שם השפהעברית פירושו "לשונו של עֵבֶר",[1] ונגזר מהשם של הדמות המקראיתעֵבֶר, אביהם הקדמון של עמים רבים, בהםעם ישראל. לפי המסורת היהודית,[2] עבר סירב לקחת חלק בבנייתמגדל בבל, ועל כן הוא וצאצאיו לא נענשו על בניית המגדל, ושפתם לא נתבלבלה. על-פי מיתוס זה, עבר שימר את השפה האוניברסלית המקורית – העברית.
...אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הָפַּלָּגָה ונשאר הוא וקרוביו בלשוןעֵבֶר, אבי אביו, ולזה נקרא עִבְרִי... ...כי כל הלשונות אשר היו לפניהם חמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה ונפלגה בבבל בימיפֶּלֶג...
המושג "עברי" נזכר שלושים וארבע פעמים בתנ"ך ככינוי לבני ישראל, אולם לא כשפה.[4] במקרא, שמה של שפתם של העברים מכונה "יהודית",[5] וגם בשם "שפת כנען".[6] ייתכן שהשם 'יהודית' היה רק שם הניב שדובר בממלכת יהודה או באזורירושלים, להבדיל מהניב של ממלכת הצפון,ממלכת ישראל (אם כי גם לפי תאוריה זו, מדובר בסך הכול בשני ניבים שונים של אותה שפה, ולא בשתי שפות שונות).
המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקוריווני מןהמאה ה-2 לפנה"ס.[7] המקור הוא נכדו שלבן סירא שכותב בהקדמה לתרגום החיבור של סבו ליוונית שבוצע על ידיו כי:
לכן מתבקשים אתם לקרא את הקריאה ברצון ובתשומת לב, ולסלוח אם נראה שלא הצלחנו במילים ידועות שעמלנו באהבה לתרגם אותן, כי הנאמרים בעברית אין כחם שווה כשהם מועתקים ללשון אחרת.
—משה צבי סגל,ספר בן סירא השלם, עמ' א. לנוסח המקור ביוונית ראוכאן
הניב התנ"כי מכונה "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית.
בברית החדשה משמש המונח "עברית" כשם לשפה הארמית שדוברה על ידי ה"עבריים" (תושבי עבר הנהר) בארץ ישראל, אולם בספרותחז"ל משמש מונח זה רק לעברית (המשנאית).[12]
בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רובהספרים החיצוניים ורובהמגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוילשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוףהמאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים בלבד לאחר חתימת המשנה, כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית, כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, עברית.
פרק ל' בספר יחזקאל, מכתב-ידבודליאנה Or. 62. הטקסט הופק על ידי מלומדים נוצרים באנגליה בסביבות 1210, ולעברית נלווים תרגום ופרשנות בלטינית.
עדהמאה ה-19, ראשית ימיהתנועה הציונית, מעמדה של העברית בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה והיא שימשה בעיקר כשפת כתב ולמטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות, כגון פילוסופיה,ספרות,מדע ורפואה. עובדה זו הגנה על העברית מתהליכי הרס שאירעו לשפות עתיקות אחרות.[13] מסוףהמאה ה-18, עם צמיחתתנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור שלהיישוב העברי בארץ ישראל.אליעזר בן-יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ.על פי עדותו, בזמן עלייתו לארץ ישראל, הקהילות היהודיות השונות בירושלים דיברו בתוכן בלשונותיהן, אולם כאשר בני קהילות שונות היו צריכים לדבר זה עם זה, נאלצו לדבר "בלשון הקודש", ובשיחות-חולין אלו גם האשכנזים השתמשו בהברה הספרדית.[14]במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית. עם כינון שלטוןהמנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערבהקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית שלהיישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
כיום יש כ-9 מיליון[15] דובריעברית ישראלית, רובם המכריע גרים בישראל. כ-5,300,000 (נכון לשנת2009) הם דוברים ילידיים (כלומר, שעברית היאשפת-אמם)[16] והשאר משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היאהשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד מיוחד גם לשפה הערבית, וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמתהאקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה:האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוחחוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. עיסוקו בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכלליתחביר, המחייבים להלכה אתמוסדות המדינה ואתמערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90 יצרה מספרמילונים ומאגרימידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשיםאסמכתות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.
לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שניניבים – יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עםהעדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו שלוש דרכי הגייה עיקריות: אשכנזית, ספרדית ותימנית (יש המציינים גם הגייה עיראקית). עם החייאת השפה,בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם.
בשל התחייה המאוחרת של השפה העברית, אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל (עברית ישראלית). אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפיעדות יהודיות שונות (אתנולקטים). אולם, שוני זה מתבטא בעיקר בפונולוגיה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. עיקרי שוני זה הם בהשפעה ספרדית-תימנית על ההגייה המקובלת. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול יחסית. ישנו שוני בולט בין עברית ישראלית מודרנית ללשון הקודש הליטורגית המסורתית. ההגיה היא המאפיין הבולט השונה מן ההגייה הישראלית המקובלת, אבל קיים שוני משמעותי גם באוצר המילים, הניסוח, התחביר, הדקדוק, הניקוד והפיסוק. בחוגים חרדיים מסוימים קיימת הקפדה יתרה לשמר את הלשון הרבנית, גם לצורכי חול, והתנגדות חריפה לעברית המודרנית.
ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצא בזה מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים בין קבוצות, אשר עשויים להתפתח לניבים של ממש.
ביהודה ושומרון (וברצועת עזה בעת שנשלטה בידי ישראל) העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל, הלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ביהודה ובשומרון שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי", המשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.
המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה, הנקרא "פרנק-ריהל" (על שם מפתחיו), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות גורמת להן להיראות דומות זו לזו, ובפרט מקשה על ההבחנה בין צמדי האותיותא-צ,ג-נ,ב-כ,ו-ז,ח-ת,ד-ר.
הכתב העברי המקובל בכתבי יד
בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים בעברית גםכתב עברי רהוט, המשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילותיהודיותאשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, מכונהכתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיותהספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו שלרש"י. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יום-יומיים לא עלו יפה. עד היום פרשנות רש"י ופרשנויות נוספות על התנ"ך והתלמוד נדפסות ונלמדות בכתב זה. עם זאת, ניתן לזהות מעבר לכתב המרובע בטקסטים שמיועדים להיות נגישים גם לקוראים שלא הורגלו לקריאה אינטנסיבית בכתב רש"י.
בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעותניקוד.סימני הניקוד המקובלים כיום, אשר מופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה ה-7, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גםסוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה, ובכל תפוצה, הגו אותה היהודים באופן אחר. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית שלירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היויהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית ניכרת בעברית המודרנית וכלפחות שני מיליוןיהודים אשכנזים בכל העולם עדיין משתמשים בהגייה האשכנזית לצורכי לימוד ותפילה בעיקר, הרבה מהם משלבים אוצר מילים של אלפי מילים השלובות בתוך היידיש ובאותם המילים השימוש נפוץ המיוחד וההגיה היא אשכנזית, אך מקצתם גם משתמש בלשון הקודש בהגיה אשכנזית ללא יידיש לדיבור יום-יומי במקרים מסוימים (כגון בעתתענית דיבור,שבתות וכדומה).
מצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן. חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25. בעברית מקראית שׁ ימנית, שׂ שמאלית ו-ס מייצגות שלוש פונמות נפרדות; למשל,הסט המינימלי שָׁר – שָׂר – סָר מבחין ביניהן (ההגייה הקדומה המשוערת של מילים אלה היא שָׁר /ʃar/, שָׂר /ɬar/, סָר /sar/). אולם, עם הזמן התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ (/ɬ/) והתמזגה עם ס (/s/).תרגום השבעים מרמז שבדומה לאות שי"ן, שייצגה במקרא שתי פונמות, גם האותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא שתי פונמות כל-אחת: חי"ת ייצגה את /ħ/ ו-/x/, ועי"ן ייצגה את /ʕ/ ו-/ɣ/. הפונמות /x/ ו-/ɣ/ אבדו לפני המצאת הניקוד – התמזגו עם /ħ/ ו-/ʕ/, בהתאמה – אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בהמשך או במקביל, אולי בהשפעת הארמית, הן הופיעו מחדש בעברית, הפעם לא כפונמות נפרדות אלא כאלופונים של כ"ף וגימ"ל, בהתאמה.
דוגמה להשתנות פונמית מאוחרת יותר שהתרחשה בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית הקלאסית, כפי שמשתקפת בניקוד הטברני, כּ ו-כֿ הן שניאלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ. לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה – כלומר אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראודגש קל). בעברית המודרנית, לעומת זאת, כבר אין מדובר בזוגות של אלופונים אלא בפונמות נבדלות. הפונמות הללו אומנם מתחלפות זו בזו במילים כמו "תוף – תופים", אבל החילופים ביניהן שייכים למורפולוגיה של השפה ולא לפונולוגיה שלה.[דרוש מקור][דרושה הבהרה] ניתן להשוות זאת למילים delete ו-deletion באנגלית, שהקשר ביניהן ברור לדוברי השפה על אף שהאות t מייצגת בכל אחת מהן פונמה שונה.
באוזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה. דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את המרחק בין הפונולוגיה של העברית החדשה ובין זו של העברית הקלאסית[דרושה הבהרה]: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.
מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחרתחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותה של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.
בהמשך או במקביל להתפצלות של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נפרדות, חלקן גם התמזגו עם פונמות אחרות. כּ התמזגה עם ק כפי שמדגים זוג ההומופונים (מילים שונות שנהגות באופן זהה) "כֹּל" + "קוֹל", כֿ התמזגה (אצל רוב הדוברים) עם ח כפי שמדגים זוג ההומופונים "שמחנו" + "סמכנו", ו-בֿ התמזגה עם ו עיצורית כפי שמדגים זוג ההומופונים "צב" + "צו".
לשפה העברית ישמורפולוגיה טיפוסית של שפה שמית. המאפיינים העיקריים הם ריבוינטיות לכל מילה (בפרט לפעלים), נטייה לא-רציפה (כלומר בסיס המילה משתנה בנטייה, ולא רק המוספיות), ושינויים רבים בתנועות לעומת יציבות של העיצורים.
מקובל לתאר יצירה של מילים בשפות שמיות, בכלל זה בשפה העברית, כתהליך של הרכבתשורש ומשקל. השורש הואמורפמה, שהיא סדרה של 3–4 (לעיתים נדירות:חמש אושש) אותיות; המשקל הוא סדרה דומה של תנועות ואלמנטיםפרוזודיים (לפעמים נצמדות אליו גם מוספיות). באמצעות שילוב התנועות והאלמנטים הפרוזודיים בין עיצורי השורש נוצרת מילה. לדוגמה, הרכבת השורש כ-ת-ב על המשקל מִ-םְםָם יוצרת את המילה: מִכְתָב ("מִ" היא מוספית, לצורך תיאור המשקל מציינת כאן האותמ"םסופית עיצור כלשהו). בדרך-כלל, למילים שנגזרות משורש אחד ישמשמעות דומה, אולם יש לכך חריגים רבים.
לשורשים ולמשקלים אין קיום בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, ולעיתים קרובות בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-מ" (כיום מקובל להתייחס לשורשים האלה כשורשים תלת-עיצוריים: ב-ו-א, ק-ו-מ). כמו כן, העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף.
בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך שלהֶלְחם בסיסים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.
השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות. בשפתיידיש, ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה ומשמשת עד היום קהילות חסידיות רבות, ושמקורה באחד הניבים שלגרמנית, ישנן מילים רבות ששאולות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והיא משתמשת בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות – למשל, האותע' משמשת לסימון התנועהe. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אֱמֶת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס".[17]בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח"בשבע שגיאות (כלומר: "נאָוײעך" במקום "נח"). השפהלאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטיליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר בכתב רש"י (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות).ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבומורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי.
הארמית והערבית נחשבות שפות אחיות לעברית מהן אף ניתן להבין ביטויים בעברית בדיוק יתר.
שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרךתרגומי המקרא והשפעת המקרא על הקוראן. המילה "שַׁבָּת", למשל, נפוצה בלשונות העולם כשמו שלהיום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גםשמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. שתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו"הללויה" – מילים המסיימותתפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר. מילים עבריות נוספות חדרו לשפות לועזיות בזכות הופעתן בתנ"ך (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'שיבולת'=Shibboleth כמציינת אמצעי סינון וזיהוי של בני קבוצה ידועה) או בתיווכם של דוברי עברית/יידיש (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'מבין'=MAVEN כמציינת אדם בעל ידע וניסיון בתחום ספציפי). ברשימת מילים בגרמנית שמקורן בעברית אפשר לעמוד על גלגולי השפעה עקיפה ורחוקה עוד יותר של חדירת מילים עבריות בתיווכם של דוברי יידיש, כי במקרים אלה נשתבשה הגייתן ואף השתנה מובנן המדויק עם המעתק שלהן לשפה המאמצת.
על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהןנברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
לפיריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבהנגלהאלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימימגדל בבל (דור הפלגה). אז אלוהים בלבל את הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולםעֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכןנקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית.
הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות, פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.
בארצות הברית מספר דוברי העברית מגיע ל־212,747 בקירוב. בקרביהדות ארצות הברית כ-50% העידו כי הם קוראים בעברית, לעומת בין 10% ל-12% שהעידו כי הם דוברים את השפה.[18]
החל מ-6 בינואר2005 השפה העברית היא שפת מיעוט מוכרת בפולין.[19] מספר אוניברסיטאות ברחבי העולם (כמוייל), מחשיבות את העברית כשפה קלאסית, הנלמדת במסגרתהלימודים הקלאסיים של תלמידי השנה הראשונה. גם בדרום אפריקה העברית היא שפת מיעוט.
^כינוי זה מופיע בספר ישעיה:”בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן” (פרק י"ט,פסוק י"ח) לפי ההקשר הכוונה לשפה שדוברה בפי בני דת משה
^בהקדמה לספר מציין הנכד את תחילת עבודתו "בשנת 38 לאורגטס המלך", מקובל לזהות אותו כאאורגטס השני, המכונה "פוסקון", המלך השמיני מבית תלמי, שתקופת מלכותו הייתה במאה השנייה לפני הספירה.
^אברהם יערי,זכרונות ארץ ישראל, חלק ראשון, מבוא עמ' 31; פרק לו: תחית הדיבור העברי, מזכרונות אליעזר בן־יהודה, עמ' 338. לדברי בן־יהודה, הוא שמע על כך ב-1881, ערב עלייתו לארץ, מפיו שלאברהם משה לונץ, והדברים הללו חזקו את אמונתו "באפשרות תחיית הלשון בארץ ישראל".
.png)