פֿוּגְ'יֵין (בסינית: 福建ⓘⒾ; בפין-יין:Fújiàn; מוכר גם כפֿוּקְּיֵן אוהוֹקְּיֵן) הואמחוז בדרום-מזרחהרפובליקה העממית של סין. המחוז משתרע על פני 123,756 קמ"ר ועל פי מפקד האוכלוסין משנת2020, התגוררו בו כ-41.54 מיליון תושבים[1].בירתו העירפֿוּג'וֹאוּ. המחוז שוכן לחופימצר טאיוואן, מולהאי טאיוואן. רשמית הוא כולל גם מספראיים, ביניהם הארכיפלגים קִינְמֵן ומַאצוּ, אך אלו נשלטים בפועל על ידיהרפובליקה הסינית.
משפחת השפות הדומיננטית במחוז נקראתמין.
התפתחותסחר ימי הפכה את פוג'יין מאזור ספר מבודד למרכז חשוב שלדרך המשי הימית החל במאה העשירית, תחת שושלותסונְג ויוֵּ'אן. העירצ'ו'אנג'ואו הייתה באותה עת אחת מערי הנמל הגדולות בעולם ועסקה במסחר במשי,טקסטיל,אבני חן,חרסינה ועוד. באותה עת הייתה העיר ביתם של למעלה ממאה אלף סוחריםערבים, והוקם בה המסגד העתיק בסין, הפעיל גם היום. היא גם הייתה בסיס למסעותיו הימיים המפוארים שלג'נג חה. זוהרה של העיר הועם באחת כאשרשושלת מינג החרימה את הסחר הימי במאה ה-15 בניסיון לצמצם את תופעת השודדי הים היפניים באותה עת. העיר לא התאוששה גם לאחר הסרת החרם ב-1550, ומרכז הכובד של הסחר הימי עבר ממנה לעריםנינגבו,האנגג'ואו (במחוזגֶ'גְ'יָאנְג של ימינו),שאנגחאי, וגואנגג'ואו (בירת מחוזגואנגדונג).
סיום עידן הסחר הימי במחוז סימן את תחילתו של עידן ההגירה. החל במאה ה־16 החלו תושבים מפוג'יין להגר למדינות שכנות כגוןסינגפור,הפיליפינים,מלזיה ואינדונזיה. כאשרשושלת צ'ינג הכלילה את האיטאיוואן תחת מחוז פוג'יין החלה הגירה מסיבית גם לאי זה, ומרבית תושבי האי המודרני הם למעשה צאצאי מהגרים פוג'יינים. מסורת זו של הגירה נמשכת עד היום, ורבים מהמהגרים הסינים ברחבי העולם (כולל בישראל) הם פוג'יינים או צאצאיהם. להגירה זו חלק חשוב באופי הנוכחי של המחוז, כיוון שרבים מהמהגרים בתפוצות אכן התייחסו לפוג'יין כאל מולדתם, והדבר מתבטא בקשר רציף של המחוז עם הפזורות השונות. הקשר עם טאיוואן תרם רבות למחוז החל בשנות ה-70 של המאה ה-20, והוא הפך לאחד העשירים בסין. העירשְׂיָאמֶן בפרט מדורגת אחת הראשונות בסין בתמ"ג לנפש (לפניבייג'ינג ושאנגחאי).
נוסף על כל אלה הייתה פוג'יין, החל במאה ה־17 מוקד של מגע, לא תמיד מבורך, עםהעולם המערבי, ובפרט בריטניה, שהייתה להוטה לסחור עם סין ולהפעיל עליה את השפעתה (ראו גםההיסטוריה הסינית ומלחמות האופיום בפרט). פוג'יין מהווה נקודת מגע חשובה של סין עם יתר העולם. עם זאת פוג'יין תמיד היוותה כינור שלישי לגואנגדונג ולשאנגחאי בנושאי סחר חוץ.
המחוז הוא הררי ברובו, וחופו משונן ורצוףאיים ומפרצים. האקלים מוגדר כסובטרופי. הקייצים חמים מאוד וגשומים, ואף נתונים לסכנתסופות טייפון מהאוקיינוס השקט. בינואר הטמפרטורה הממוצעת היא C° 7–10 לאורך החוף או C° 6–8 בהרים. המשקעים השנתיים הם 1,400–2,000 מילימטרים בממוצע.
כבשאר מזרח ומרכז סין, הרוב המוחץ של תושבי המחוז הם בניהאן. בדרום-מזרח המחוז מתגוררים בניהאקה. באזורים הררים בצפון המחוז פזורים בנישֶׁה, ואלו מהווים את המיעוט המשמעותי ביותר במחוז (בני האקה אינם נחשבים מיעוט כיוון שהממשל מחשיב אותם כהָאן).
השפות המדוברות במחוז מגוונות מאוד ומשתנות בין ערים ובין כפרים סמוכים. ככלל, מרבית הניבים הנפוצים במחוז הם ממשפחת הלשונות הסיניותמין, כשהמוכרים שבהם הםהוֹקְּייֵן,טֶאוֹצְ'יוּ וניבפֿוּג'וֹאוּ. שפת בני ההַאקָּה שבדרום שונה מאלה והיא מהווה ניב סיני משל עצמה. הגיוון התרבותי במחוז תרם גם להתפתחותם של סוגים שונים שלאופרה סינית. מאפיין תרבותי נוסף של המחוז הוא מסורת ארוכה של השכלה. כך למשל, באקדמיה הסינית למדעים יש יותר בני פוג'ואו מכל עיר אחרת בסין.
המטבח המקומי מתבסס עלפירות ים שונים, בין האקזוטיים שבהם ניתן למנות סנפיריכרישים,מלפפוני-ים ואוזן ים (חלזונות מהמשפחה Haliotidae). המחוז הוא גם מקור לסוגים רבים שלתה, שהידוע שבהם הואתה אוּלוֹנְג וההגייה המקומית של המלה תה היא המקור לשם בעברית.
מחוז פוג'יין מחולק לשמונה נציבויות עירוניות ועיר תת-מחוזית אחת:
| חלוקה מנהלית של פוג'יין |
|---|
|
| שם | כתב סיני | פין-יין | אוכלוסייה (מפקד2020)[1] | שטח | צפיפות |
|---|
| פֿוּג'וֹאוּ | 福州 | Fúzhōu | 8,291,268 | 12,232 | 677.8 |
| שְׂיָאמֶן | 厦门 | Xiàmén | 5,163,970 | 1,743 | 2,963 |
| פּוּטְייֵן | 莆田 | Pútián | 3,210,714 | 4,029 | 796.9 |
| סָאנְמִינְג | 三明 | Sānmíng | 2,486,450 | 22,977 | 108.2 |
| צְ'וֵ'אנְג'וֹאוּ | 泉州 | Quánzhōu | 8,782,285 | 11,198 | 784.3 |
| גָ'אנְגְג'וֹאוּ | 漳州 | Zhāngzhōu | 5,054,328 | 13,546 | 373.1 |
| נָאנְפִּינְג | 南平 | Nánpíng | 2,680,645 | 26,282 | 102 |
| לוֹנְגְיֵן | 龙岩 | Lóngyán | 2,723,637 | 19,028 | 143.1 |
| נִינְגְדֶה | 宁德 | Níngdé | 3,146,789 | 13,496 | 233.2 |
ערים תת-מחוזיות |
.svg)
