 | |
| מדינות | ההתנחלויות,ממלכת ישראל המאוחדת,ממלכת ישראל,ממלכת יהודה |
|---|---|
| אזורים | ארץ ישראל |
| כתב | הכתב העברי הקדום,הכתב העברי |
| משפחה | |
| קוד שפה | hbo |
| קוד ISO 639-3 | hbo |
| ראו גם | שפה •כתב •רשימת שפות |
  | |
עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית"[1]) היא הניב של השפה העברית כפי שדובר בסוף האלף השני לפני הספירה ולאורךהאלף הראשון לפני הספירה ברחביארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים בארמית) וממצאיםאפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתריםארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.
.jpg)
לא ברור מתי התחיל הדיבור בשפת העברית המקראית, ונוהגים לציין את שנת1300 לפנה"ס כנקודת התחלה[דרוש מקור] (הכתובת האפיגרפית הראשונה בעברית שהתגלתה בח'ירבת קייאפה מתוארכת סביב1,000 לפנה"ס). שפה זו הייתה מדוברת בפי העברים והיא מוכרת כיום בעיקר מן המקרא וממעט כתובות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים, אך מוכרות גם שפות הדומות לה מאוד כמומואבית. מקובל לשייך את העברית למשפחתהשפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. לפי המסופר בתורה,[2]לבן הארמי דיבר ארמית, בעודיעקב, שאף הוא היה נין לתרח אך גדל בארץ כנען, דיבר עברית.
גם בקרב דוברי העברית עצמה התקיימוניבים שונים על פי אזורים גאוגרפיים; לפיספר שופטים (י"ב,ו') היה הבדל בהגיית האותש בין אנשיגלעד לבין בנישבט אפרים ("שיבולת"). כמו כן מן הכתובות האפיגרפיות שנמצאו בצפון (ממלכת ישראל) ובדרום (ממלכת יהודה) לומדים על הבדלים נוספים בהגיית העברית בין הממלכות, כמומעתק ב/פ,כיווצי דו-תנועות ועוד. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגוןספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון המקרא עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב',י"ח,כ"ו וכ"ח;נחמיה,י"ג,כ"ד).
בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.
נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה והעברית המקראית המאוחרת. בעברית המקראית המאוחרת נכתבו ספרי המקרא של תקופתגלות בבל ואחריה, כגוןספר זכריה,מלאכי,ספר עזרא,נחמיה,מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיותלשון חז"ל. ניתוחפילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.
לשון המקרא נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית המקראית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק במאה השנייה לספירה ואז החלהתקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית שלמגילות מדבר יהודה וכתבים אחרים מאותה תקופה.
יש רק מעט תעודות ארכאולוגיות אותנטיות מתקופת המקרא הכתובות בלשון המקרא או בשפות דומות. מיעוט התעודות הארכאולוגיות מקשה על חקר העברית המקראית, אם כי התעודות שהתגלו עשירות למדי ומכילות חומר רב-ערך למחקר. הטקסט המקראי הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי,אִמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר; תחילה רק בסופי מילים ובהמשך באופן גורף, והניקוד והטעמים, מערכת סימון שפותחה לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשיהמסורה, לצורך שימור בכתב של מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ובהקספלה, תעתיקים מעטים ללטינית בוולגטה, וקיימות מסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. המסורות הנבדלות של קריאה בתורה, כפי שהן מוכרות לנו כיום, שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעותהניקוד הטברני.
בעברית המקראית נעלמו שש או שבעפונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטו-שמית, שפת האב המשוערת של כל השפות השמיות במחקר האקדמי. העיצורים המקבילים לעיצורים הערבייםث,خ,ذ,ض,ظ,غ התמזגו בעיצוריםש,ח,ז,צ, צ,ע בהתאמה. (לכן בערבית ת'ור ובעברית שור, ובאותו אופן חַ'רִבַּ-חָרַב, ד'כר-זכר, ארצ'-ארץ, עַטְ'ם-עֶצֶם, ע'זה-עזה).
| תעתיק שמי | אפ"ב | עברית | ארמית | ערבית | דוגמאות | |||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| עברית | ארמית | ערבית | ||||||
| *ḏ | /ð/ | /z/ ז | /d/ ד | /ð/ ذ | זהב | דהב | ذهب | |
| *z | /z/ | /z/ ז | /z/ ز | מאזנים | מאזניא | موازين | ||
| *š | /ʃ/ | /ʃ/ שׁ | /ʃ/ שׁ | /s/ س | שנה | שנה | سنة | |
| *ṯ | /θ/ | /t/ ת | /θ/ ث | שלושה | תלתא | ثلاثة | ||
| *ṱ | /θʼ/ | /sˤ/ צ | /tˤ/ ט | /zˤ~ðˤ/ ظ | צל | טֵלָלָא | ظل | |
| *ś | /ɬʼ/ | /ʕ/ ע | /dˤ/ ض | ארץ | ארע | أرض | ||
| *ṣ | /sʼ/ | /sˤ/ צ | /sˤ/ ص | צרח | צרח | صرخ | ||
בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצורס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. לעומת זאת, בשלב מסוים התפצלו שש הפונמותבג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים.[דרוש מקור] לגבי הפונמות ח' ו-ע' יש עדויות סותרות לגבי היעלמותן מהעברית המקראית. בתעתיקי השמות העבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, יש עדות לכך שההבחנה בין ח' ל-ח ובין ע' ל-ע עדיין הייתה קיימת בעת התרגום. כך, האות העבריתעי"ן מתועתקת לפעמים לאות היווניתגמא ולפעמים נשמטת כליל, והאות העבריתחי"ת מתועתקת לפעמים לאות היווניתכי ולפעמים נשמטת. לפי מקורות אחרים נראה שכל אחד מהצמדים האלה התמזג לפונמה אחת.
| תעתיק שמי | אפ"ב | עברית | ארמית | ערבית | דוגמאות | |||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| עברית | ארמית | ערבית | ||||||
| *ḫ | /χ/ | */ħ/ ח | */ħ/ ח | */χ/ خ | חמשה צרח | חמשא צרח | خمسة صرخ | |
| *ḥ | /ħ/ | */ħ/ ح | מלח | מלח | ملح | |||
| *ġ | /ʁ/ | */ʕ/ ע | */ʕ/ ע | */ʁ/ غ | עורב מערב | עראב ערב | غراب غرب | |
| *ʻ | /ʕ/ | */ʕ/ ع | עבד | עבד | عبد | |||
עיצוריםשאבדוושנוצרו-או-נוספו לאורך ההיסטוריה של עברית המקראית:
| שפתי | שיני/ מכתשי | בתר-מכתשי | חכי | וילוני/ ענבלי | לועי | סדקי | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אפי | m | n | |||||||||
| סותם | אטום | p | t | k | ʔ | ||||||
| קולי | b | d | ɡ | ||||||||
| נחצי | tˤ /tʼ | q /kʼ | |||||||||
| חוכך | אטום | (ɸ) | (θ) | s | ɬ | ʃ | (x) | χ | ħ | h | |
| קולי | (β) | (ð) | z | (ɣ) | ʁ | ʕ | |||||
| נחצי | sˤ /sʼ | ||||||||||
| מקורב | w | l | j | ||||||||
| רוטט | r | ||||||||||
יש מחלוקת לגבי הגייתם של חלק מהעיצורים בעברית המקראית. העיצוריםהנחציים כנראה היומלועלעים (כבערבית), אבל ייתכן גם שהיומסודקים (כבאמהרית) אומוולנים. יש הטוענים שהעיצורים החוככים / s, z, sˤ/sʼ / היו בעצםמחוככים /ts, dz, tsʼ/.
הניקוד הטברני של המקרא מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח,קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. חוקרי העברית בימינו סבורים שהניקוד הטברני לא סימן הבדלים באורך התנועות, וכי חכמי טבריה לא הבחינו בין תנועות ארוכות לקצרות, אם כי בעבר היו מקובלות דעות שונות. מצב עניינים זה משקף שלב מאוחר ביותר, שהוא סיומו של תהליך ארוך שחל במערכת התנועות לאורך תקופת המקרא, מן הפרוטושמית שבה היו ככל הנראה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות.
בשלב קדום בתולדות העברית חל מעתק a ארוכה ל-o ארוכה (המעתק הכנעני). לדעת חלק מהחוקרים מעתק זה חל בהברה מוטעמת, ולדעת אחרים היה בלתי מותנה. הארכת התנועה בהברה פתוחה מוטעמת אף היא קדומה יחסית, ואולי קדמה לנשילת התנועות הסופיות. בהמשך נעלמו בהדרגה הדיפתונגים aw ו-ay, שנעתקו בהתאמה ל-o ול-e ארוכות. משערים שתנועת aw נעתקה ל-u ארוכה כשקדם לה העיצור למ"ד (למשל במילה -louwaḥ* > לוּחַ). בשלבים מאוחרים יותר חלו בהברות פתוחות שתי תופעות: הארכה של התנועה בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית), וחיטוף של תנועה קצרה שאינה במעמד זה. שינויים אלה קרו אולי בלחץ המבטא הארמי, שבו תנועה קצרה לא יכלה להתקיים בהברה פתוחה בלתי מוטעמת.
בדרך כלל ההטעמה היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. ההטעמה היא בעלת ערך פונמי, מאחר שיש מקרים מסוימים שבהם היא יוצרת הבחנה כלשהי במשמעות, כגון בצמד הנטיותשָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה) וכגון ואכלת (בעבר והאות ו' היא ו' החיבור) - ואכלת (בעתיד, והאות ו' היא ו' ההיפוך). לפי השערות של חלק מהחוקרים קדם למצב הנוכחי שלב של הטעמה מלעילית כללית, שהפכה למלרעית בעקבות היעלמות התנועות שהיו בסופי המילים.
תורת הצורות, המורפולוגיה, המקראית בנויה בעיקרה, בדומה לשאר השפות השמיות, על שיבוץ שלשורשים בבניינים ובמשקלים.
מערכת הפועל מקיימת שבעהבניינים סדירים – קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל – ושרידים של בניין נוסף, סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות.
מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל – אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל – יָשֵן, יָכֹל).
בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֵלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנותהווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות בו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה[3]; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).
לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.
תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא (סדר מילים VSO), "וילך משה" לדוגמה, למעט לצורכי הדגשה או גיוון (”וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל”[4]). כרוב השפות השמיות גם העברית המקראית מקיימתמשפטים שמניים שאין בהם פועל כלל. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימיםמשפטי ייחוד במקרא.[דרוש מקור] הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך שלאיחוי (”וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.”[5]) ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.
ככל הנראה היו בעברית הקדומה תנועות סופיות ששימשו כיחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה. במקרא התנועות הללו כבר נעלמו אולם שרידים להן עדיין נשמרו, בפרט בלשון השירה (”אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ”[6] במקום "אוסר לגפן עירו ולשורקה בן אתונו",”בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר”[7] במקום "בלעם בן בעור", או”מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם”[8] במקום "מעון אלוהי קדם").
אוצר המילים של העברית המקראית מוכר לנו כמעט באופן בלעדי מהמצוי במקרא, אשר מונים בו כ-8,000 מילים מילוניות (ככל הנראה אוצר המילים מחוץ לתנ״ך הגיעה לאזור 30,000 מילים).[9] המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעיתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הןמילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.
הכתיב בעיקרועיצורי ולא מסומנות בו התנועות. אמות הקריאה נוספו כנראה בשלב מאוחר ונוצרו בתחילה מכיווצידו-תנועות כגון נַוְלַד > נוֹלַד, יִיְשַׁן > יִישַׁן.
ביקורת המקרא הקלאסית תיארכה את הטקסטים העבריים לפי שיקולים תאולוגיים רעיוניים, ספרותיים, היסטוריים, ולא על ידי מחקר מדעי של הלשון לסוגיה ולשלביה.[10]
משנות ה-70 של המאה ה-20, פיתח אבי הורביץ מהאוניברסיטה העברית שיטת מחקר משווה של התפתחות הלשון לפי תקופות, על פי ניתוח משווה, ועל פי נתונים חוץ מקראיים. בספרו "בין לשון ללשון",[11] הוא קובע שאף חלק מהתורה לא יכול היה להתחבר לפני לשונו בימי הבית השני. ההבדלה בין התקופות נעשית על פי קריטריונים בלשניים:
על פי המחקרים האחרונים מתחלקת העברית המקראית לארבע תקופות:
ישנם גם חיבורים שאפיונם הלשוני איננו מובהק, כמוספר יונה,מגילת רות ופרקי השירה שבספר איוב. בחיבורים הפרוזאיים, הקושי נובע מקיומן של צורות לשון מאוחרות, אך בכמות שאיננה גדולה דיה כדי להיות מובהקת. הסיבה לכך עשויה להיות סגנונית או דיאלקטלית מצד אחד, או סופר מאוחר המנסה לחקות את סגנון העברית המקראית הקלאסית מצד שני. בחיבורים השיריים, הקושי נובע מקיומן של צורות לשון שאינן מאפיינות את העברית המקראית הקלאסית, אך שלא ברור אם יש לאחרן או להקדימן משום שניתן לפרשן או כארמיזמים מאוחרים או כשימור של אוצר המילים השמי הקדום.
יש הסוברים כי החלוקה של הורביץ מבוססת היטב ומפריכה את הגישה המינימליסטית בחקר המקרא, המטילה ספק בערכו ההיסטורי ובקדמותו. כך, למשל, כותב איתמר זינגר:
על פי המחקרים הלשוניים: הגישה הניהליסטית קורסת במבחן לשוני פשוט (ראה הורביץ). יש הבחנה ברורה בין העברית הקלאסית של ימי בית ראשון לבין העברית המאוחרת, רוויית ה"ניאולוגיזמים" והשפעות ארמיות, של ימי בית שני, שבה נכתבו הספרים המאוחרים (אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים). לדוגמה, "מכתב" יכונה "ספר" בעברית קלאסית, "איגרת" בעברית מאוחרת. ההבחנה בין רובדי הלשון מוצאת את אישורה גם במכלול הכתובות העבריות שנתגלו בחפירות בארץ, ותמוה הדבר שבעלי הגישה "הניהיליסטית" מתעלמים מנתון חשוב זה.
—פרופ' איתמר זינגר,התנ"ך כהיסטוריה, באתר הידען, 1.12.2001
מנגד, יש שהעבירו ביקורת על מסקנותיו של הורביץ. כך איאן יאנג, הטוען כי ההבחנה בין שתי תקופות אינה מוכחת, וייתכן שמדובר בסגנון 'עכשווי' מול סגנון 'שמרני'. כאשר הספרים כדוגמתעזרא ונחמיה נכתבו בסגנון עכשווי, ואילו ספרים אחרים בחרו בסגנון שמרני ועתיק יותר. הוא מסתייע בכך שספרים כדוגמתיואל,יונה,איוב,רות, מאובחנים ככתובים בעברית המקראית הקלאסית, בעוד לדעת חוקרים רבים, נכתבו גם הם בתקופה הפרסית.[14]
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 | פורטל השפה העברית | ||
 | פורטל תנ"ך | ||
Gesenius' Hebrew Grammar| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון:מילים שהופיעו לראשונה בלשון המקרא ואינן שגורות כיום |
| ערך מילוני בוויקימילון:עברית מקראית |
| טקסט בוויקיטקסט:מאמרים על לשון המקרא |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:עברית מקראית |
פרק 10 – דבר היום: אהבה זרה – על מילים זרות בשיר השירים בפודקאסטדברי הימים בהגשת אילן אבקסיספרק 23 – דבר היום: משה ופנחס אוכלים אבטיח – על מילים מצריות בעברית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיספרק 27 – דבר היום: בפרדס ליד הקיוסק – על מילים פרסיות בעברית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיספרק 32 – דברי הימים: החוגר מתהולל ויוצא מהאף – על ביטויים וניבים מהמקרא. חלק א' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיספרק 34 – דברי הימים: החוגר מתהולל ויוצא מהאף – על ביטויים וניבים מהמקרא. חלק ב' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיספרק 99 – דבר היום: סימפוניה לפסנתר – על מילים יווניות בעברית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס| היסטוריה שלהשפה העברית | ||
|---|---|---|
| ||
| פורטל השפה העברית |
.png)