צפון שלזוויג) ולפולין (שלזיה עילית ופרוסיה המערבית). העירדנציג הייתה לעיר חופשית בניהולו שלחבר הלאומים.פרוסיה המזרחית נותרה ללא חיבור יבשתי לשאר גרמניה, וניתן היה להגיע אליה רק בהפלגה או בנסיעת רכבת דרךהמסדרון הפולני.
בשנים1919–1932 משלו בפרוסיה ממשלות של "הקואליציה הוויימארית" (SPD,מפלגת המרכז הגרמנית ו-DDP) (בשנים 1921–1925 גם ה-DVP). בשונה מבמדינות אחרות בגרמניה היה למפלגות הדמוקרטיות בשנים אלו בפרוסיה רוב מוצק.
ב-20 ביולי1932 פיזרה הממשלה הפדרלית של הקנצלרפרנץ פון פאפן את ממשלת פרוסיה בראשה עמדאוטו בראון (SPD). את השלטון בפרוסיה תפס פאפן בתור "רייכסקומיסאר". המנגנון הממשלתי בירך על צעד זה, שחיסל למעשה את ממשלת המחוז החשובה ביותר בגרמניה שעוד נותרה דמוקרטית-רפובליקנית. צעד זה של פאפן הקל מאוד על עלייתו לשלטון שלהיטלר חצי שנה מאוחר יותר.
לאחרעליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונההרמן גרינג לראש ממשלת פרוסיה. לרשות הנאצים עמדו, מראשית הדרך, אמצעי השלטון של ממשלת המחוז הפרוסית, בראש ובראשונה כוחות המשטרה. כבר מאמצע שנת 1933 נשלטו כל המדינות הגרמניות האחרות באופן מרוכז מברלין באמצעות נציבים, צעד שהוסדר באופן פורמלי בשנת 1935 כאשר בוטלה עצמאותן של מדינות-המחוז מכוח "חוק נציבי הרייך" (Reichsstatthaltergesetz).
עם תום תקופת הרייך השלישי בשנת 1945, חלוקתה של גרמניה לאזורי כיבוש ואובדן כל השטחים שממזרח לנהרותאודר ונייסה חדלה למעשה פרוסיה להתקיים.
כוחות הברית הכריזו בחוק מספר 46 מיום25 בפברואר1947 על סופה של המדינה הפרוסית, בשל היותה "ערש המיליטריזם הגרמני" ואחראית לשתימלחמות העולם.
רוב שטחה ההיסטורי של פרוסיה לא נותר ברשותה לאחר מלחמת העולם השנייה. קו הגבול החדש שנקבע היהקו אודר-נייסה, וכל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה סופחו בידיפולין וברית המועצות. הרוב המכריע של האוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלו (כ-10 מיליון תושבים) נמלט אוגורש. השטחים של פרוסיה שנותרו בידי גרמניה חולקו בין מדינות המחוז החדשות, בעיקרברנדנבורג וסקסוניה-אנהלט (שבוטלו בגרמניה המזרחית בשנת 1952 והוקמו שוב עם איחוד גרמניה).
במהלך מלחמות העולם ובתומן חולקו בהדרגה שטחי פרוסיה, חלקם בין שטחימדינות גרמניה, וחלקם – שטחיפרוסיה המזרחית – חולקו ביןפולין,רוסיה וליטא (באותה עת כברית המועצות), במקביל להתרוקנות השטחים מהאוכלוסייה הגרמנית שהייתה בה[8]. מורשתה של פרוסיה המזרחית נמצאת במחלוקת בין כמהנראטיבייםלאומיים שונים, כאשר התארגנויות מגרמניה, פולין, ליטא ורוסיה מנסות לנכס לאזור זהות היסטורית משלה, כאשר כל נראטיב רואה בשטח חלק מהארץ ממנה הגיע[9].
חלק מהסיבות לפיצול פרוסיה והגליית האוכלוסייה הגרמנית שבה לאחרמלחמת העולם השנייה, הייתה שפרוסיה נתפסה באותה עת כמעוז המיליטריזם של גרמניה המובסת[10][11]. תדמית זו קודמה בין היתר על ידי ברית המועצות שמנהיגיה ראו בפרוסיה גורם מיליטריסטי ש"עיוות את דרכה של גרמניה אל המודרנה". בתוענות אלו, הפעילה ברית המועצות בשטחי פרוסיה לשעבר, שהיו בשליטתה, תוכניתחינוך מחדש שכונתה "דה־פרוסיפיקציה" – להחלשת הזהות הפרוסית בקרב המקומיים. תדמית זו לפרוסיה נותרה רווחת גם בהמשך, אולם עם הזמן היו מי שקראו עליה תיגר. בהדרגה נשמעו קולות בימין הפוליטי של גרמניה שביקשו לראות במורשת פרוסיה תכונות חיוביות של "משמעת, מתינות, חובה והקרבה עצמית". לצד זאת, בחוגים הליברליים של גרמניה הייתה מורשת פרוסיה מעין "טאבו" במשך זמן רב, כאשר עיסוק במורשת העלה חששות שהערצה לגדולת פרוסיה עלולה להחיות את המיליטריזם הגרמני ולסכן את הדמוקרטיה במדינה[11].
בסוףשנות ה־70 ובמהלךשנות ה־80 החל מפנה בלגיטימיות לעסוק במורשת פרוסיה בחברה הגרמנית[11]. בהדרגה הפכה המורשת של פרוסיה למורכבת עוד יותר ושטוחה פחות, כאשר פרוסיה החלה לקבל הכרה גם ככזו שהשפיעה השפעה רבה על התפתחות ההומניזם בפרט, ותרבותהמערב המודרנית בכלל, עם חידושים בהקשר של מנהל ממשלתי תקין וסובלנות דתית[12][13], וכן שבתקופתרפובליקת ויימאר הייתה פרוסיה מעוז הדמוקרטיה של גרמניה[10]. אולם חרף הנירמול ההדרגתי בעיסוק במורשת הפרוסית, עדיין נושא פרוסיה היה מקור לאי־נחת בחברה הגרמנית[11].
המתח בין התדמיות השונות של פרוסיה בא לידי ביטוי פעם נוספת, כאשר גרמניה שלאחרנפילת חומת ברלין הקימה את מוזיאון ה־Humboldt Forum(אנ'), שהנציח בין היתר את הישגי התרבות הפרוסית. מהלך זה ספג ביקורת ציבורית בגרמניה שטענה שמיזם השימור התרבותי במוזיאון מתענג על נוסטלגיהאימפריאליסטית, והייתה מחלוקת בשיח הגרמני כיצד להתאים את התערוכות על פרוסיה לצרכים התרבותיים העדכניים[11].
לצד קונפליקט זה בתדמית הפרוסית, תפקידה את של פרוסיה באיחוד גרמניה, תחת שרביט הנהגתו שלאוטו פון ביסמרק הפרוסי, שאיחד את גרמניה למעצמה חזקה – הותיר לפרוסיה דימוי ארוך שנים גם בהקשר זה – בסמל לגורם מאחד חזק. כך למשל, עיראק בתקופה בה ניסתה למצב עצמה כמנהיגת חזון הפאן־ערביות, כונתה לעיתים "פרוסיה של העולם הערבי"[14], ואישים רבים תוארו כ"ביסמרק של הערבים" בהם יאסין אל האשמי,נאצר[15], אוסדאם חוסיין[14].
בראשית המאה ה־21, ארגונים שונים פועלים לשמר את המסורת והמורשת הפרוסית, דוגמתקרן התרבות והמורשת הפרוסית(אנ'), המפעילה למעלה מ־20 מוסדות תרבות בהם מוזיאונים (העוסקים גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לפרוסיה), ספריות וארכיונים[16], או "Landsmannschaft Ostpreußen"(אנ'), שנוסד במטרה לאגד את הפליטים ממזרח פרוסיה, ועוסק בחקר ושימור המסורת הפרוסית והזיקה לשטחי פרוסיה המזרחית לשעבר, שנמצאים מחוץ לגרמניה[17].
.svg)
-he.svg)
