 | ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
| בערך זה ישמקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (18 באוגוסט 2023) | ||
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
| בערך זה ישמקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (18 באוגוסט 2023) | |
 | |
| עמנואל לוינס | |
| לידה | 12 בינואר1906 ט"ו בטבתתרס"ז האימפריה הרוסית  קובנה,רוסיה |
|---|---|
| פטירה | 25 בדצמבר1995 (בגיל 89) ב' בטבתתשנ"ו צרפת  פריז,צרפת |
| מקום קבורה | Cimetière de Pantin |
| מדינה | צרפת,גרמניה |
| זרם | פילוסופיה קונטיננטלית, פוסט-אקזיסטנציאליזם,פילוסופיה דיאלוגית |
| תחומי עניין | אתיקה,אונטולוגיה,פנומנולוגיה,תלמוד |
| יצירות ידועות | כוליות ואינסוף,אחרת מהיות,חירות קשה |
| הושפע מ | אפלטון,רמב"ם,קאנט,הגל,קירקגור,הוסרל,ברגסון,היידגר,רוזנצווייג,סארטר,בלאנשו,בובר, "מר שושני",ואהל,בלוך,דרידה |
| השפיע על | דרידה,סארטר,פינקלקראוט,איריגארי,מריון,אגמבן,באטלר,ליוטאר,בני לוי,באומן,איליץ',רונאל,גליקסמן,ריקר,ברנאר-אנרי לוי,קריצ'לי,סלנקיס,אפשטיין,אופיר,כנען,האחים דארדן[1] |
| השכלה | אוניברסיטת פרייבורג,האוניברסיטה של שטרסבורג |
| מונחה לדוקטורט | Jacques Colette |
| מעסיק | אליאנס,אוניברסיטת פואטייה,סורבון,אוניברסיטת פריבור |
| ילדים | Michaël Levinas |
| פרסים והוקרה | פרס בלצן (1989) פרס קרל יאספרס (1983) |
  | |
עמנואל לוינס (בצרפתית:Emmanuel Levinas;12 בינואר1906,ט"ו בטבתתרס"ז –25 בדצמבר1995,ב' בטבתתשנ"ו) היהפילוסוף ומחנךיהודי-צרפתי. לוינס ידוע בעיקר כמי שהעניק בכורה לשאלת ה"אחר" בפילוסופיה, וראה באתיקה "פילוסופיה ראשונית". הגותו משלבתפילוסופיה יהודית,פנומנולוגיה,אקזיסטנציאליזם ופילוסופיה של הדיאלוג.
הפילוסוף הבריטי וחוקר לוינססיימון קריצ'לי הציג את חייו והגותו באופן הבא:
ניתן להרהר באפשרות לכתוב היסטוריה של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים כביוגרפיה פילוסופית של עמנואל לוינס. הוא נולד ב-1906 בליטא ומת בפריז ב-1995. משך חייו של לוינס חוצה ומחבר אפוא רבות מהתנועות האינטלקטואליות של המאה העשרים ומצטלב עם כמה מהאירועים ההיסטוריים המרכזיים שלה, רגעי האור שלה כמו גם נקודת החושך המוחלט – לוינס אמר כי חייו נשלטו בידי זיכרון האימה הנאצית. ניתן לתאר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים כרצף של מגמות ותנועות, מהנאו-קאנטיאניזם שהיה הגמוני בעשורים הראשונים של המאה העשרים ועד לברגסוניזם שהיה משפיע מאוד עד שנות ה-30, ההגליאניזם שלקוז'ב בשנות ה-30,פנומנולוגיה בשנות ה-30 וה-40,אקזיסטנציאליזם בתקופה שלאחר המלחמה, הסטרוקטורליזם בשנות ה-50 וה-60,פוסט-סטרוקטורליזם בשנות ה-60 וה-70, והחזרה לאתיקה ולפילוסופיה הפוליטית בשנות ה-80. לוינס נכח בכל התפתחויות אלו, והושפע מהן או השפיע על קבלתן בצרפת.[2]
המקור באנגליתOne might speculate about the possibility of writing a history of French philosophy in the twentieth century as a philosophical biography of Emmanuel Levinas. He was born in 1906 in Lithuania and died in Paris in 1995. Levinas's life-span therefore traverses and connects many of the intellectual movements of the twentieth century and intersects with some of its major historical events, its moments of light as well as its point of absolute darkness - Levinas said that his life had been dominated by the memory of the Nazi horror (DF 291).The history of French philosophy in the twentieth century can be described as a succession of trends and movements, from the neo-Kantianism that was hegemonic in the early decades of the twentieth century, through to the Bergsonism that was very influential until the 1930s, Kojève’s Hegelianism in the 1930s, phenomenology in the 1930s and 1940s, existentialism in the post-war period, structuralism in the 1950s and 1960s, post-structuralism in the 1960s and 1970s, and the return to ethics and political philosophy in the 1980s. Levinas was present throughout all these developments, and was either influenced by them or influenced their reception in France.
לוינס נולד ב-1906 בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, שב אליה.
עם סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילהצרפתית ולטינית, ולאחר שנהפילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופרמוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.
בשטרסבורג הכיר את כתביו שלאנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים שלאדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. על אף שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר".מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לוויכוחים בינו לביןארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו.
לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה שלאלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה שלהגל, או שלגבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי.לפנימלחמת העולם השנייה פרסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן פרסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם".
לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשלאמנת ז'נבה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בוֹבי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. באירוניה הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית".[3]בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים.
לוינס התמנה למנהל בית ספר למורים של "אליאנס" בפריז, תפקיד שאותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותותלמוד ושאותו העריץ עד סוף ימיו.
לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידיאדמון פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פרסם את ספרו"כוליות ואינסוף" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פרסםז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפרסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה.
לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.
נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם שלאדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרב אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.
אצלאדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתוקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון).
תלמידו ויריבו של הוסרל,מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר"). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא "פרה-תמאטי".
לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשלסערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-"אחרות".
האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.
כאמור לעיל, הפילוסופיה, והמדעים הנגזרים ממנה, מנסים לנטרל את האחרות. תהליך זה, של הפיכת המוזר למוכר והשונה לזהה, נתפס בעיני לוינס כתהליך אלים. את הפילוסופיה הפועלת תחת הפרדיגמה הזו, כלומר את המסורת הפילוסופית המערבית כולה, הוא מכנה בביקורתיות "אוטונומית", ואת החלופה שהוא מציע הוא מכנה "הטרונומיה".
משמעות ההטרונומיה היא קבלת האחרות כאחרת, מבלי לנסות ללכוד אותה ברשת המושגים הסתמיים של השפה ("להבין אותה"), וכך לנטרל את ייחודיותה.
במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין ה-"אחרות המוחלטת", שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר, וזו גם אינה המטרה. לוינס מתנגד לצורך הרווח של בני-האדם לנכס לעצמם את האחר. לנסות להפוך אותו לחלק מהם, לדומה להם, לתרגם אותו או להכניסו להגדרות שהם מבינים כדי שהוא יוכל להיטמע בהם. לתפיסתו עלינו לקבל את האחר באחרותו (מכאן המשמעות שהוא נותן לליטוף-גישוש על פני האחר, הכרתו מבחוץ, בשונותו. בניגוד לחשיבות שמייחסים למעשה האירוטי שבו שני גופים כאילו נעשים אחד). הוא קורא לזה "אידיאת האינסוף" (התפיסה האוטונומית הנוגדת את האינסוף ההטרונומי מכונה "אידיאת הכוליות").
לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.
לפי לוינס אנו מצווים לכבד את אותו אחר-מוחלט. התשוקה שלנו היא לכבדו כמה שיותר, ולכן איננה באה על סיפוקה לעולם, מכיוון שככל שננסה לכבד כך ניווכח לראות כמה עוד אנו יכולים לעשות (נדמה כי מתקרבים למטרה אך היא מתרחקת).
במסורת הפילוסופית המערבית נהוג לנסות להוכיח ראשית טענות על מה שקיים או על מהות הידיעה, לפני שדנים ב-"ראוי". עדהמאה ה-17 ראו כראשונית את האונטולוגיה ("מה קיים?"), ואילו הפילוסופיה המודרנית, מדקארט ועדקאנט, הסיטה את הראשוניות משאלה זו לאפיסטמולוגיה ("מה אפשר לדעת?"). האתיקה, על כל פנים, לא זכתה למעמד ראשוני.
אמנם היו פילוסופים מאוחרים יותר שטענו כי האתיקה היא ראשונית במובנים מסוימים. כךניטשה טען כי הפילוסופים בונים את השקפתם מתוך תפיסה אתית ("צורת חיים",אתוס) אליה הם עיוורים בהכרח ואותה הם מנסים להצדיק. משנתו של לוינס שונה לחלוטין: הוא אינו ביקורתי בלבד כלפי המסורת הפילוסופית, אלא בונהתזה חיובית, המתארת את האופן בו הפילוסופיה צריכה להראות ולהבנות.
ראשוניותה של האתיקה בפילוסופיה נובעת מזיהויו של האחר-המוחלט עם הזולת. הפילוסופיה מטבעה מנסה להעלים את האחרות. קיומו של האחר שאינו ניתן להעלמה, האחר-המוחלט שהוא הזולת, מעלה את שאלת ההתמודדות איתו ומרוממת אותה לדרגת השאלה הראשונה שעל הפילוסוף לשאול את עצמו.
נטייתה של הפילוסופיה להפוך את הכול לזהה ולאחד אותו עם ה-"אני", צמחה, לפי לוינס, בדוגמת תהליך מנטלי יומיומי.
לוינס אינו מקבל את קיומו של הקוגיטו הקרטזיאני. לוינס רואה באגו אוסף של זהויות מפורקות התלויות בזמן, במקום ובנסיבות. המצב בו האגו מפורק מכונה על ידיו "היֵשנו" (Il y a). באופן רגיל, מתרחש כל הזמן תהליך של החזקת האגו, המכונה על ידו "היפוסתזיס". בנסיבות קיצוניות במיוחד, למשל בעת חיים במחנה ריכוז, התהליך קורס והאגו מתפרק.
ההיפוסתזיס הוא תהליך של בניית סיפור כרונולוגי. איחוי החוויות הבודדות לכדי אגו מגובש, פירושו זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה. זהו המודל שהפילוסופיה המסורתית, האוטונומית, אימצה, וממנו יש להתנתק (כמודל לפילוסופיה. ההיפוסתזיס לעצמו רצוי ביותר).
האחר-המוחלט (בניגוד ל-"אחר"), המזוהה עם האינסופיות (בניגוד ל-"כוליות") ועם הזולת (בניגוד ל-"אני"), אינו יכול להתפס בכללותו. הזולת מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו, ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.
"הפנים" עליהן לוינס מדבר אינן פני-הגוף כפשוטם, אלאמטפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו, שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. כאמור, היחס הטבעי בין ה-"אני" ל-"אחר", בהשראת ההיפוסתזיס המכונן את האגו, הוא יחס אלים של השתלטות והטמעה. דרכו של הזולת להתנגד לאלימות זו היא באמצעות הצגת פניו. מדובר בהתנגדות אתית, לא אלימה ולא מניפולטיבית, בהשמעת הציווי המוסרי "לא תרצח". הפנים אומרות "לא" מאוד שברירי, מכיוון שאלימות ורצח נותרים כאפשרות אונטולוגית. רק אדם אתי יענה לקריאה זו; אדם ללא מוסר לא יגיב לפנייה זו.
לפי לוינס ההיסטוריה היא רצף אירועים אלימים והתגובות אליהם. לדעת לוינס אין "אצבע אלוהים" בהיסטוריה; כל ההיסטוריה היא תוצר של האדם ואין קשר בינה לבין האל. (ראו גםתומאס הובס). לכן אין שום קשר בין השואה לאל.הגישה המסורתית היא כזו של "שכר ועונש", לוינס רואה את הבעייתיות של הגישה הזו בקשר לשואה.לדעת לוינס לנאצים היה העדר מוסר, ולכן הם אחראים לזוועות שקרו בשואה.לוינס מנסה להוכיח שהאתיקה והמוסר לא נכחדו בעקבות השואה.
לדעתו של לוינס מכיוון שה"פנייה" של ה"אחר" אל ה"אני" היא צו אלוהי, התנהגות מוסרית היא למעשה התנהגות דתית. לוינס טוען שהדת והמוסר שזורות זו בזו, והמוסר הוא גרעין הדת.לדעת לוינס "יראת האדם" והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".
לוינס היה חשדן כלפיהומניזם (זכויות האדם) גרידא. בהומניזם יש מרכזיות לחופש כערך עליון. מתפיסה זו עולות כמה בעיות: חופש לפגוע באחר וחופש לפגוע בעצמך. לכן, לפי לוינס עלינו להתנהג לפי ערך של "הומניזם האדם האחר". החופש של האדם מתקשר לאחריות החברתית שלו כלפי ה"אחר".
לוינס, שבתחילת דרכו זכה להתעלמות מעולם הפילוסופיה, השפיע מאוחר יותר על הוגים רבים בהם:דרידה,סארטר,פינקלקראוט,ג'ודית באטלר,בני לוי,זיגמונט באומן,איוואן איליץ',אנדרה גליקסמן,פול ריקר, וברנאר-אנרי לוי.
בישראל לוינס התגלה מאוחר יחסית. העניין בו גבר בשנים האחרונות, בין היתר הודות לישעיהו ליבוביץ,שלום רוזנברג, הרבדניאל אפשטיין וד"ראלי שיינפלד.
המוזיקאיברי סחרוף שהושפע מכתביו של לוינס הוציא בהשראתם את האלבום 'האחר' ב-2001. לדברי סחרוף, הוא נחשף ללוינס בעקבות קריאה מקרית בספר 'אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו'.[4]
הבמאייורם רון הפיקסרט תיעודי אודות לוינס בשם: "האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר" בו משתתפים: דניאל אפשטיין,שלום רוזנברג,צביה גרינפלד,אפרים מאיר,חגי כנען,ז'אן-לוק מריון,אלן פינקלקראוט, והבמאים הבלגייםהאחים דארדן.[5]
בשנת 2023 יצא לאור ספרו שלאלדד שידלובסקי "שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין ומסות נוספות", המנגיש את הגותו של לוינס לקהל הרחב.[6]
ללוינס נולדו בת ובן.בתו, סימון (נולדה ב-1935), נשואה לפרופ' ז'ורז' הנסל (נולד ב-1936).בנו, מיכאל (נולד ב-1949), הוא פסנתרן. נשוי לדניאל כהן-לוינס, מוזיקאית ופילוסופית.
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט:עמנואל לוינס |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:עמנואל לוינס |
עמנואל לוינס (1906-1995), דף שער בספרייה הלאומית
עמנואל לוינס, ברשת החברתיתGoodreads
ז'ואל הנסל,קובנה שבליטא, המקומות שבהם צמחו ניצני ההגות של לוינס, באתרהארץ, 1 ביוני 2022
האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר - 2014, סרטון בערוץ "Yoram Ron", באתריוטיוב (אורך: 01:08:27)האקטואליות של לוינס: עיון ב"לאהוב את התורה יותר מאשר את אלוהים ד"ר אלי שיינפלד, סרטון בערוץ "National Library of Israel הספרייה הלאומית", באתריוטיוב (אורך: 01:08:54) עידן צבעוני,בעלי החיים הם היצורים השפויים היחידים, באתרהארץ, 28 במרץ 2016האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר - 2014, סרטון בערוץ "Yoram Ron", באתריוטיוב (אורך: 01:08:27)| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
