ג'ון גרירסון, מחנך סקוטי שלמד תקשורת המונים בארצות הברית, מוכר כְזה שטבע את המונח "סרט דוקומנטרי" באמצעשנות ה־20 של המאה ה־20, בהשראת המילה הצרפתית "documentaire". עם זאת סרטים תיעודיים הופיעו עוד קודם לכן. סרטונים עוד מראשית ימי הקולנוע שימשו לתעמולה, למשל ברוסיה של ימיהמהפכה הבולשביקית[1], ונתפסו באותה עת כאותנטיים[2]. בשנת1922 הציג הבמאי האמריקנירוברט פלאהרטי את ננוק מהצפון, תיעוד של חיי האסקימואים המבוסס על התבוננות אישית – יצירה שהייתה לאב הטיפוס של סרטים דוקומנטריים רבים[1].
בשנות ה־30 תעשיית הקולנוע הבריטית החלה לטפח נישה קולנועית של יצירות תיעודיות שהשפיעו על התפתחות הקולנוע העולמי. החל מתקופה זו הובילו הבריטים את התעשייה התיעודית למשך מספר עשורים. במלחמת העולם השנייה ממשלות שונות משני צידי הקרב הפיקו סרטים תיעודיים חינוכיים במטרה להסביר מדוע הם נלחמים[1].
במפנההמאה ה־21, התפוצה הרחבה והזמינות של מצלמות וידאו באמצעות טכנולוגייתטלפונים חכמים למשל, הגבירה משמעותית את כמות התכנים הקיימים ובהתאמה הגבירה את היכולת להשיג תכנים תיעודיים. מגמה זו הגבירה את התפוצה של יצירות תיעודיות בעשורים האחרונים[3].
צילום בזמן אמת –צילום האובייקט הנבחר בזמן פעולתו, לדוגמה: סרט תיעודי העוסק בחייו של אדם מפורסם, (סגנון הידוע בשם "נעלי בית") יצלם את אותו אדם בסביבתו הטבעית כשהוא פועל בסביבה זו בלי להתייחס למצלמה.
שחזור – צילום מציאות באופן יזום, באופן הזה דומהלמשחק. על האובייקט הנבחר לשחק את עצמו, כך לדוגמה אם הסרט אמור לתאר את חייו שלאצן יתבקש האצן לרוץ בשביל הצילום.
סרט מסה (מלשון "מסה") – סרט דוקומנטרי המוצג כ"מאמר קולנועי" באופן "מודע לעצמו", שואף לתאר את המציאות, אולם מטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון, ומכיל פרשנות סובייקטיבית של היוצרים[4][3]. החל משנות ה־80 הפך לסוג מרכזי של סרטים תיעודיים ברחבי העולם[3].
סרטי טבע – סרטים המציגים את הטבע והחיים בו כפי שהם מתרחשים לעיני המצלמה.
דוקו-אקטיביזם – סרטי תעודה שבהם היוצר לא רק מתעד את המציאות, אלא גם מנסה לשנות אותה ומתעד את הניסיון לשינוי ואת ההשלכות של ניסיונו.
סרט תיעודי מונפש –הנפשה המוגשת בסגנון תיעודי. זוהי סוגה המטשטשת את גבולות הבדיוני בתוך היצירה התיעודית[5].
שוקומנטרי/מונדו – סרטי תעודה המתייחסים לנושאים שהם בבחינתטאבו, במיוחד בכל הנוגע למין או למוות, ומביאים אותם בצורה סנסציונית, לרוב באמתלה של תיעוד מנהגיהם של עמים נידחים ברחבי העולם. סרטים אלה מכונים כך על שם הסרט האיטלקי "מונדו קאנה" מ-1962, שהיה חלוץ בסוג זה של סרטים.
רוקומנטארי – תיעוד מסע הופעות של להקה או זמר. לדוגמה ראו "this is us" של להקת הבנים המצליחהוואן דירקשן או ראו גם "wonder" של הזמרשון מנדס.
עדשנות ה־30 של המאה ה־20, נתפסו הסרטים התיעודיים כתיעוד אובייקטיבי של המציאות[2]. לעיתים נוצלה תפיסה זו לרתימת הסרטים התיעודיים לצורכיתעמולה[1]. מגמה זו השתנתה בהדרגה החל משנות ה־40 עם התפתחות הסוגה והתרבותן של יצירות בהן לוקחים היוצרים יותר חופש אמנותי[2]. עם השנים התפתחו גם סוגים היברידים, תיעודיים למחצה, והגבולות בין הסוגות הטשטשו[5].
הגבול – עד כמה מותר ליוצרים לשנות את הסיפור המקורי – מטושטש. המחזאימוטי לרנר טען כי יש הצדקה לשינוי פרטים בסיפור כאשר אלו יכולים ללמד את הצופים על המציאות טוב יותר מאשר המציאות המקורית. לעיתים ישנם פרטים אשר לא ידועים, ודרושים לצורך יצירת רצף אירועים בהיר עבור הצופים – דוגמת כוונותיהן ורצונותיהן של אנשים המוזכרים בסרט, ולעיתים היוצרים הם אלו שמשלימים פערי מידע אלו על פי הבנתם[6].
מאז מפנה המאה ה־21 התפתחו סוגות המותחות עוד יותר את הגבול בין תיעוד אותנטי לבדיוני, דוגמתהסרטים התעודיים המונפשים. לעיתים משמשת ההנפשה כניסיון להשלמה אותנטית של פערים שלא ניתן להציג, דוגמת ראיון עם אדם בו מוצגת הנפשה של מה שהוא מתאר, או המחשה לדעותיו של אדם. חלק מיוצרי הסוגה מאמינים כי באופן זה היצירה עשויה דווקא להעשיר את המימד הריאליסטי שלה, מכיוון שהיא מציגה עוד נדבכים שלנפש האדם[5]. הפרופסור לקולנוע, טימוטי קוריגן, רואה בסרט התיעודי דיאלוג בין היוצרים לבין המציאות[2]. בדיאלוג זה, לעיתים הדיוק האותנטי חשוב פחות לקהל הצופים לעומת אספקטים אחרים של היצירה[5].
סרטים הלוקחים את הבדיוני צעד נוסף קדימה ומכניסים במכוון אלמנטים לא מציאותיים לתוך יצירות תיעודיות נקראיםדוקופיקשן(אנ')[5].
