 | ישלשכתב ערך זה. הסיבה היא:ויקיזציה וניסוח. | |
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | ||
| ישלשכתב ערך זה. הסיבה היא:ויקיזציה וניסוח. | |
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
פיטום הקטורת הם קטעיהלכהתנאיים העוסקים בקטורת הסמים, הנאמרים לפני או אחרי התפילה בצירוף מזמורים וקטעים אחרים. מקור הקטעים בתלמוד הבבלי[1] ובתלמוד הירושלמי.[2]
אמירת הקטרת הקטורת שקולה כביכול להקטרת הקטורת בבית המקדש, כדרשתחז"ל על הפסוק:”ונשלמה פרים שפתינו” (הושע,י"ד,ג').[3] שמחמת שאיננו יכולים בעת הזאת לקיים את מצוותעבודת הקורבנות (מפני שאין לנו כיוםבית מקדש), אנו מקיימים אותן על ידי הזכרתן בזמנן בתפילה.[4]
"קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה" (שמות ל, לד) פרופסורזהר עמר[5] מאוניברסיטת בר-אילן חקר את מרכיבי הקטורת. הוא זיהה את הסממנים המוזכרים בתורה - נטף, שחלת, חלבנה ולבונה.
פירוש המילה "קטורת" נגזר מהשורש ק-ט-ר - העשן[6] העולה משריפת הסממנים על גבי הגחלים הלוחשות. קטר בארמית הוא גם לשון "קשר" וחיבור.
סגולתה של הקטורת ביהדות הייתה לחבר בין שמים לארץ, בין חומר לרוח, בין קודש לחול ובין בני אדם.
מאחר שמדובר בבשמים החשובים והיקרים ביותר בעולם הקדום, התקנתם יחד ביחסים שונים מכונה "פיטום הקטורת", מלאכה שדרשה מיומנות מקצועית גבוהה - "מעשה רוקח".
הנטף מכונה בלשון חז"ל בשמות: "צרי נטף ואפרסמון " הוא מזוהה עם הצמח Commuphora gileadensis שממנו הפיקו בושם נוזלי שנוטף לאחר פציעתו. הוא נמכר כשמן ריחני שנחשב לשמן היקר ביותר בשלהיבית שני. הצמח גדל ביריחו ובעין גדי. ובשנים האחרונות גדל בארץ.
השחלת מכונה בלשון חז"ל בשם "צפורן" לפי מסורות קדומות מדובר במכסה הקרני opereculum של מיניחלזונות שנראים כטפרים ומכילים חומרים ארומטיים, אולם לצורך ניקוי שיירי הבשר של הקונכייה ניקו אותה באמצעות חומר ניקוי שנקרא "בורית כרשינה" סממן זה נקרא במקורות קדומים בשם "צפורני הבושם" ונמצא בשימוש גם כיום בחברות מסורתיות.
החלבנה מזוהה עם שרף המופק מצמח "כלך החלבנה" Ferula galbaniflua הגדל באזוראיראן. מהצמח מפיקיםשרף חלבי לבן, שעם התקשותו הוא מקבל גוון צהוב או ירקרק.
הלבונה מזוהה בוודאות עם עצים מהסוג Boswelli ומוכרת הודות לשימוש רציף המתקיים בה עד היום בחברות מסורתיות רבות.
השרף הלבן המופק מהעץ נקרש לגרגרים בגוון צהבהב. הלבונה יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא (ישעיהו ס' ו',ירמיהו ו' כ').עצי הלבונה המכונים בערבית בשם "לבאן" גדלים היום בעומאן ובמזרח אפריקה.
החסידים ורוב הספרדים נוהגים לאומרה בתחילת ובסוףתפילת שחרית ולפניתפילת מנחה. אמירתה בנוסח הספרדים פעמיים בשחרית היא כנראה תוספת מאוחרת,[7] כנראה בהשפעת הקבלה. לפי מנהג המקובלים נהוג לאומרה לאחרתיקון חצות, ועדיף במניין.[8] לפי מנהג הישן של האשכנזים, אין אומרים אותה בימות החול,[9] ובשבת אומרים אותה מיד אחרי קדיש תתקבל של מוסף, לפני עלינו, וכך נוהגים עד היום ברוב קהילות נוסח אשכנז בחו"ל.[10] הפרושים שהנהיגו לאומרה בכל יום הכניסו אותה בסיום התפילה, ואילו בשבת השאירו אותה במקומה המקורי - לפני עלינו. התימנים, אומרים אחר תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה אם יש פנאי. ויש מהשאמי שאומר לפני שחרית.
בסוף תפילת שחרית הפתיחה ללימוד היא בקטע פיוטי: "אין כאלוהינו", המסתיים לפי חלק מהנוסחאות במילים: "אתה הוא[11] שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים[12]". יהודיעדות המזרח וחסידי ויזניץ' נוהגים למנות את סממני הקטורת על אצבעות יד אחת - דבר שמסייע להם לא להתבלבל בספירה, מכיוון שבטקסט עצמו נאמר שהטועה במינון מרכיבי הקטורת חייב מיתה.
בסיום הקטע לומדים הלכות הכנת הקטורת בבית המקדש כפי שנכתב בברייתא,[13] וחותמים בדברי אגדה: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (תנא דבי אליהו),[14] ו"תלמידי חכמים מרביםשלום בעולם" (תלמוד בבלי,מסכת ברכות,דף ס"ד, עמוד א').
נהוג לומר בסיומהקדיש דרבנן (הנקרא גם קדיש דאגדתא - קדיש של דברי אגדה).[15]
במספר מקורות קדומים נמצא מנהג להקטיר קטורת ממש בבית הכנסת כחלק מהתפילה, או כזכר למקדש, או פשוט לספק אווירה נעימה לתפילה. ייתכן שבמשך הזמן הקטרה זו הוחלף האמירת פיטום הקטורת.[16]
התפילות שחרית ומנחה נאמרו בעת הקרבת התמיד של שחרית, ובעת הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים. קרבנות אלו הובאו יחד עם קטורת. כיום התפילות הללו נאמרות במקום הקרבנות, ולכל רכיבי ההקרבה יש חלק המתאים בתפילה. לכן לפי מנהג הספרדים והתימנים אומרים פטום הקטורת פעם אחת בתחילת תפילת שחרית ופעם בתחילת תפילת המנחה. פעם נוספת שאומרים בסיום שחרית הוא מפני המחלוקת עם האשכנזים.
לפי המסורת, קטע "פיטום הקטורת" הוא אחד מהטקסטים היחידים מימי בית שני בהם אין מחלוקת ביןתנאים (בייחוד בין בית שמאי ובית הלל). כמו כן עניין הקטורת היה מרכזי בוויכוח בין הפרושים לצדוקים ולאחר מכן בין היהודים הרבניים ובין הקראים, במיוחד לקראת יום הכיפורים, שבו נכנס הכהן הגדול לתוך קדש הקדשים עם קטורת. לפי הצדוקים היה צריך להביא קודם קטורת ("כי בענן אראה על הכפורת"), והפרושים היו משביעים את הכהן הגדול שלא יפעל לפי דרך הצדוקים (ולאחר מכן "היו אלו ואלו פורשים ובוכים" על החשד ועל המחלוקת).
לפיספר הזוהר וספרות המנהגים, אמירת פיטום הקטורת היאסגולה לעצירת מגפה, על פי הכתוב (ספר במדבר,פרק י"ז,פסוקים י"ב–י"ג):”וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה”.
לאור זאת, כתב רביחיים פלאג'י בספרכף החיים (סימן י"ז אות י"ח): "יכתוב פרשת הקטורת על קלף או גויל בכתב אשורית כספר תורה ויקרא בו ויעשה לו סגולה, דהקטורת מעשיר ומובטח לו דלא יופסק פרנסתו ותמיד יהיה לו פרנסה טובה וכלכלה ברווח ולא בצמצום."[17]
אחד המוטיבים החוזרים בשיר "זרעי קיץ" של הזמרמאיר אריאל הוא המשפט "ותיכף הריח לי דק מן הדק". המשפט שאב השראה מהמשפט הידוע בפרשה זאת:”וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים, שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל, וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַתדַּקָּה מִן הַדַּקָּה”
פיטום הקטורת, באתרויקיטקסטהבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בופסיקה הלכתית.
