המערכת המשפטית של סקוטלנד נותרה עצמאית מזאת של אנגליה,ויילס וצפון אירלנד, ולה עצמאות שיפוטית בתחומי חברה ומשפט אישי. המשכיות קיומם של מוסדות חוק, חינוך ודת עצמאיים ונפרדים בסקוטלנד תרמו לביסוס התרבות והזהות התרבותית העצמאית של סקוטלנד מאז האיחוד של 1707.
פירוש השם בלטינית הוא "ארץ הגאלים". המילה "סקוטיה" בלטינית מאוחרת התייחסה בתחילה לאירלנד. במאה ה־11 לכל המאוחר החל המונח לקבל את המשמעות של סקוטלנד של היום (צפונה לנהרפורת', עמוק בתוך סקוטלנד של היום), במקביל למונח "אלבניה" או "אלבני", הנובעים מהשם הגאלי "אלבה". השימוש במונחים "סקוטי" ו"סקוטלנד" לכל סקוטלנד של היום החל להיות נפוץ רק בסוף ימי הביניים.
התיישבות אדם ראשונה בסקוטלנד החלה בתוםתקופת הקרח האחרונה, לפני כ־10,000 שנה. בשנים הבאות החלה להתבססהתרבות הקלטית באזור, כמו גם בחלקים אחרים של האי הבריטי. מתקופה זו ידוע מעט על שהתרחש בסקוטלנד, כאשר ההיסטוריה המתועדת של חבל ארץ זה מתחילה למעשה רק עם הגעתה שלהאימפריה הרומית לבריטניה,במאה הראשונה לספירה. הרומאים אשר התבססו בדרום האי, בעיקר באנגליה של ימינו, התקשו להשלים את כיבושה של בריטניה עקב מאבקים בלתי פוסקים עם אוכלוסיית סקוטלנד. ידועים במיוחד עבור הרומאים היו הפיקטים – אוסף של שבטים סקוטיים אשר הרבו להילחם בלגיונות הרומאיים. עקב הקיפאון בהתקדמות צפונה החלה האימפריה הרומית בונה בשנת 122 לספירה אתחומת אדריאנוס – חומה אשר תחמה את גבולה הצפוני ביותר של האימפריה. בכך, ויתרו הרומאים על כיבושה של סקוטלנד, וזו נהנתה מחירות מעול שלטון זר גם במאות השנים הבאות.
האוכלוסייה הסקוטית הייתהשבטית במיוחד, כאשר גם בראשיתימי הביניים לא כללה ישויות מדיניות משמעותיות. בין המאות השישית והשביעית לספירה, התקיימה בחופיה המערביים של סקוטלנד ובצפון מזרחאירלנד ממלכתדאל ריאטה, אשר היוותה התאגדות של שלושה שבטים שונים באזורים אלו. במאה השביעית הגיעה לראשונה גם הנצרות לסקוטלנד, אשר הופצה באזור על ידי מסיונריםאירים. בתקופה זו סבלה סקוטלנד מפיצול רב וממאבקים פנימיים. פיצול זה הגיע לסופו רק עם התגברות הפלישות הוויקינגיות ממזרח והתבססות האנגלו-סקסונים מדרום, דבר אשר הביא לזניחת המאבקים הפנימיים בסקוטלנד לטובת איחוד מדיני במסגרתממלכת סקוטלנד, אשר הוקמה בשנת 843 לספירה.
כממלכה, ידעה סקוטלנד התחזקות מסוימת אשר קיבעה אותה ככוח מרכזי באזור. עם זאת, מצב זה לא האריך שנים, והתעצמותה שלממלכת אנגליה מדרום החלישה את סקוטלנד יותר ויותר. החל מהמאה ה־11, וביתר שאת במאות ה־13 וה־14, גברו המחלוקות הפנימיות בסקוטלנד, דבר אשר מונף על ידי ממלכת אנגליה לסדרת כיבושים אנגליים בדרום סקוטלנד. למרות תבוסות לא מעטות ידעו הסקוטים גם לא מעט ניצחונות, ולמעשה הצליחו לבסוף לבלום את האנגלים בצורה מסוימת. המאבק בין האנגלים לסקוטים הגיע לסופו לקראת שלהי המאה ה־16 כאשר בשנים שלאחר מכן התאחדו שתי הממלכות בקשרי נישואין. בשנת1603 הפך המלך הסקוטי, ג'יימס השישי, לג'יימס הראשון, ירש את הכתר באנגליה ולמעשה שלט בשתי הממלכות במקביל. עד מהרה הפך איחוד אישי זה לידי איחוד מדיני גמור. ב־1 במאי 1707 התאחדו הממלכות תחת כתר אחד ויצרו אתממלכת בריטניה הגדולה, שמאוחר יותר הפכה לממלכת בריטניה הגדולה ואירלנד, ובסוף לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, כפי שהיא מוכרת כיום.
מאז המאה ה־17 ידעה סקוטלנד תמורות רבות, אשר כולן אירעו על רקע השתלבותה בממלכה המאוחדת. היה לסקוטלנד תפקיד חשוב בממלכה, אך עם זאת שולי ביחס לאנגליה, אשר הפכה למדינה הדומיננטית בממלכה. במהלך תקופת ההשכלה הסקוטית והמהפכה התעשייתית במאות ה־18 וה־19, סקוטלנד הפכה לאחד ממרכזי הכוח המסחריים, המדעיים והתעשייתיים החשובים ביותר באירופה. לאחרמלחמת העולם השנייה התעשייה הסקוטית ירדה מגדולתה וסקוטלנד כולה ידעה שנות מיתון מתמשכות. עם זאת בעשורים האחרונים נהנתה סקוטלנד מרנסאנס תרבותי וכלכלי, המונע בחלקו הגדול על ידי מגזרי הבנקאות והשירותים הפיננסיים שקמו לתחייה. תרמה לכך גם תעשיית קידוחי הנפט והגז בים הצפוני. בשנים אלו ידעה גם הלאומיות הסקוטית פריחה מחודשת, אשר בשנת1999 הביאה גם לאוטונומיה מסוימת של סקוטלנד: הפרלמנט הסקוטי שפוזר בשנת 1707 הוקם מחדש באדינבורו והוסמך לשלוט על חלק מענייניה הפנימיים של המדינה.
סקוטלנד מהווה דוגמה טובה למערכת פוליטית רב־מפלגתית. בפרלמנט הסקוטי מובילההמפלגה הלאומית הסקוטית, מפלגת מרכז־שמאל התומכת בהתנתקות של סקוטלנד מבריטניה ובעצמאות מדינית. נכון להיום היא מחזיקה ב־65 מתוך 129 חברי הפרלמנט הסקוטי, ומהווה את עיקר הממשלה המקומית. מפלגות אופוזיציה כוללות בעיקר מפלגות המתנגדות לפרישתה של סקוטלנד מהממלכה המאוחדת –מפלגת הלייבור הסקוטית (מרכז־שמאל),המפלגה השמרנית הסקוטית (מרכז־ימין),המפלגה הליברל־דמוקרטית הסקוטית (מרכז), ומפלגת הירוקים הסקוטית (שמאל,איכות סביבה). בחירות מתקיימות אחת לארבע שנים, כאשר 73 חברים נבחרים בשיטה של ייצוג אזורי, ו־56 הנותרים נבחרים בשיטה של ייצוג ארצי־יחסי.
הנושא המרכזי שעמד על הפרק בתחילתהמאה ה-21 בפוליטיקה הסקוטית הוא שאיפתם של סקוטים רבים לאוטונומיה ואף לעצמאות מלאה מבריטניה. החברה הסקוטית חצויה בשאלה זו.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 חלה עלייה הדרגתית בכוחם של הסקוטים שביקשו מידה הולכת וגוברת של ביטויישלטון עצמי. בשנת1979 התקיים משאל עם בנוגע לאפשרות כינונו של פרלמנט סקוטי שיזכה לסמכויות בנושאי פנים. בהחלטה על כינון משאל העם נקבע שלאישורו יש צורך ב־40 אחוז מכלל קולות בעלי זכות ההצבעה. במשאל העם שנערך זכו התומכים בכינון הפרלמנט ב־33 אחוז מהקולות, 31 אחוז התנגדו, והשאר לא הצביעו. ההצעה נפלה.
בשנת1997 התקיים משאל עם נוסף באותו נושא. הפעם ידם של תומכי הפרלמנט הסקוטי הייתה על העליונה והם זכו לרוב של 74 אחוז מהקולות. כתוצאה מכך החל התהליך של האצלת סמכויות מהשלטון המרכזי בלונדון לשלטון המקומי בסקוטלנד. בשנת1999 הוקם באדינבורו פרלמנט מקומי סקוטי בו 129 נציגים, ולו סמכויות רבות בענייני חקלאות, חינוך, סביבה, בריאות, שלטון מקומי ומשפט. בפרלמנט הבריטי שבלונדון יש לסקוטלנד נציגות של 59 מושבים – ככלל, בהתאם לגודלה היחסי בממלכה.
בשנת2011 זכתה המפלגה הלאומית הסקוטית ברוב בפרלמנט של סקוטלנד, ובעקבות יוזמתה ב־18 בספטמבר2014 הצביעו תושביה במשאל עם על הקמת מדינה סקוטית עצמאית. מתנגדי העצמאות הסקוטית זכו במשאל העם ברוב של 55% לעומת 45%, וסקוטלנד נשארה חלק מהממלכה המאוחדת.[2]
סקוטלנד גובלת מדרום באנגליה, ובשאר עבריה יש לה חופים ארוכים ומפורצים לאוקיינוס האטלנטי: בים הצפוני ממזרח ובים האירי ממערב. לצד היבשת המרכזית, מול חופי סקוטלנד משתרעים יותר מ־790 איים בגדלים שונים, ורבים מהם מאוגדים בשלושקבוצות איים מרכזיות:האיים ההברידיים מול חופיה הצפון מערביים ואיי שטלנד ואורקני מול חופיה הצפון מזרחיים.
אדינבורו, בירת המדינה והעיר השנייה בגודלה בה, הייתה מרכזההשכלה הסקוטית במאה ה־18, בה הפכה סקוטלנד לאחד ממרכזי הכוח המסחריים, האינטלקטואליים והתעשייתיים של אירופה.
גלאזגו, העיר הגדולה ביותר בסקוטלנד, הייתה בעבר אחד ממרכזי התעשייה החשובים בעולם. השטח הימי של סקוטלנד כולל שטחים גדולים בים הצפוני ומצפוןהאוקיינוס האטלנטי ובהם נמצאותעתודות הנפט גדולות, מהמשמעותיות באיחוד האירופי. בעקבות כך, עלו לגדולה ערים כגוןאברדין, העיר השלישית בגודלה בסקוטלנד, הנקראת גם "בירת הנפט של אירופה".
מפה טופוגרפית של סקוטלנדברחבי סקוטלנד הרים רבים. בתמונה: ההרבן נוויס הגבוה בסקוטלנד ובבריטניה כולה, המתנשא לגובה של 1,344 מטר
סקוטלנד היא חלק מן הממלכה המאוחדת, כלכלתה משולבת היטב באיחוד האירופי והיאמייצאת מוצרים רבים למדינות האיחוד. מלבד מצבורי נפט גדולים בים הצפוני שחיזקו את כלכלתה, הייתה סקוטלנד אזור מתועש מאוד למןהמהפכה התעשייתית. נפוצה בה בעיקר התעשייה הכבדה:פלדה,ספנות וכרייתפחם. בעשורים האחרונים התפתחה תעשייתהיי־טק, שהחליפה במידה רבה את התעשיות הכבדות המסורתיות. גם ענף השירותים הפיננסים מפותח, והבירה אדינבורו נחשבת לאחד המרכזים הפיננסיים הגדולים באירופה. ענף התיירות בולט בכלכלתה של סקוטלנד. ענף מרכזי נוסף הואחקלאות: בצפון המדינה מגדליםשיבולת-שועל, ממנה מכינים מאכלים סקוטיים מסורתיים שונים, ושעורה, ממנה מייצרים את הוויסקי הסקוטי במבשלות ברחבי המדינה. הוויסקי הסקוטי נחשב כעומד בשורה אחת עם הוויסקי האירי והוויסקי האמריקאי, בעיקר בזכות הסינגל מאלט. סקוטלנד היא יצרנית הוויסקי הגדולה בעולם ובכמעט בכלפאב או מסעדה אפשר למצוא ויסקי תוצרת סקוטלנד. ביישובים שליד הים עוסקים בדיג, בעיקר שלסלמון סקוטי. בחוות מגדליםחזירים,צאן ובקר לתעשיית הבשר.
בסקוטלנד אמנם נעשה שימוש במטבע הכל-בריטי, המכונה פאונד או ליש"ט (לירה שטרלינג), אך יש לה גם שטרות ומטבעות ייחודיים משלה, כגון שטר של לירה אחת. אף על פי שלכאורה מותר השימוש בשטרות ומטבעות אלה מחוץ לגבולות סקוטלנד, הם עדיין פופולריים בעיקר בין גבולותיה.
קיימים גם כמה סמלים וחפצים סמליים נוספים, רשמיים ובלתי רשמיים, כולל הקוץ הסקוטי,[3] הסמל הצמחי הלאומי הסקוטי,הצהרת אברות'(אנ') (הצהרת העצמאות הסקוטית מ־6 באפריל1320), הבד המשובץ המסמל משפחה סקוטית ייחודית, ודגל האריה הפראי.
אף על פי שאין המנון רשמי לסקוטלנד,הפרח הסקוטי מושמע באירועים כמו משחקיכדורגל ורוגבי שבהשתתפות נבחרת סקוטלנד, ומ־2010 הושמע גם במשחקיחבר הלאומים הבריטי לאחר שנבחר ברוב מכריע על ידי הספורטאים הסקוטים.
יוםאנדראס הקדוש,30 בנובמבר, הוא היום הלאומי, אף על פי ש"ליל ברנס" (ציון יום הולדתו של המשורר הלאומי הסקוטירוברט ברנס ב־25 בינואר) יותר מקובל, במיוחד מחוץ לסקוטלנד. ב־2006 הוכרז 30 בנובמבר כיום חופשה לאומי רשמי על ידי הפרלמנט של סקוטלנד.
נכון לשנת2024, חיים בסקוטלנד 5.5 מיליון איש. האוכלוסייה גדלה בקצב ממוצע של 30,000 נפשות בשנה – זאת בעיקר הודות להגירה. אחוז הילודה בסקוטלנד נמוך, 1.25 ילדים לאישה בממוצע.תוחלת החיים עומדת על כ-78 שנים בממוצע.
הסקוטים האתניים מונים כ־89% על־פי מפקד האוכלוסין האחרון. 4% הםוולשים, 2%אנגלים. המהגרים הלא אירופאיים מונים כ־2% מהאוכלוסייה, ומתגוררים בעיקר בבירה.
ברחבי העולם מתגוררים קרוב ל־25 מיליון איש שלהם שורשים סקוטיים, באופן חלקי או מלא. בעידן המודרני היגרו מיליונים מסקוטלנד למדינות אחרות. רבים מהם היגרו לאמריקה הצפונית. ראש הממשלה הראשון שלקנדה,ג'ון אלכסנדר מקדונלד נולד בסקוטלנד.
בסקוטלנד כולה התגוררו בשנת2022 קהילה זניחה של כ־5,847יהודים בלבד, רובם בעירגלאזגו, אם כי גם בעיר הבירהאדינבורו ניתן למצואבית כנסת פעיל אחד ומעטים במקומות נוספים באזור זה.
המאכל הלאומי בסקוטלנד הוא ההאגיס, תבשיל עשוי חלקים פנימיים שלכבש, וכן הדייסה שנפוצה במרבית ארוחות הבוקר. לצד זאת, ניתן למצוא ברחבי המדינה הבריטיתמסעדות הודיות רבות, ועוף בקארי נחשב לאחד המאכלים השכיחים ביותר בקרב תושביה של סקוטלנד.
.jpg)
.svg)
.svg)
