שם הספר, שופטים, עתיק, ונמצא כבר בברייתא במסכתבבא בתרא, בה מנויים ומסודרים ספרי התנ"ך. השם נובע מהשופטים – מנהיגי העם בעת ההיא, עליהם נסב חלקו העיקרי של ספר שופטים. בשם זה נקרא הספר גם בתרגום השבעים ובשארתרגומי המקרא.
השם שופט, במובנו הרחב, מבטא לא רק את הדנים בין אנשים בעסקי ממונות, אלא גם מושלים ומצביאים, ההולכים בראש צבא עמם כדי להושיעו ולשפוט בינו לבין אויבו. שימוש כזה נמצא במספר מקומות במקרא, למשל בספר שופטים,פרק ג',פסוקים ט'–י':”וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ. וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה.”. גםתרגום יונתן מתרגם את המילה "שופטים" כ"נגידין", כלומר מנהיגים. הפשיטתא מתרגם את שם הספר כ"ספר פרוקי" –ספר מושיעים. שימוש דומה בביטוי "שופט", אפשר לראות גם בשפהפונית, האחות לעברית, בה נקראו המושלים בקרתחדשת וצפון אפריקה "שפט" (ובלטינית: Suffet או Suffete)[1].
את ספר שופטים ניתן לחלק על פי תוכנו לשלושה חלקים עיקריים.
חלק ראשון, המסתיים בפרק ב' פסוק ה', עוסק בנושאהתנחלות בני ישראל בארץ, כהמשך למסופר בספר יהושע. הכתוב מתאר את כיבוש נחלות יהודה ושמעון על ידי שני השבטים ואת חלוקת האדמות. בהנגדה לסיפור זה, מופיע פירוט של שבטים שלא סיימו ליישב את שטחי ארצם ולגרש מהם את השבטים הכנעניים, תושביה הקודמים של הארץ. בסופו של החלק, מופיע קטע תוכחה על ההזנחה של כיבוש הארץ, הנאמר על ידי מלאך ה', העולה אל העם מן הגלגל אל הבוכים.
החלק השלישי, הכולל את הפרקים י"ז–כ"א, כולל שני סיפורים מתחילת תקופת השופטים המשקפים את מצבו הרוחני של העם בתקופה זו, שבה "אין מלך בישראל,איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). הסיפור הראשון, סיפורפסל מיכה, הוא מעשה שלגזל ועבודה זרה, השם ללעג את עובדי העבודה הזרה, ההופכים כסף גנוב לאל, תוך כדי הונאה נוספת, ולבסוף האל עצמו נגנב מהם בכוח הזרוע. הסיפור השני, מעשהפילגש בגבעה, הוא תיאור של ירידה מוסרית, שראשיתה בגילוי עריות וברצח, וסיומה במלחמת אחים, ובהיכחדו כמעט של שבט מישראל. שני סיפורים אלו, מצורפים לספר כנספח, בהקשר לתקופה ולנסיבות.
עם תחילת תקופת השופטים, מעט לאחר תום תקופת הכיבוש וההתנחלות, החלו תהליכים שונים שגרמו לשינויים אזוריים. שארית הכנעני יושב הארץ החלה מתחזקת בעמקים ודוחקת את בני ישראל לכיוון הר אפרים – אזור שלא נתיישב בתקופה הקודמת. אף־על־פי שהיישוב בהר אפרים ובהרי הצפון התחזק, נותרו שבטים רבים כשהם יושבים בעמקים, לעיתים כמעט מעורבים עם תושבי הארץ הכנענים. הקשיים אותם עבר כל שבט לבדו – בין אם בבעיות של הקמת יישובים חדשים או בבעיות ביטחון – גרמו להפחתת הקשר בין השבטים, דבר שמנע התארגנות לפעולות מתואמות ואף הפחית את הסולידריות בין השבטים, כפי שהתגלה למשל במלחמת סיסרא. באזורים מסוימים נוצרה מתיחות בין ישראל לכנעני, ואילו באזורים אחרים נוצרה התקרבות מסוימת שכללהדו-קיום ולימוד מערכיהם ותרבותם של העמים השכנים. חולשה זו של עם ישראל ככלל, הביאה את העמים שממזרח לישראל כעמון,עמלק ומדין לבוא לארץ ישראל לשם ביזה ומלחמה.
בשלב מאוחר יותר, נכנסו לארץ הפלשתים – לוחמים מאומנים בעלי צבאות סדירים שבאו מכיוון הים, לחצו את שבטי ישראל והדפום הרחק משפלת יהודה אל ההר. לעומת הכנעני שהובס פעם אחת ולא חזר יותר, ולעומת עמי המזרח שהיו באים רק לעיתים, היוו הפלשתים איום קבוע על העם, והם הפכו לגורם הצבאי המשמעותי ביותר במאות השנים הבאות. למעשה, עד ימי דוד לא ירד עולם של הפלשתים מצוואר בני ישראל. כנראה, היה האיום הפלישתי אחד הגורמים העיקריים לבקשת העם למנות להם מלך – ובכך גם לבוא תקופת השופטים אל קיצה.
חוקרי המקרא נוהגים לסווג בין השופטים לפי היקף סיפורם:
"השופטים הגדולים" הם המושיעים, אנשי החיל שהצילו את עמם מהאויבים: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, דבורה, גדעון, יפתח הגלעדי, שמשון, ועל פעולותיהם מסופר בהרחבה. תקופות השלום שבאו בעקבות מעשי ישועתם הן במספרים נוסחאיים של דור (40 שנה), חצי דור (20 שנה) או שני דורות (80 שנה).
"שופטים קטנים" (או שופטים רצופים). מכונים השופטים שיש לגביהם הערה ביוגרפית קצרה בלבד (משך כהונתם, משפחתם ומקום קבורתם), ללא סיפור מעשי הישועה שעשו: תולע בן פואה (שופטים י' 1–2), יאיר הגלעדי (י' 3–5), איבצן מבית לחם (י"ב 8–10), אילון הזבולוני (י"ב 11–12), עבדון בן הלל הפִּרְעתוני (י"ב 13–15).
לא ברור אם שמגר בן ענת, ברק בן אבינועם, ואבימלך בן גדעון נחשבו גם כן לשופטים.
בספר שופטים נמצאים כמה מוטיבים עתיקים בתולדות עם ישראל. השאלה אותה שואל העם הוא”וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת” (פרק ו',פסוק י"ג), שייכת לתקופה בה עוד לא ידע העם סבל רב, והיא סמוכה ככל הנראה לתקופת ההתנחלות והניצחונות על עמי הארץ. גם השאלה המופיעה בספר מספר פעמים[2] האם זקוק העם למלך או שלטון קבוע אחר, עדיין לא באה על פתרונה כמו בתחילת ספר שמואל. עם זאת, מהפסוק החוזר על עצמו בחלקו השלישי של הספר”בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה”[3] נראה כי המחבר היה כבר בתקופה בה היה מלך, ככל הנראה בתקופתם שלשאול,דוד אושלמה – מלכים שסביר שכותב הספר יהיה מרוצה משלטונם.
לפיחז"ל,”...שמואל כתב ספרו ושופטים ורות...”[4], נכתב ספר שופטים על ידישמואל הנביא, חותמה של תקופה זו. לדעתם של פרשנים חדשים, כוונת חז"ל בעניין זה כי הספר נכתב על ידי שמואל ותלמידיו, ולאו דווקא על ידי איש אחד.
ספר שופטים נחקר רבות בביקורת המקרא, בין הבולטים בחוקרי הספר ניתן למנות את הפרופסוריחזקאל קויפמן בספרו "ספר שופטים". רבים מהחוקרים ניסו להתחקות אחר מועד ונסיבות חיבורו של ספר שופטים כמקובל בענף של חקר המקרא המכונה הביקורת הגבוהה. בניגוד לספרים אחרים בתנ"ך, דווקא לגבי ספר שופטים קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרים רבים[5] בדבר אופן חיבור הספר[6] והתהוותו. ניתן להצביע על שלוש גישות עיקריות במחקר בדבר הנסיבות לחיבורו:
בעלי הגישה המקדימה את מועד החיבור מצביעים על ראשית תקופת המלוכה בישראל כזמן חיבור הספר. לדידם,בעת ראשית המלוכה בישראל נוצר שבר כתוצאה מהתפרקות החברה השבטית, נוצר על כן צורך להגיב (להצדיק או לשלול) את כינונו של מוסד המלוכה, ולכן, חובר הסברהיסטורי בדמות תיאור התקופה שלפני המלוכה.
הגישה המעט יותר מאחרת, מייחסת את הטריגר לחיבור הספר לחורבן שומרון. לשיטתם, חורבנה של הממלכה החזקה מבחינהצבאית גרר תדהמה בממלכת יהודה,ומשכיליה הגיבו לעניין בחיפוש אחרחטאיםקדומים של תושבי ממלכת ישראל. כחלק מהפקת לקחים זו, בוצעה הרפורמה שלחזקיהו מלך יהודה בפולחן.
הגישה המאחרת ביותר, מייחסת את חיבור עיקר הספרלרפורמה הדיאטרונומיסטית שליאשיהו. הללו מצביעים על הדמיון בין ספר שופטים לספר דברים, בעיקר במונחישכר ועונש. את מיעוט הספר הללו מייחסים לתקופה מאוחרת יותר.
כבשאר המקרים, ישנם גם חוקרים אחרים בעלי תפישות אחרות, אך יחסית מדובר בהסכמה מחקרית יוצאת דופן בענף זה.
לדעת חלק מהחוקרים היחס למלוכה בספר הואאמביוולנטי: מחד סירובו הנוקב שלגדעון לשלטון בהורשה שושלתית וגינויו כחטאדתי (”לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם”) ומאידך הכותרת המסבירה כי:”בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה”. היו שפירשו את שתי השקפות, נגד ובעד המלוכה, כמייצגות שתיאסכולות שונות של מחברים. יש המפרשים את האמביוולנטיות לכאורה בשאלת המנהיגות, כגישה אחת, המציגה מעבר הדרגתי ממנהיגות בידי שמים, למלכות בשר ודם, תוך הכרה הדרגתית בנחיצותו של משטר מלוכה רציף ויעיל, לעומת הדגם המאכזב של המנהיגות של תקופת השופטים[7].
באופן דומה מנתח המחקר את היחס לשבט יהודה: מחד בפרקים הראשונים בני שבט יהודה הם החלוצים ההולכים לפני המחנה בכיבוש הארץ, מאידך במחזור סיפורישמשון הם מהווים גורם שלילי המסגיר את שמשון לפלשתים ובשאר הספר אינם מופיעים כלל. גם כאן מסביר המחקר את נושא על ידי ייחוס קטעים שונים למחברים שונים.
יחס שנוי זה מקבל גםשבט בנימין, בשירת דבורה מוצגים כראשוני המתנדבים למלחמה, ואילו בסיפור כיבושירושלים נכשלים בהורשתה. גם בסיפורפילגש בגבעה הם נתפשים כגורם שלילי, אם כי כלוחמים מעולים. המחקר מספק לכך הסבר בדמות מועדים שונים לחיבור הסיפורים ומציאותפוליטית שונה שהרתה אותם.
ההסברים לאי הורשת כלהעמים הזריםמהארץ מגוונים, בין כעונש לבני ישראל עלחטאיהם, בין כמוקש לנסות בו את בני ישראל (האם ילכו אחריאלוהי העמים או יישארו נאמנים לאמונה באלוהי אבותיהם?), ומסיבות פרקטיות כגוןרכבי ברזל של העמים. ההסבר שמספק לכך המחקר דומה לאלו המפורטים מעלה.
פרשתפסל מיכה מכילה את הסיומת:”וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן, אֶת-הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד-יוֹם, גְּלוֹת הָאָרֶץ”. הכתוב נראה לחוקרים כמכיר אתחורבן שומרון שמתוארך לשנת 722 לפני הספירה. יתרה מזו, השימוש בלשוןעבר מראה כי לא מדובר עלנבואה (אז סביר היה למצוא למשל אתו' ההיפוך בטקסט). הפרשנות המסורתית, לפיה ה"גלות" מתייחסתלנפילה בשבי שלארון הברית נראית לחוקרים כדחוקה.
הכותרת הן שלסיפורפילגש בגבעה והן של סיפורפסל מיכה היא: "בַּיָּמִים הָהֵם" המעידה עלרטרוספקטיבה. המשכה של הכותרת”אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל” מעיד כי בזמן כתיבת הסיפורים כבר נוסדה המלוכה, וסופה”אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” מעיד כי מלכים באותה תקופה זוהו עם עשיית הישר בעיני אלוהים ולא בעיני עצמם.
עם זאת גם "איחורים" אלו אינם חורגים מימיהבית הראשון, ואינם מעידים על כתיבה בימיבית שני. יתרה מזה, הם חלים על חלק קטן יחסית של הספר, בעיקר הפרקים המצויים בסופו.
בספר שופטים מתוארים שופטי ישראל בסדר עוקב, כשמפורטות שנות שפיטתם ושנות השעבוד שביניהן. מחיבור זה, אפשר לקבוע את מספר השנים המדויק של התקופה. להלן יפורט החישוב:
השופט\השעבוד
הזמן בשנים
שעבוד לכושן רשעתיים
8
שפיטת עתניאל בן קנז
40
שעבוד לעמון ועמלק (עגלון מלך מואב)
18
השקט שלאחר מעשה אהוד בן גרא
80
השופט שמגר בן ענת
1
שעבוד לכנענים (יבין מלך חצור)
20
דבורה הנביאה וברק בן אבינעם
40
שעבוד למדין
7
שפיטת גדעון
40
אבימלך
3
תולע בן פואה
23
יאיר הגלעדי
22
שעבוד לפלשתים ועמון
18
שפיטת יפתח
6
אבצן
7
אילון הזבולוני
10
עבדון בן הלל הפרעתוני
8
שעבוד לפלשתים ושפיטת שמשון
40
לפי חישוב זה, אורכה הכולל של תקופת השופטים הוא כ-390 שנה, בתוספת זמן לא ידוע של השופט שמגר בן ענת.
ישנם חוקרים המצביעים על המספרים העגולים 20, 40 ו-80 הנמצאים בשנותיהם של עתניאל, אהוד, דבורה גדעון ושמשון, וטוענים כי אלומספרים טיפולוגיים. כנגד דעה זו, יש המזכירים כי הכתוב מציין גם מספרים לא עגולים, הנותנים רושם כי מדובר במספרים מדויקים.
בנאומו של יפתח למלך בני עמון, מציין יפתח כי ארץ בני עמון כבר אינה בידיהם שלוש מאות שנה[8]. לפי החשבון לעיל, יוצא שמראשית תקופת השופטים עד לאותו מעמד עברו כ-319 שנה, ואם להוסיף זאת לכ-28 שנה של תקופת יהושע[9], עולה החשבון ל-347 שנה, ולא לשלוש מאות. לשאלה זו ניתנים מספר תירוצים. יש המסבירים זאת בכך שדברי יפתח משוערים בלבד ולא מדויקים – תירוץ שקשה להלום בהתאם לדיוק שבמקרא. ספרסדר עולם וכן מספר חוקרי מקרא טוענים כי שנות השעבוד לארם נהריים, לעמון ולכנענים, מובלעות בתוך שנות השפיטה של השופטים הקודמים להן וכי תולע בן פואה ויאיר שפטו יחד רק 44 שנה, ושנותיהם – 22 ו-23 מעוגלות כלפי מעלה. הסבר אחר גורס כי הסיכום של שלוש מאות השנה, שנכתב בידי מחבר החלק המרכזי של הספר, לא לוקח בחשבון את שנות שפיטתם של חלק מהשופטים שנוספו בידי העורך השני. בטקס הקדשת בית המקדש הראשון נאמר כי עברו 480 שנה מיציאת מצרים ועד הקמת הבית (מלכים א ו, א). הנתון הזה כולל את תקופת הנדודים במדבר (40 שנה), תקופת השופטים, תקופה לא ידועה של שפיטת שמגר, חלק ממלכות שאול, מלכות דוד (40 שנה) ועוד 4 שנות מלכות שלמה (עד התחלת בניית הבית).
רובו של ספר שופטים כתוב בצורתפרוזה, אך יש בו גם מעט קטעי שירה.
לדעתם של חוקרי סגנון המקרא סגנונה של הפרוזה בספר שופטים נאה מאוד, והוא בולט בייחודו גם מבין ספרי המקרא האחרים. התיאור חי ומפורט, עשיר בפרטים ריאליסטיים וקריא ביותר. בין השיטין ניתן להבחין גם ברוח וברגש הקשורים למעמד – סגנון ציני ומבודח בתיאור מעשי שמשון[10] וסיפור מלכותו של אבימלך[11], וצער כבוש עם נפילתו של שמשון במות הגיבורים שלו[12] ובהקרבתבת יפתח לעולה על מזבח שגיונותיו שלאביה[13]. לעיתים, באירועיםדרמטיים, הופכת הפרוזה לפרוזה שקולה[14].
הנאומים בספר כתובים רובם בסגנון של תוכחה דתית, דומה לסגנון שלספר דברים. נאומו שליותם בן גדעון, ובוהמשל המפורסם הלועג לאנשים הרודפים אחר השלטון בעוד הם ריקים מתוכן, חסרי יכולת להגן על עמם ואינם מסוגלים לשום מלאכה מועילה יותר הוא המפורסם שבהם.
בספר מספר פסוקי שירה קצרים, למשלחידת שמשון ופתרונה[15] ושיר ההלל הפלישתי:”...נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ....נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ” (פרק ט"ז,פסוק כ"ג).חשובה במיוחד השירה הגדולה –שירת דבורה[16]. רובה של השירה הוא הלל לה', ויש בו גם ביקורת על השבטים שלא סייעו בקרב, שבחים ליעל וברק, תיאור ציפייתה הנכזבת שלאם סיסרא לשוב בנה מהקרב וסיומת של קללה לאויבי ה' וברכה לאוהביו.
מעגל ספר שופטים הוא סדר קבוע של חטא, עונש, זעקה וישועה. מעגל ספר שופטים מתרחש כך: ראשית, בני ישראל מבצעים חטא (בדרך כלל כאשר בני ישראל חטאו הם עבדו אלוהים אחרים). שנית, לאחר שבני ישראל ביצעו את החטא, אלוהים מענישם (כאשר בני ישראל חוטאים, העונש שלרב אלוהים נותן הוא "מכירת בני ישראל"). שלישית, זעקה: לאחר שבני ישראל נענשו הם זועקים (מבקשים עזרה) אל אלוהים ומבקשים ישועה (כלומר, אדם שיושיעם). לבסוף, לאחר שבני ישראל זועקים אל אלוהים, אלוהים שולח לבני ישראל ישועה, כלומר אדם שיושיעם.
חטא + עונש: "ויעשו בני-ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד – מדין שבע שנים". בפסוק זה, ניתן לראות שבני ישראל מבצעים חטא ואלוהים מענישם. בני ישראל עשו מעשה רע בעיני אלוהים, ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוהים אחרים. בשל המעשה הרע של בני ישראל אלוהים הענישם בכך ש"מכרם" למדין במשך שבע שנים.
זעקה: " וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני-ישראל אל – ה' ". בני ישראל מבקשים עזרה מאלוהים ושישלח להם ישועה.
פרק זה לוקה בחסר. אנאתרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. להרחיב על מגמת המעבר מתפקיד הנביא בישראל לראשית המלוכה.
מגמותיו העיקריות של ספר שופטים, הנובעות מהמבט ההיסטוריוסופי שלו, ברורות מהכתוב עצמו. החלק הראשון מסתיים בפסוקי תוכחה על הזנחת כיבוש הארץ. פסוקים אלו מפרשים את עובדת הישארותם של שבטי כנען בארץ ישראל ואולי גם את היאחזותם של הפלשתים בארץ – עובדות שגרמו לחלק ניכר מהמלחמות בארץ בתקופת השופטים ובתקופות מאוחרות יותר – כעונש על זלזולם של בני ישראל בציווי ליישב את הארץ ולגרש את יושביה הקודמים. החלק השני פותח גם הוא בהסבר היסטוריוסופי, הרואה את חטאי העם, בעיקר עבודה זרה, כסיבה לשעבוד תחת עמים אחרים ואילו את חזרתם בתשובה כגורם שמביא לישועתם. בחלק השלישי, חוזר על עצמו הפסוק האומר כי ההפקרות והירידה המוסרית נבעו בעיקר מהעדרו של שלטון מסודר.
מחיבורו הכולל של ספר שופטים, נראה כי המחבר תולה את כל בעיות הדור המוסריות והדתיות בהשארת עמי הארץ ובהתבוללות עמם. הסדר מדורג – בתחילה עצם הזלזול במצוות ההורשה, לאחר מכן עבודה זרה, ולבסוף מעשה פילגש בגבעה. יש גם הרואים בשני הסיפורים האחרונים בספר מגמה של תמיכה במלכות יהודה, על ידי הנגדה בין מקרים אלו בהם מעורבים לוויים ואישים מהר אפרים ומבית לחם יהודה, וביןדוד המלך שהיה גם הוא מבית לחם ונמשח על ידישמואל הנביא – לוי מהר אפרים.
.jpg)
