ערך זה עוסק בהרב הראשי לישראל, מייסד תנועת ש"ס ונשיא "מועצת חכמי התורה". אם התכוונתם לנכדו, ראש ישיבת אהל יוסף, ראועובדיה יוסף (1976).הרבעובדיה יוסף (י"ב בתשריה'תרפ"א,23 בספטמבר1920 –ג' בחשווןה'תשע"ד,7 באוקטובר2013) היהרב,פוסק ומחברחרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי לישראל ('הראשון לציון') בשנים1973–1983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיאמועצת חכמי התורה שלמפלגת ש"ס מאז הקמתה.חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנתה'תש"ל (1970)[1]. כונה בפי רביםגדול הדור, "פוסק הדור" וכןמרן[2]. ממעצבי דרכם הרוחנית של יהודי עדות המזרח במאה ה-20 והדרךהחרדית ספרדית.
נולד בעירבגדאד שבעיראק, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא עובדיה על שמם של הרבעבדאללה סומך ושל סבו, ויוסף על שמו של הרביוסף חיים (ה"בן איש חי"). שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו[3][4]. ב-1924[5], כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. בשנת 1927 שרד אתרעידת האדמה בירושלים[6]. למד בתלמוד תורה בני ציון שבשכונת הבוכרים ומנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו ללימודתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה"[7].
בשנתה'תרצ"ג (1933), בגיל שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה (שם היה החברותא של הרבבן ציון אבא שאול), לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי הרבצדקה חוצין. באותה שנה כתב ספר בשם "מחברת העתקת חידות" יחד עם שניים מחבריו[8]. השקיע את זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרבעזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני[9].
בשנתה'תרצ"ז (1937), בגיל 18[10], נשלח על ידי הרב יעקב דואק[11] להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבייוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקיהאר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבייוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרביצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם רבו, הרבעזרא עטייה, עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. עוד ידוע כי אף היה נוהג להיוועץ בו בנושאי הלכה[12]. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998–2003) בסדרת הספרים "הליכות עולם"[13].
בשנתה'ת"ש (1940), בגיל עשרים,הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרבבן-ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945–1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בד' בניסןה'תש"ד (1944), נישא למרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעוליחלב[14]. החתונה התקיימה בבית ספר שפיצר ששכן בבית יהודיוף-חפץ שבשכונת הבוכרים. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגוןהאצ"ל[15].
בשנת1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשיהרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.
הרבאהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו "אהבה ואחווה", ותמך בו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות במוסדות הציבור, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, בהם רבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, כשנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ1950, חזר לישראל.
חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו. שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם סבל, אשר החמירו עם השנים[16] וחייבו אותו להרכיב משקפי ראייה עם עדשות כהות.
כששב לישראל ממצרים, לא היה יכול ללכת לכולל בפורת יוסף, שכן אז לא החזיקו בכולל אברכים מבוגרים. לכן, כדי להתפרנס לימד בתלמוד תורה שלחסידות סאטמר[17], ובהמשך החל ללמוד בבית מדרש "בני ציון", בראשות הרבצבי פסח פרנק[17]. בתקופה זו הניאה אותו אשתו, מרגלית, מלהתמנות לתפקיד ראשהבד"ץ של העדה החרדית הספרדית[18]. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של המרא דאתרא הרבראובן כץ והרבישעיהו משורר (1951–1952, 1957–1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיריבום במקוםחליצה, כמנהג הספרדים, ובניגוד לתקנות שלהרבנות הראשית לישראל, שנקבעו שנה קודם לכן.
בשנתה'תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסחחזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים,הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. בשנה זו זכה בפרסמשרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות"[19]. בתשי"ד (1953) ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים[20]. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות שהקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית שלדור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר". הרב יוסף זכה בפרס הרב קוק לשנתה'תשי"ד,פרס ירושלים לספרות תורנית לשנתה'תשי"ז וה'תשכ"ב.
בין השנים תשכ"ד–תשכ"ח (1964–1968) שימש כראש ישיבת המתיבתא הגדולה בית הראש"ל ברחוב ז'בוטינסקי 31 בירושלים.
בשנים 1958–1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים[21], וב-1965 היה לחברבית הדין הרבני הגדול. במהלך שנות השישים למד במשך פרק זמן מסויםקבלה באופן אישי אצל הרבמרדכי שרעבי[22].
בשנתה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרבשלמה גורן. הוא הוכתר לתפקיד ב-17 ביוני 1969[23]. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים בנושאים כמו עריכת חתונות לספרדים בימים שבהם אשכנזים נמנעים מכך (כגון מי"ז בתמוז עד ר"ח אב) מתוך רצון להקל על הציבור ולהרים את קרנה של הפסיקה הספרדית.
בשנת1970 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.
ערך מורחב –פרשת הלן זיידמןבשנת 1970 ביקשה הלן זיידמן (לשעבר שנון), נכריה מארצות הברית שהתגוררה בקיבוץנחל עוז ונישאה ליהודיכהן חבר הקיבוץ בנישואין אזרחיים להירשם כיהודיה במרשם האוכלוסין, לאחר שעברה גיוררפורמי. הרבנות הראשית התנגדה לכך בתוקף, והתעורר חשש שבג"ץ יקבל את עמדתה של זיידמן במה שיתפרש כמתן הכרה לגיורים רפורמיים. כדי למנוע תוצאה כזאת, הרב גורן, שהיה אזהרב הראשי לצה"ל, גייר את זיידמן בתוך יממה. לאחר שהגיור לא הוכר בשל חוסר סמכותו של הרבצ"ר לגייר, כינס הרב יוסף בית דין בלשכתו ואישר את הגיור, בגיבויים של הרבנים הראשייםהרב יצחק ניסים והרבאיסר יהודה אונטרמן. רבנים מהציבור החרדי, בהם הרבאלישיב והרבקניבסקי, תקפו את הגיור וטענו כי הוא לא כלל קבלת מצוות, בשל העובדה שהלן הייתה נשואה לכהן (דבר שאסור לפי ההלכה) והמשיכה להתגורר בקיבוץ חילוני, דבר שמעורר חשש כבד שאין בכוונתה לשמור תורה ומצוות.
בז' בחשווןה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרביצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות[24]. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרביוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשתפסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקיהבן איש חי[25]. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרבשלמה גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים.מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרתנישואין עםקראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקיבלו על עצמם שמירת מצוות[26]; קבע כיביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלתחוק השבות על כלל קבוצותיהודי אתיופיה; והתיר את כלעגונות נעדריצה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו שבו ישב עםהרב הראשי לצה"ל,מרדכי פירון, ועם סגנו, הרבגד נבון[27][28].
בשניםה'תשל"ז–ה'תשנ"ד הוציא ספר בעל שישה כרכים בשםיחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין אתיביע אומר[29][30].
בחודש ניסן ה'תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היהשר האוצרמשה ניסים בנו של הרב יצחק נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחרהרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש"ס והקים את "מועצת חכמי התורה" של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסתיוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני. בית המשפט קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר1988[31].
לקראת התמודדותה של מפלגת ש"סבבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת1984, הוקמהמועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשרהרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס וביןמפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו שליצחק רבין, לאחרהבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליףאלי ישי אתאריה דרעי בראשות המפלגה.
החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם"[32].
התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרתדרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעיתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך). פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתוןיום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרסעונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.
השפעתו הפוליטית של הרב יוסף באה לידי ביטוי גם לאחר מותו, כאשר במהלך מערכתהבחירות לכנסת העשרים התווכחו ביניהםאריה דרעי ואלי ישי מי משניהם הוא ממשיך דרכו הפוליטית[33].
הרב יוסף החשיב מאוד את הפעילות הדרשנית. הוא ראה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך שהחשיב במיוחד. במשך שנים העביר בקביעות שיעור בבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים שבירושלים ולאחר מכן בבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו החל מ-1994 בלוויין על ידידר וסוחרת.
דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת קיבלו תהודה באמצעי התקשורת. הוא השתמש בהן לעיתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ועורר לעיתים סערות ציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" עלשולמית אלוני, ו"ארורהמן, ארוריוסי שריד", הביאו אותו אל סיפה שלחקירה פלילית[34].במקרה אחר התבטא נגד רה"מאריאל שרון והנסיגה מגוש קטיף (כ"ז אדר א' תשס"ה):"מה עשו גזירות על חבל קטיף... אנשים שבנו ביתם בזיעת אפם, שנים על גבי שנים. דור שני, דור שלישי, יבואו תיכף, ינתקו אותם, ייקחו אותם וייתנו את הבתים לערבים. איזה בתי מדרש יפים יש שמה, איזה בתי כנסת יפים יש שמה, איזה בתים נפלאים יש שמה. את הכל ימסור לערבים... איזה אכזר הרשע הזה, שהוא עושה דברים כאלה. הקב"ה... יתן לו 'באנה' אחת – ימות! יישן ולא יקום!...".לאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים[35].היועץ המשפטי לממשלה,מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות. שרון אכן קיבלאירוע מוחי באותה שנה לאחר ביצועתוכנית ההתנתקות, וזמן קצר לאחר מכן שקע בתרדמת[36][37].גם התבטאויות הנושאות אופיתאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה[38], זאת על אף שדבריו בנידון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רביאהרן ראטה, בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל – דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללימלחמת לבנון השנייה[39]. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים, הרבדוד סתיו, "רשע" ו"מסוכן ליהדות"[40].
ערך מורחב –הלוויית הרב עובדיה יוסףמאז פטירת אשתומרגלית בשנת 1994 ועד פטירתו סעדו את הרב עובדיה בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו[41].
ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועדסוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החוליםהדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים[42]. הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר 2013,ג' בחשווןה'תשע"ד, בגיל 93[43].
הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות, בין 275,000 ל-850,000 איש. לפי הערכות הייתה זו הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בין המלווים היו הרבאהרן לייב שטינמן, האדמו"רים מגור, מבעלז ומוויז'ניץ, וכן נשיא המדינהשמעון פרס וראש הממשלהבנימין נתניהו.
נקבר לצד אשתו בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
מטבע הלשון שבו השתמש הרב יוסף פעמים רבות – "להחזיר עטרה ליושנה"[51] – ביטא את רצונו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל וליצורקודקס תורני אחיד לכלל ישראל, זאת בניגוד לפסיקה העדתית. כך כתב בנו, הרב יצחק יוסף, על רבי יוסף קארו בספרילקוט יוסף[52]:
המפעל ההלכתי של הרב יוסף הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור עלמנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם מיזם חברתי, שבמסגרתו ביקש לרומם את מעמדם של בנייהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שראה כהגמוניה האשכנזית בעולם התורני. בכמה מקומות הוא כותב שגם בני אשכנז צריכים ללכת לפי פסיקות השולחן ערוך[53], עם זאת, במקומות רבים כתב שעל האשכנזים להמשיך לפסוק כרמ"א[54].
בהקשר לגישתו המטא-הלכתית של הרב יוסף, החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלה למי הוא מכוון את הדברים ומהי פרשנות מעשיו.
לדעת הרב ד"ררצון ערוסי הרב יוסף ביקש לשמר קודם כל את הפסיקה ההלכתית על פי רבייוסף קארו עבור הספרדים, כאשר שאיפתו האוטופית כללה בתוכה גם אתיהודי אשכנז: "רצוי הואאחדות ישראל, אשר תושג על ידי פסיקה אחידה. פסיקה אחידה תושג לדעתו על ידי התלכדות סביב מנהג ארץ-ישראל, שלדעתו הוא מנהג יהודי ספרד לפסוק כרבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. אולם המציאות לפי שעה שונה. כל עדה שומרת על מנהגיה, ולכן יש לפסוק לכל עדה לפי מנהגיה. אך מאחר שלדעתו מסתמנת מגמה של השלטת הפסיקה האשכנזית, הוא קורא בקול גדול להציל ולשמר את הפסיקה הספרדית"[55].
צבי זוהר סבור כי הרב יוסף נקט באותה גישהציונית שלכור היתוך, בכך שביקש לאחד את המנהגים השונים של כל העדות בארץ ישראל – ספרדים ואשכנזים כאחד, שעליהם ביקש הרב יוסף להחיל את פסקי רבי יוסף קארו. בכך, לדברי זוהר, ביטא הרב יוסף גישה אנטי-גלותית ואנטי-קולוניאליסטית[56]. זוהר משווה בין הרב יוסף ובין רפורמטורים כגוןיאן הוס,מרטין לותר ומוחמד עבד אל-והאב, וטוען כי השקפת עולמו של הרב יוסף היא השקפה דתית רסטורטיבית-רפורמיסטית. לטענתו של זוהר, יש בהשקפת עולמו של הרב יוסף היבטאסכטולוגי בכך שהוא מתייחס ל"החזרת עטרה ליושנה" כדרך הבלעדית למימושה של "אחדות ישראל" באחרית הימים, כפי שניבא הנביאיחזקאל. זוהר מצביע על כך שהרב יוסף היה קרוב מחד לגישת החרדים האשכנזים, המעדיפים את המילה הכתובה (במקרה שלו, השולחן ערוך והרב יוסף קארו) על פני המנהגים השונים שהביאו איתם העולים מארצות האסלאם. מאידך, בניגוד לחרדים האשכנזים, התנגד לפסיקה מחמירה וכן "אינו פוסק בעבור קבוצה סגורה בלבד, אלא מבקש לעצב נורמות ודרכי התנהגות בעבור הציבור כולו"[57]. זוהר סבור כי עמדתו התקיפה של הרב יוסף "אינה הגישה התורנית הספרדית האותנטית בה"א הידיעה, אלאהשקפת עולם ספרדית מסוימת, אשר לא הייתה בנמצא בניסוח ובהדגשים אלה עד שעוצבה כך על ידי הרב עובדיה עצמו"[58]. עוד לדבריו: "ניתן לומר כי גישתו ועמדותיו משקפות ביטחון עצמי רב, עצמאות, מקוריות, רדיקליות ונועזות רבה. במידה לא פחותה הן פורמליסטיות, פטרנליסטיות ומוניסטיות. יש בעמדותיו פן חרדי, פן רפורמיסטי ופן ארץ-ישראלי. הוא מציב חזון של אחדות כל ישראל בארץ ישראל תחת דגלה של ההלכה הארץ-ישראלית האותנטית; אבל הוא מוכן לוותר לשם כך על רב-גוניות שמקורה בעושר תרבויות ישראל המסורתיות בקהילות הגולה, על פלורליזם הלכתי ועל התחדשות החשיבה ההלכתית מתוך שיח ושיג עם מרן, אך בלא קבלת פסקיו כסופיים וכנצחיים מבחינת ההלכה"[59].
יצחק בצלאל סבור שגישתו של הרב יוסף איננה "אחדותית" – חרף הרטוריקה שלו בעניין זה – אלא כיתתית, שכן הוא מותיר מחוץ ל"אחדות" את האשכנזים, ספרדים שלא גורסים כמוהו, יהודים בגולה וחילונים. ניתן ללמוד על כך הן מפועלו הפוליטי של הרב יוסף, הן מהתבטאויותיו נגד קבוצות שונות והן מפסיקותיו. למעשה הרב יוסף תבע שהכול ינהגו כדעתו. כמו כן הרב יוסף לא הציג לדעתו גישה "ספרדית-ארץ ישראלית רדיקלית", אלא גישה פונדמנטליסטית השואפת לחזור לעבר מסוים, בלי להתחשב במה שהשתנה במציאות מאז[60].
הרבבנימין לאו אינו מסכים לטענה שגישתו של הרב יוסף היא כמוציונית, המבקשת לאחד את כל מסורות הפסיקה בארץ ישראל. לטענת לאו, הרב יוסף סבר כי הספרדים בגלויות השונות קיבלו בעבר את פסיקותיו של רבי יוסף קארו, אלא שחלק מהקהילות זנחו את הוראותיו עם השנים. כעת מששבו לארץ ישראל, שבה רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא, על הספרדים לשוב ולקיים את פסיקותיו. לטענת לאו, הרב יוסף כיוון בפסיקותיו רק לספרדים ולא לאשכנזים, מאחר שהאחרונים מעולם לא קיבלו את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. הרב יוסף פעל, אם כן, בשתי חזיתות: האחת, מול האשכנזים, המבקשים לעצב חזית אחידה, אך כזו שתשנה את מנהגי הספרדים לאלה של האשכנזים; והחזית השנייה, מול הקהילות הספרדיות השונות, כדי לאחד את המנהגים סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו[13].
אריאל פיקאר סבור כי גישתו של הרב יוסף היא "תגובת נגד לאוריינטליזם האשכנזי, החילוני-ישראלי והדתי-רבני כאחד"[61]. לטענתו, הרב יוסף הציג את "הספרדיות" כיחידה אחת, בניגוד לתפיסת הממסד האשכנזי הרואה בספרדים "עדות מזרח". כך שבניגוד "לתפיסה האשכנזית-ישראלית של ראשית ימי המדינה, שראתה ב"עדות המזרח" ציבור נחשל, 'טעון טיפוח', שיש להעבירו בכור ההיתוך הישראלי ולהופכו למודרני, ביקש הרב יוסף לראות באותו ציבור, המורכב מעדות שונות, קבוצה אחת ששבה ומתהדרת בעטרת המסורת שלה"[62].
כך או אחרת, מסכימים החוקרים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפתעמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:
ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא (=ואין זה נכון), שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי (=היו כפופים) לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף (=היה כפוף) להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת (=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך), על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו
—יביע אומר, ו', או"ח מ"ג
בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים ספגה ביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה. על אף הביקורת, מחברים רבים מבני עדות המזרח ביקשו את הסכמתו, גם כשהטקסט הכיל ביקורת על פסיקותיו[63].
עם זאת, בפסיקות אחדות גם הרב יוסף עצמו (בדומה לשאר הפוסקים) לא נצמד באופן מוחלט לפסיקת רבי יוסף קארו. כך למשל: על אף שהשולחן-ערוך קובע כי יש ללבוש טלית-קטן על גבי הבגדים[64], פסק הרב יוסף כי אין לעשות כן, ואף יש להסתיר אתפתילי הציצית במכנסיים[65]. כך גם בדין הנחת התפילין, על אף שפסק השולחן ערוך כי יש לכרוך את רצועת היד על הזרוע רק לאחר הנחתתפילין של ראש[66], הרב יוסף סובר כי יש לנהוג כפי מנהג העולם (על פי הקבלה) ולכרוך את רצועת היד לפניהנחת תפילין של ראש[67].
אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף היה בנקיטת הגישה שלכוח דהיתרא עדיף, שלפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא, ככל שהדבר ניתן. הרב יוסף ראה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא את דבריהחיד"א:”הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים”[68]. הרב יוסף העלה על נס עיקרון זה והפכו לאידיאל, עד כדי כך שלפי צבי זוהר, אם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי"[69].
לדעתו של הרב יוסף, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מיראת ההוראה שלהם, הנובעת מכך שאינם בקיאים מספיק בש"ס (משנה ותלמוד) ובפוסקים. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של הרביעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:
אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה
—[70].
לדעת הרב יוסף, פסיקה מחמירה פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי ("דור החופש והדרור"), שהחמרה יתרה עלולה להביא בסופו של דבר לזניחת הפרקטיקה הדתית:”ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה” (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך ביטא הרב יוסף גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל[71].
במסגרת פסיקותיו ההלכתיות, אימץ הרב את "היתר מכירה" המאפשר מכירת קרקעות לנוכרי בשנת השמיטה, תוך שהוא נשען על מסורת הפסיקה של רבנים ספרדים ואשכנזים כאחד[72]. הוא אף יישם הנהגה זו הלכה למעשה ומכר את גינת ביתו באמצעותהרבנות הראשית[73]. אף שלעמדתו ניתן להסתמך על היתר זה לכתחילה[74], הוא המליץ לבני תורה להחמיר ולהימנע מצריכת יבול כזה במידת האפשר[75], ובלבד שהחומרה אינה פוגעת בצרכי הבית הבסיסיים[76]. בתחום הצניעות והמוזיקה, התיר הרב לשמועשירת נשים דרך אמצעי תקשורת והקלטה, כאשר הזמרת אינה מוכרת לשומע, ואף נהג בעצמו להאזין לשירתה שלאום כולתום[77] וזמרות נוספות שאת חזותן לא הכיר[78].
בנושאי חינוך וניהול חיי הקהילה, פסק הרב כי בשעת הדחק ניתן ללמד בנים ובנות בכיתה אחת עד גיל תשע, תוך הדגשה כי יש להעדיף הפרדה בכל מקום בו הדבר מתאפשר[79]. בנוגע לכיסוי ראש לנשים, קבע כי מעיקר הדין ניתן להקל ולגלות משערות הראש כשיעור אצבע אחת או שתיים, וציין כי לנשים הנוהגות כך יש על מה שיסמוכו[80][81]. כמו כן, התיר לרווקות ללכת בשיער סתור (שאינו אסוף), בהסתמך על המנהג הרווח בציבור[80], ואפשר לאלמנות ולגרושות להשתמש בפאה נוכרית ככיסוי ראש, בייחוד כאשר הדבר נדרש לצורך פרנסתן ומעמדן המקצועי[80]. במישור הציבורי-ביטחוני, הביע עמדה עקרונית המתירה אתשחרורם של מחבלים שהיו מעורבים במעשי רצח, בתמורה להשבת החייל החטוףגלעד שליט.
הרב יוסף ביקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה"[82]. ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודתהכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר ומנות חלב[83];שחיטה של עוף שיש בו חששטרפה[84]; לבישת מכנסיים אצל נשים בהעדפה על חצאית קצרה[85].
הרב יוסף בחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד עם תופעות החורגות מההלכה, במקרים שבהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקוים ההלכה כלל. במקרים אלה הנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוחציפורני נשים בהקשר שלטבילה במקווה[86];ברכת כהנים על ידיכהן שאינו מנהל אורח חיים דתי[87];שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער[88][89].
הרב יוסף עמד על עדיפותה המובהקת של מסורת הלימוד הספרדית, המתאפיינת בחתירה לבקיאות ולהיקף ידיעות רחב, על פני הגישה האשכנזית המעדיפה לעיתים את הפלפול השכלי החריף. כפועל יוצא מכך, הוא דגל בשיטת הלימוד של "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"[90], לימוד שמטרתו הסופית היא גיבושהלכה למעשה. עמדה זו באה לידי ביטוי מובהק בהספד שנשא לזכר רבו מישיבת פורת יוסף, הרביעקב עדס. בדבריו שיבח את הרב עדס המנוח על שהנחיל לתלמידיו את הדרך לפסוק הלכה ולהימנע מ"פלפולי סרק". באותה הזדמנות מתח ביקורת חריפה על הנעשה בישיבות הליטאיות, דוגמתפוניבז', וטען כי לימוד הלכה מעשית ("יורה דעה") נתפס שם כעיסוק נחות הגורר זלזול, עד כי הלומד נאלץ להסתיר את עיסוקו זה מחשש שיתויג כ"בטלן"[91]. לשיטתו, הזנחת הבקיאות לטובת הפלפול גובה מחיר הלכתי כבד בדמות בורות, המובילה בהכרח לפסיקה מחמירה. זאת משום שפוסק שאינו בקיא במכלול המקורות והגישות, נעלמים מעיניו תקדימים ושיטות המאפשרים להקל, והוא נותר עם ברירת המחדל של האיסור. הרב יוסף הטעים כי חשיבותו של ה"בקי", הרב בעל הידע המקיף, נותרת מכרעת ועדיפה גם בעידן המודרני, שבו הספרות התורנית מצויה ונגישה.
הרב יוסף ייחס חשיבות מעטה יחסית בפסיקתו לזוהר ולכתבי הקבלה. הוא השתדל להיצמד לפסיקותיו של רבי יוסף קארו שמיעט לשלב את הקבלה בהלכה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול הפוסקים והכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודחה את הפסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. בניגוד לעמדתו שלהחיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י",[דרוש מקור] סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר:”...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשםהגר"א שאינו מאמין בקבלתהאר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האריז"ל?”[92]. עם זאת, במקרים שבהם התקבלה דעתו של האר"י בתחום התפילה וכדומה הוא מקבל זאת[93].
יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראותהאר"י ובעקבות כך לפסקיהבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת בינו ובין חלק מיוצאי ארצות ערב בארץ, בעיקר מיוצאייהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרביצחק נסים והרבמרדכי אליהו.
בעניין היחס למי שאינם מאמינים בזוהר הובאו בשמו עדויות סותרות. בעודו בחיים ועל פי שלושה תלמידים, הרב יוסף פסק כי גם יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר הוא יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות[94] ומטעמים נוספים[95][96]. מאידך, לאחר מותו, בנו הרביצחק יוסף כתב שאביו הסתפק בדבר וחשש לצרפם למניין[97].
באחד משיעוריו הביע את הסתייגותו מספרי רבינחמן מברסלב, מחוללה שלחסידות ברסלב. לדבריו הוא אינו לומד ספרים אלה, בנימוק שתוכנם אינו פסקי הלכה אלא הגיגים[98]. לאחר שאמירה זו הכתה גלים הבהיר הרב יוסף שאינו מתנגד לאישיותו של רבי נחמן מברסלב והבהיר את הערכתו אליו[99]. הסתייג גם מהנסיעה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, בראש השנה[100].
הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ולא נתן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים על אדני ההלכה לדעתו. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו למנהגים בבית הכנסת של עדות צפון אפריקה, כמו עמידה בעת קריאתעשרת הדיברות בבית הכנסת, שילוב הציבור במהלך התפילה באמירתברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה וקריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית. ניסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרבשלום משאש, הרבאליהו רחמים זייני והרבשלמה טולידאנו. זה האחרון פרסם בשניםה'תשס"ב וה'תשע"ד את "דברי שלום ואמת", סדרה בת ארבעה כרכים על הספרילקוט יוסף, המבקשת להגן על המסורות של יהודיצפון אפריקה.
מתח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שלא התאימו לדעתו להלכה. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הםהלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר:”אני אוהב את כל העדות באופן שווה... למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי. הלכה זה הלכה. הלכה לא פוחדת משום אדם”[101].
הרב יוסף התייחס לעיתים בתקיפות לחולקים על פסיקתו.
הוא היה מיודד עם הרבמרדכי אליהו בצעירותם כשלמדו בישיבת פורת יוסף[122], ולימים ישבו יחדיו בבית הדין הגדול[123]. מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו"חזון עובדיה" – ט"ו בשבט"[124] הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק ההלכה של הרב אליהו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה הסמוכה להוצאת הספר חזר הרב ותקף את הרב אליהו באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה – זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה"[125]. עם זאת בהזדמנויות אחרות חלק הרב יוסף כבוד לרב אליהו, ולאחר פטירתו נשא עליו הספד בבית המדרש "יחוה דעת"[126]
בשנת1990 מתח הרב יוסף ביקורת על המשיחיות שלהרבי מליובאוויטש, תוך שהוא מצדיק את ביקורתו שלהרב שך על המשיחיות של הרבי. הוא טען כי "ההוא בעצמו, האדמו"ר הזה, אמר על עצמו דברים נוראים שאסור להוציאם בפה, זו כפירה ממש, זועבודה זרה, והטעה את אלה הנמצאים בחצר שלו שעושים אותו אלוה, אלוהים אחרים"[127]. עם זאת בהזדמנויות אחרות שיבח את הרבי ואת פעילותם של חסידיחב"ד בעולם ואמר כי הרבי "הוא היה יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו"[128]. כמו כן ניהל חילופי מכתבים עם הרבי[129], וביקש את ברכת הרבי עבור כלתו שלא חשה בטוב[130].
לרב יוסף היה יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה"[131]. בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירתהלל ביום העצמאות הוא כתב שהקמת המדינה היא נס לעם ישראל וחובה עלינו להודות על נס זה[132], ו"רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה". עם זאת, מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, וכן נס הקמת המדינה אינו נס מחוץ לטבע אלא 'נס בתוך הטבע', "ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית" – אין לברך על אמירת הלל זה. הוא פוסק כי הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, וכך היה מנהגו מדי שנה בבית הכנסת שלו[דרוש מקור], ואף האומרו לאחרתפילת שמונה עשרה בלא ברכה – אין למחות בידו"[133].
עמדה זו ניצבת, בקווים כלליים, בין עמדתהציונים הדתיים האומרים הלל בברכה, ובין עמדת החרדים שרובם ככולם אינם אומרים הלל כלל.
לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב הרב יוסף בריאיון עיתונאי:”אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי – תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?”[134].
הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה"[135]. עם זאת, הוא התנגד לגיוס בני ישיבות חרדים לצה"ל והדריך את שומעי לקחו להישאר ללמוד בישיבה. הוא השמיע בפומבי ביקורת נוקבת ביחס להצעה לגייס בחורי ישיבות לתקופה קצרה. עם זאת, בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי[136]. בשיעור בינואר 2013 אמר שאם יהיה צורך בכך – יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות[137].
נכדו של הרב יוסף הצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל, בכך שבכל פתיחת ההיכל היה אומרתפילה לשלום חיילי צה"ל[138]. אחד מילדיו של הרב יוסף, הרבאברהם יוסף, שירת בצה"ל כרב צבאי במשך כ-13 שנה.
הרב יוסף כינה את דורו "דור החופש והדרור", דהיינו דור שרבים מאנשיו אינם רואים עצמם מחויבים להלכה ולסמכות הרבנית. במציאות זו ערך הרב יוסף הבחנה ביןחילונים שאינם מאמינים לבין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, הייתה להם אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה:”וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה” (יביע אומר, יו"ד סימן י"א, עמוד קצ"ז).
את ה"מסורתיים" ביקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו[139], בניגוד לדעת פוסקים חרדים אחרים.
התייחס בשלילה לחילונים נעדרי אמונה לחלוטין. עוד אמר:”מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס... מותר להרוג אותו”[140].
לעיתים התבטא הרב גם כנגד לבוש לא צנוע בקרב החילונים. בשו"תיביע אומר, אף העלה את הסברה שלפיה חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים נהרגו בשל עוונותיהן של בנות הלובשות חצאיות קצרות. וכך אמר:”ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה, כי מלבד המכשלה הגדולה שנגרמת לאנשים המסתכלים בבנות הלובשות חצאיות קצרות בגילוי שוק וירך, ובהכרח מלבוש שחץ זה מושך תשומת לב, ועין רואה והלב חומד, ומגרות יצר הרע באנשים, ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא... הנה בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעוון החמור הזה” (שו"ת יביע אומר, חלק ו', יו"ד, סימן י"ד).
הרב יוסף התנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. התנגדותו תואמת את עמדת הרבנות החרדית בישראל וגם זו של חלק מרבניהציונות הדתית (דוגמתהרב הרצוג והרביעקב אריאל) הרואה בהליכה למערכת המשפט הישראלית איסור מדאורייתא. הרב יוסף כתב:
הרב יוסף פסק שהכללדינא דמלכותא דינא נותן תוקף לחלק מחוקי המדינה, כגון החוקים המחייבים בתשלום מיסים[141] והמגנים על זכויות יוצרים.
בפברואר 1999 התבטא הרב יוסף נגדבית המשפט העליון:”אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7–8 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו”[142].
בעקבות התבטאות זו עתרההתנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה שיורה להעמיד לדין את הרב יוסף. בג"ץ דחה את העתירה[143] בהסתמכו על עקרוןחופש הביטוי, אך מתח ביקורת על דבריו של הרב יוסף. הנשיאאהרן ברק כתב בפסק דינו:”דבריו של הרב עובדיה יוסף, קשים הם. תוכנם של הדברים פוגע. הוא פוגע במעמדו של הרב עובדיה יוסף עצמו. הוא פוגע באמון ציבור תומכיו בבית המשפט. לא כך מתבטא גדול בתורה ומנהיג פוליטי. לא זהו המסר שדיין לשעבר – המבין והיודע את מורכבותו של התפקיד השיפוטי – צריך להעביר לקהל המתדיינים”.
באוגוסט 2009, בעקבות הרשעתו של השרשלמה בניזרי, תקף הרב יוסף את שופטיו של בניזרי, ואמר”צר לנו מאוד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר”[144].
אחיו, נעים, ואליהו עובדיה[145], היו חברים באצ"ל.
ב-1944 נישא למרגלית (ה'תרפ"ז,1927 –י"ט באבה'תשנ"ד, 27 ביולי 1994), לבית פטאל. נולדה בחלב,סוריה.
| הרב עובדיה יוסף | הרבנית מרגלית יוסף | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עזרא בר-שלום דיין | עדינה בר-שלום חינוך | יעקב יוסף ראש ישיבה | מלכה ששון חינוך | אברהם יוסף רב עיר לשעבר | משה יוסף ראש מכון הוצאת ספרים | יצחק יוסף הרב הראשי לישראל | לאה בוטבול | אהרון בוטבול פוסק | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יפה כהן | דוד יוסף הרב הראשי לישראל | מרדכי טולדאנו | שרה טולדאנו ציירת | רבקה צ'יקוטאי | יעקב צ'יקוטאי רב עיר | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עובדיה יוסף(הנכד) ראש ישיבה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הרבאליהו שטרית הוא זה שהגיה ועזר בעריכת ספרי הרב שו"תיביע אומר הכרכים האחרונים ועוד כתבי הרב.
בנו של הרב עובדיה, הרבדוד יוסף, הקים מכון להוצאת ספרי הלכה על פי פסקי אביו, כשהוא עורכם הראשי. במכון יצאו:
דמותו של הרב עובדיה עומדת במרכז תעמולת הבחירות של מפלגת ש"ס וברבים מזמריריה. עשרות שירים נכתבו עליו, בחייו, בעת חוליו האחרון ולאחר פטירתו. בין הבולטים שבהםיעקב שוואקי ("מרן שלי", 2016),עמיר בניון ("אבא ורב"),עוזיה צדוק (כוכב מאיר),איציק אשל (שר ישראל)[148].
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט:עובדיה יוסף |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:עובדיה יוסף |
עובדיה יוסף (1920-2013), דף שער בספרייה הלאומית
סרטוניםבערוץ של הלווין של מרן - דר וסוחרת, באתריוטיוב
הרב עובדיה יוסף ויהודי אתיופיה – ד"ר חיים בורגנסקי, סרטון באתריוטיובהרב עובדיה יוסף: מרב ראשי לראשון לציון – על בחירתו הפוליטית של הרב עובדיה יוסף – ד"ר נסים ליאון, סרטון באתריוטיוב
הרב עובדיה יוסף | ליכד ספרדים והרתיע חילונים, באתרכאן – תאגיד השידור הישראלי, 4 באוקטובר 2018: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת,דוד גורביץ' ודן ערבכתבות
מרן – מסע חייו, סרט בהפקת ערוץהידברות"הולכים לפני המחנה" - סיפורו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, סרטון בערוץ "ערוץ 20", באתריוטיוב (אורך: 28:20)
איתמר בן-עמי,המכות שהחטיף הרב עובדיה לרב כדורי הן מפתח להבנת דמותו המהפכנית, באתרהארץ, 27 בדצמבר 2018כיצד ניצל הרב עובדיה זצ"ל מרעידת אדמה ומנחש בהיותו קטן - הרב יצחק יוסף, סרטון בערוץ "שיעורי תורה", באתריוטיוב (אורך: 04:51), מוצ"ש האזינו תשפ"בהרב עובדיה ביום הכתרתו לרב הספרדי הראשי של תל אביב - ארכיון המדינה, סרטון באתריוטיוב (אורך: 0:42)יאיר אטינגר,הקרב שאחרי שביתת הנשק ביום כיפור, באתרהארץ, 5 במאי 2014בחסות הרב עובדיה: הפתרון ההלכתי שפתר את כאוס החללים במלחמת הכיפורים, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתריוטיוב (אורך: 12:05)הרב עובדיה יוסף על החובה להודות לה' ביום העצמאות, סרטון באתריוטיוב| הרבנות הראשית לישראל | ||
|---|---|---|
| תחומי סמכות | נישואין •גירושין •כשרות •גיור |  |
| רבנים ראשיים אשכנזים | הרבאברהם יצחק הכהן קוק (ה'תרפ"א -ה'תרצ"ה) (מייסד) • הרביצחק אייזיק הלוי הרצוג (ה'תרצ"ה -ה'תשי"ט) • הרבאיסר יהודה אונטרמן (ה'תשכ"ד -ה'תשל"ג) • הרבשלמה גורן (ה'תשל"ג -ה'תשמ"ג) • הרבאברהם אלקנה כהנא שפירא (ה'תשמ"ג -ה'תשנ"ג • הרבישראל מאיר לאו (ה'תשנ"ג -ה'תשס"ג) • הרביונה מצגר (ה'תשס"ג -ה'תשע"ג) • הרבדוד לאו (ה'תשע"ג -ה'תשפ"ד) • הרבקלמן בר (ה'תשפ"ה - מכהן) | |
| רבנים ראשיים ספרדים | הרביעקב מאיר (ה'תרפ"א -ה'תרצ"ג) • הרבבן ציון מאיר חי עוזיאל (ה'תרצ"ג -ה'תשי"ג) • הרביצחק ניסים (ה'תשי"ג -ה'תשל"ג) • הרבעובדיה יוסף (ה'תשל"ג -ה'תשמ"ג) • הרבמרדכי אליהו (ה'תשמ"ג -ה'תשנ"ג) • הרבאליהו בקשי דורון (ה'תשנ"ג -ה'תשס"ג) • הרבשלמה משה עמאר (ה'תשס"ג -ה'תשע"ג) • הרביצחק יוסף (ה'תשע"ג -ה'תשפ"ד) • הרבדוד יוסף (ה'תשפ"ד - מכהן) | |
| חברי מועצה בעבר | הרבצבי פסח פרנק • הרבבנימין אלקוצר • הרבבן ציון אברהם קואינקה • הרבאברהם פילוסוף • הרביונה ראם • הרבירוחם פישל יהושע ברנשטיין • הרביעקב קלמס • הרבאליהו מרדכי ולקובסקי • הרבחזקיה שבתי • הרביעקב עדס • הרבעובדיה הדאיה • הרבמשולם ראטה • הרבאיסר יהודה אונטרמן • הרבראובן כץ • הרביעקב משה טולידאנו • הרבשלום יצחק הלוי • הרבשאול ישראלי • הרביצחק אביחצירא • הרבשלמה יוסף זוין • הרבחיים דוד הלוי • הרביהושע קניאל • הרבכתריאל פישל טכורש • הרביהושע פיטוסי • הרבאליעזר גולדשמידט • הרבסלמן חוגי עבודי • הרבבצלאל ז'ולטי • הרבמנחם יהודה הלוי אושפיזאי • הרבאליהו כץ • הרבאברהם אלקנה כהנא שפירא • הרביוסף קפאח • הרבבנימין אביעד • הרברפאל כדיר צבאן • הרביוסף שרביט • הרבמרדכי אליהו • הרבמשה מלכה • הרביוסף גליקסברג • הרבשמחה הכהן קוק • הרבישראל מאיר לאו • הרבמשה מלכה • הרבדוד שלוש • הרביצחק קוליץ • הרבשאר ישוב הכהן • הרבגד נבון • הרבעזריה בסיס • הרב שלמה בן שמעון • הרבאברהם יוסף • הרבשמעון אליטוב • הרביהודה דרעי • הרבאריה שטרן • הרביצחק לוי • הרביצחק חיים פרץ • הרביצחק רלב"ג • הרברצון ערוסי | |
| חברי מועצה מכהנים | הרבאייל קרים • הרבשמואל אליהו • הרביגאל כהן • הרבאליהו אלחרר • הרביוסף בן דוד • הרביוסף שלוש • הרביעקב שפירא • הרבאליעזר שמחה וייס • הרביעקב רוז'ה • הרבאליעזר ברוד • הרביצחק דוד גרוסמן • הרבאברהם דרעי | |
| ערכים קשורים | חוק הרבנות הראשית לישראל •בתי הדין הרבניים •בית הדין הגדול לערעורים •היכל שלמה •הראשון לציון •הרבנות הצבאית •מועצה דתית | |
| הראשונים לציון | ||
|---|---|---|
| חכם באשי | רבימשה גאלנטי • רבימשה בן חביב • רביאברהם רוויגו • רביאברהם בן דוד יצחקי • רביבנימין הכהן מעלי • רביאליעזר נחום • רביניסים חיים משה מזרחי • רבייצחק הכהן רפפורט • רביישראל יעקב אלגאזי • רבירפאל בן רבי שמואל מיוחס • רביחיים רפאל בן אשר • רבירפאל משה בולה • רבייום-טוב אלגאזי • רבימשה יוסף מרדכי מיוחס • רבימרדכי הלוי • רבייעקב משה עייאש • רבייעקב קוראל • רבירפאל יוסף חזן • רבייום טוב דאנון • רבישלמה משה סוזין • רבייונה משה נבון • רבייהודה נבון • רביחיים אברהם גאגין • רבייצחק קוב'ו • רביחיים נסים אבולעפיה • רביחיים דוד חזן • רביאברהם אשכנזי • רבירפאל מאיר פאניז'ל • רבייעקב שאול אלישר • רביאליהו משה פאניז'יל • רבינחמן בטיטו • רבימשה יהודה פרנקו • רבינסים יהודה דנון • רביחיים משה אלישר | |
| ברבנות הראשית | הרביעקב מאיר • הרבבן-ציון מאיר חי עוזיאל • הרביצחק נסים • הרבעובדיה יוסף • הרבמרדכי אליהו • הרבאליהו בקשי דורון • הרבשלמה עמאר • הרביצחק יוסף • הרבדוד יוסף | |
| מועצת חכמי התורה | ||
|---|---|---|
| מנהיג | ||
| מנהיגים בעבר | הרבעובדיה יוסף • הרבשלום כהן | |
| חברים בעבר | הרבשמעון בעדני • הרבדוד יוסף • הרבשלמה בן שמעון | |
| חברים בהווה | הרבמשה מאיה • הרביצחק יוסף • הרבראובן אלבז • הרבאברהם סלים • הרבשמואל בצלאל • הרבשלמה מחפוד • הרביהודה כהן | |
| רבנים שפרשו מהמועצה | הרבשבתי אטון • הרבגבריאל טולדנו | |
| מזכירים | יחזקאל אסחייק • הרבמשה מאיה •רפאל פנחסי • אמיר קריספל •יואב בן צור | |
